נכנעתי

[מסטיקו]

נכנעתי

שלום בנות. אני רוצה לשתף אתכן בסיפורי. אתחיל בזה שב"ה יש לי 2 ילדים מקסימים בני 10 ו 4 וברור לי שאני ברת מזל. העניין הוא שהייתי 9 פעמים בהריון... לצערי חוויתי 7 הפלות, רובן בשלב מתקדם של ההריון. הריוני הראשון היה הריון ספונטני, הכל התנהל כשורה וילדתי את בני הגדול. לאחר מכן, נכנסתי להריון, ובשבוע 17 הגעתי למעקב שגרתי אצל רופא הנשים. אמרתי לו שההריון הזה עובר לי בקלות ושלאחרונה אני אפילו לא מרגישה את ההריון...איזו אירוניה...הוא לא שמע דופק ... עברתי ממש לידה וגרידה. הייתי מרוסקת אבל מה לעשות, צריך לחזור לשגרה ונאמר לי שלפי הסטטיסטיקות זה קורה לכל אישה.... הריוני השלישי הסתיים בשבוע 10, גם הפסקת דופק. גם גרידה. טוב...הריוני הרביעי הסתיים בשבוע 8... שוב גרידה. אז אמרו נעשה בירור. בדיקות קרישיות היתר,הקריוטיפ וההיסטרוסקופיה היו תקינים. גם בדיקת סיווג רקמות וקרוס מאטש יצאה תקינה (מצאו שיש לי 2נוגדנים משותפים עם בעלי אך זה פוענח כתקין).הגעתי לפרופ כרפ בתל השומר שאמר לי תנסי שוב וניתן לך טיפול מניעתי (קלקסן אספירין וכו')... אוקיי... הריוני הרביעי הסתיים בשבוע 16 גם הפסקת דופק ... עברתי גרידה מורחבת עם למינריות. אמרו לי הכל תקין תמשיכי לנסות אז המשכתי. הריוני החמישי הסתיים בשבוע 13 באותה צורה. שוב גרידה מורחבת. אז החלפתי רופא ששלח אותי חעוד כל מיני בדיקות שמן הסתם יצאו תקינות ... אז נכנסתי שוב להריון - הריון שישי... ואז הסתבר לרופא שבעצם 2 נוגדנים משותפים עם בעלי זה אולי לא כל כך תקין ושעחי לקבל נוגדנים לפני קליטת ההריון ולאחר מכן...קיבלתי מנה דחופה (ויקרה מאוד) אך זה לא עזר והיתה לי הפלה בשבוע 8... שוב גרידה. אז הרופא אמר שננסה הפריה חוץ גופית כדי להכניס יותר עוברים ולגרום לתגובה אחרת של הגוף, בצירוף הנוגדנים. לשמחתי נכנסתי להריון של תאומים.... אבל בשבוע 14אחד מת וב"ה העובר השני שרד וילדתי בת מקסימה. אני מדלגת על חוסר השפיות שנלוותה לכל הריון והריון, ביצוע US כל 3 ימים עם החרדות האיומות... למשך 5 שנים הייתי כל הזמן בהריון.... אבל בסופו של דבר הצלחנו ובגדול.... כשבתי התקרבה לגיל 3, חשבנו להגדיל את המשפחה והשתמשנו בעוברים המוקפאים שנותרו. ששון ושמחה ההריון נקלט (עובר אחד),עברנו את השבוע ה 17 המקולל, מפלס החרדות יורד ומגיעים לבדיקת מי שפיר. אני מספרת לרופאה את סיפורי ושהפעם יש הרגשה טובה ואופטימיות אבל ברגע שהיא התחילה את ה US התברר שמשהו לא תקין, הוא מת לפני יומיים.... אני כותבת ולא מאמינה... עברתי לידה וגרידה. עקב "תקלה" שכחו לבצע בדיקה גנטית לעובר אלא ביצעו רק בדיקה פטולוגית שהיתה תקינה כמו בפעמים הקודמות. שכחתי לציין כי הבדיקות הגנטיות שנעשו לשלושה מהעוברים גם היו תקינות. בקיצור אנע תעחומה רפואית.... והחלטתי בלב כבד להרים ידיים... אחרי הכליצאתי בריאה פעזית ונפשית (עד כמה שניתן) מכל הפרוצדורות שעברתי ויש לי 2ילדים.... אבל כל כך קשה לי עםההחלטה הזאת .... זה יהיה טירוף ואולי טיפשות לנסות שוב כשאף רופא לא מסוגל להצביע על הבעיה...מצטערת על ההודעה הארוכה אבל היה הרבה מה לספר... דילגתי בכוונה על הרגשות שלי במהלך כל המסע הזה ... אני פצועה עמוק עמוק בפנים אבל מחליטה לראות את חצי הכוס המלאה...

 

[שירהד1]

טוב, תקשיבי-

זה לא נורמלי. את כאילו כותבת מגרוני. גם לי שני ילדים, ו-7 הפלות- אחת בין שני ההריונות התקינים ו-6 הפלות ברצף, ואין תקווה.
ההריונות אצלי היו כולם טבעיים, והרופא ממש לא המליץ על תהליך של הפרייה כלשהו.
אני בת 40, ואצלי ככל הנראה מדובר על הפלות על רקע בעיות כרומוזומליות כתוצאה מגיל הביציות (ואולי גם הזרעים). למרות שאת הטירוף הזה התחלתי בגיל 37, שזה ממש לא נחשב היום לגיל שלא ניתן להביא בו ילדים. אבל- כל אחת עם הביולוגיה שלה, ולצערי- אצלי לא משהו בהיבט הזה.
גם אני נמצאת במסע מטורף וחסר תקווה בדרך להבאת עוד ילד. גם אני נמצאת על פרשת דרכים. יש בי את הכח להמשיך, אך בעלי מוכן עוד פעם אחת ודי, וזהו. הרופא שלי אמר לי מאוד להנמיך ציפיות. טוב, אי אפשר להאשים אותו.
ואגב הביטוי שכתבת: "החלטתי בלב כבד להרים ידיים"- צריך להבין (ואני מנסה להכניס את זה גם לראש שלי), שזה לא להרים ידיים. נלחמת כמו גיבורה. אין הרבה נשים כמונו שיכולות לעבור כל כך הרבה אובדנים בזה אחר זה ולהישאר שפויות, עובדות, מתפקדות, ואימהות טובות לילדים הקיימים. זה מאבק יום יומי.
תארי לעצמך שיש לי שתי חברות נפש שמתכננות עכשיו ילד רביעי. אחת אפילו בהריון...כל כך קשה בהקשר הזה.

תגידי- כשאת כותבת שאת מחליטה לראות את חצי הכוס המלאה- למה את מתכוונת? לכל הדברים הטובים שיש לך בחיים? לילדים? לבעל? עבודה?
אני כל הזמן מזכירה לעצמי וממש עושה רשימה במוח של כל הדברים שאני צריכה להודות עליהם- בריאות בגוף ובנפש, שני ילדים מדהימים ובריאים, בעל אוהב, משפחת מוצא תומכת ומדהימה, חברות תומכות, עבודה מספקת, מאתגרת, מהנה, מרתקת ומעניינת, פרנסה, הצלחה בניהול עסק עצמאי ועוד...
מה חצי הכוס המלאה אצלך?

 

[שירהד1]

עוד שאלות, ברשותך-

לא הבנתי מה זה: "בדיקת סיווג רקמות וקרוס מאטש". לא זכור לי שעשינו כזאת בדיקה. את יכולה לפרט? ומה זאת אומרת שמצאו 2 נוגדנים משותפים לך ולבעלך?

ועוד שאלה- את כותבת שעשו בדיקות גנטיות לחלק מהעוברים. את מתכוונת לקריוטיפ שלהם? ממש בדיקה כרומוזומלית?

 

[מסטיקו]

זה מדהים...

בוקרטוב שירה... ואני חשבתי שאני מקרה "מיוחד", "חריג" והנהאני רואה שאנחנו עוברות סיפור דומה למדי.... אגב גם אני בת 40, אשת קריירה, עצמאית... אצלי ההפלה הראשונה היתה בגיל 31 ומאז אנחנו נלחמים.... למרות שלאחר לידת בתי לקחתי הפסקה של 3 שנים בהן הקמתי את עסקי ... בשבילי אני "מרימה ידיים" כי כל כך רציתי עוד ילד או אפילו שניים, אמרתי "נתפשר על 3"... רציתי שנהיה ימשפחה "ברוכת ילדים", ואני מרגישה אנוכית בזה שהחלטתי להפסיק, כי אולי אני יכולה עוד פעם? אבל אני יודעת שלא אהיה מסוגלת נפשית לעבור את זה עוד פעם...מילא פיזית...עודלידה מוקדמת ... עוד גרידה ... אבל נפשית בתוך תוכי אני מרוסקת... עברו 9 חודשים מההפלה האחרונה וכל פעם אני משחזרת בראשי איך צחקתי לפני הכניסה לבדיקת מי שפיר, איך התבדחתי עם הרופאה ואיך שהיא התחילה את ה US היא מיד הורידה אותו ואמרה "זה לא טוב" ... הספקתי לראות את העובר עם הראש למטה.... לא בתנוחה הרגילה.... אני לא אשכח את התמונה הזאת...ובגלל זה ובגלל שאני ממררת בבכי כשאני כותבת את השורות האלה, אני יודעת שעוד הפלה תרסק אותי סופית...ואני יודעת שאנחנו חזקים ושהרבה זוגות אחרים לא היו עומדים בזה... אז אני חושבת שהגיע הזמן לסגור את הפרקהזה ולהינות ממה שיש, למרות שאני ממש לא שלמה עם ההחלטה. אם היו אומרים אנחנו יודעים מה הבעיה ותקבלי טיפול כזה או אחר ותצליחי אז ברור לי שהייתי ממשיכה .... אבל עכשיו אני באפלה... לא יודעים למה זה קורה. כשאני מדברת על חצי הכוס המלאה אני מתכוונת בדיוק למה שאמרת: אני מאושרת בזוגיות, יש לי 2 ילדים מקסימים, עבודה מאתגרת, עסק עצמאי משלי ומצליח, אני מוקפת חברים, מלבד עניין ההריונות הכושלים טוב לי בחיים אז אי אפשר

 

[מסטיקו]

המשך

אי אפשר לקבל כל מה שרוצים... ושני ילדים זה יפה בהחלט...אז אני צריכה להירגע מכל המסע הזה ולהניח לזה. וזה קשה עבורי אחרי שכל השנים היינו במרדף אחרי ילד.

 

[מסטיקו]

סיווג רקמות cross match ובדיקות גנטיות

סיווג רקמות ו cross march הן בדיקות שעושים כחלק מבירור ההפלות החוזרות, כשחושדים לבעיה אימונולוגית. קיבלתי את ההפניה מפרופ כרפ בתל השומר. איפה את מטופלת? האם הרופא שלך מומחה להפלות חוזרות? בהמשך טופלתי אצל פרופ לאופר דרך הקופה ובהדסה - ממליצה בחום...
הבדיקות הגנטיות שעשו ל 3 עוברים הן אכן קריוטיפ - יצאו תקינות. לאחר ההפלה האחרונה הבנתי שמלבד הקריוטיפ אפשר לבצע בדיקה גנטית מעמיקה יותר לעובר (CLA למיטב זכרוני) אשר בודקת נדמה לי 150 גנים ויכוחה לעלות על בעיה שלא מתגלה בקריוטיפ. אצלי לא עשו קריוטיפ כך שזה אבוד. גם בדגימות של העוברים הישנים לא ניתן לעשות כי עברו שנים רבות ולא שמרו אותם.
האם עשית בירור מקיף? איך יודעים שזובעיה כרומוזומלית שקשורה לגיל הביציות או לזרע?

 

[שירהד1]

תודה על המידע-

זו בדיקה שלא עשינו. אני מטופלת אצל ד"ר גונן, שהוא אמנם מומחה פוריות, אך לא אומר דברים אחרים מאלו שיעני מומחים בהפלות חוזרות. ממה שאני קוראת כאן וממה שנאמר לי על-ידי הרופאה הקודמת שלי: "בהפלות רב הנסתר על הגלוי". אני לא חושבת שלמישהו יש פתרונות ממשיים.
לאחר ההפלה הרביעית ברצף, עשינו את הבדיקות השגרתיות: פרופיל הורמונאלי, קריוטיפ לשנינו, הסטרוסקופיה אבחנתית, בדיקות קרישיות, בלוטת תריס ואולי עוד משהו ששכחתי עכשיו. בכל מקרה- הכל היה תקין פרט לFSH מעט גבוה, אבל שלא יכול להסביר הפלות כה רבות.
למסקנה שלרוב אצלי מדובר על הפלות על רקע איכות, הגענו באמצעות פסילת כל שאר האפשרויות, וגם בגלל שבהריון אחד היתה טריזומיה 18, והשאר- רוב ההפלות היו בשל הפסקות דופק סביב שבועות 7-9, ולרוב המקרים הללו נובעים כתוצאה מבעיות כרומוזומליות בעובר.
הלכתי לעוד רופאה שהיא בת חסותו של ד"ר קופרמינץ, וגם היא אמרה לי את ההערכה הזו. אמרה שאם היינו הולכים על תרומת ביצית, רוב הסיכויים שהיה לי תינוק בריא. אבל אנחנו ממש לא רוצים. אם לא היו לנו ילדים- זה היה סיפור אחר וסביר להניח שהייתי הולכת על הכיוון הזה.
מעבר לזה- הרי לכולנו ידוע שפוריות האישה (וגם הגבר, אגב) יורדת דרסטית לאחר גיל 35, וגורם הגיל פה הוא מאוד משמעותי ביכולת ליצור עובר תקין או לא תקין.
אצלך זה בכלל אניגמה- אם 3 פעמים בדיקות הקריוטיפ יצאו תקינות אצל העובר, אז מה לעזאזל קורה שם? מה משתבש? כמה קשה להתמודד עם כל התהיות והחידות הבלתי פתורות הללו.

לגבי הבדיקה שחידשת לי פה- אני אתייעץ עם הרופא שלי. כרגע זה עוד לא רלוונטי, כי יש לי סיבוך כתוצאה מהגרידה האחרונה, ואני צריכה לחכות ולראות אם הכל מסתדר, או שאצטרך לעבור הסטרוסקופיה ניתוחית. כרגע הרופא נותן אפשרות למערכת להשתקם בלי התערבות כירורגית. אני צריכה לחכות בערך עוד 3 שבועות ולראות מה קורה קודם כל עם זה.

 

[שירהד1]

אויש, תשמעי-

מרוב שיש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, אין לי כוח... אני פשוט עוברת בדיוק את אותם תהליכים- פיזיים ונפשיים. זו ממש מלחמת התשה. ואת לא באמת מבינה מיהו האויב ולמה קורה לך את מה שקורה לך. אין לי כבר מילים מרוב מותשות וכאב.
אני גם עוברת תהליכים כדי להבין שזהו זה. שגם אם אני נותנת עוד פייט אחד, הסיכויים הם קלושים (כך אמר לי הרופא שלי), ושאני צריכה להתכונן להשלמה עם המציאות. אני כל כך לא רגילה לא להצליח במה שאני רוצה להשיג, שהכאב הוא גדול עוד יותר.
מתסכל מאוד, מכאיב, מכעיס, מעציב. אין לי כבר מילים.
גם אני מתנחמת בכל הטוב שיש לי, וזוכרת זאת יום יום ושעה שעה, וזאת לצד התחושות הכה קשות.
גם אני צריכה להרגע מכל המסע הזה ולהניח לזה. וגם לי זה קשה מנשוא אחרי שכל השנים היינו במרדף אחר ילד. כאילו כתבת מגרוני ממש. לא יאומן.

 

[נתנאלה2]

ואיך את חיה? ונושמת?

רק מלקרוא את סיפורך, הרחם מתכווצת
והאויר נעלם,
כמה נחישות, כמה כוחות נפש, כמה מפלות,
והיום ואחרי מה שעברתי (רק 4 הפלות- 5 עוברים) אבל לאחר המון טיפולים והפריות.......
רותמיכות, וזריקות, וסטרואידים
רק המילה הריון זורעת בי אימה
מה זה נכנעתי?
האם את שלמה?
האם חשבת על דרך אחרת?
סתם מעניין אותי לדעת, אם תרצי לשתף.......

 

[מסטיקו]

חיה ונושמת ...

נכון שעברתי דברים מאווווווווד קשים וברור שזה הותיר אותי "פצועה" אבל החיים ממשיכים ואני לא נותנת לעצמי ליפול. אחרי הכל יש לי 2 ילדים בריאים ומקסימים. אני לא במצב שאין לי ילדים. וכמו שאמרתי, אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה ומודה על כל הדברים הטובים שיש לי. ברור שקשה לי וכשאני חושבת על כל מה שעברתי אני בוכה בקלות ... אבל מגיע שלב שצריך להגיד מספיק (אני גםפ משכנעת את עצמי בזמן שאני כותבת ...). אי אפשר להגיד שלא ניסינו. ניסינו ובכל הכוח אבל זה לא הולך. עכשיו הגעתי לשב שאין לי את הכוח נפשי להמשיך, ולו בגלל שאין לרפואה היום תשובה לבעיה שלי (שלא עלו עליה, אגב). קיבלתי את כל התרופות והזריקות האפשריות במטרה לקלוע במשהו, כולל טיפול בנוגדנים, קלקסן, אספירין ומה לא. יכול להיות שיש משהו גנטי שלא עלו עליו. אני מוכנה לבדוק עוד משהו אחרון - מאחר ולא ניתן היה לעשות בדיקה גנטית מעמיקה לעובר (בגלל שכבר שמו אותו בפורמלין ...), אני רוצה לבדוק עם הרופא שלי האם קיימת אפשרות לעשות אבחון טרום השרשה לעוברים שיתקבלו מהפריה, וזאת מבלי לדעת מה מחפשים (אני יודעת שעושים את זה כשיש בעיה גנטית ידועה). אבל זה לא נראה לי.
חשבתי על פונדקאות אבל אף אחד לא מבטיח לי שזה יעבוד כי זה יהיה עם הביציות שלי והזרע של בעלי ואולי בשילוב הזה תמונה הבעיה. מה גם שעלות ההליך יקרה מדי (כ- 200,000 ש"ח למיטב הבנתי). אז אין מה לעשות, חייבים להמשיך ולחיות את החיים. הגיל גם משחק אצלי תפקיד (חגגתי 40 לפני כמה ימים).
האם יש לך ילדים? בת כמה את?

 

[מקוםבלב]

שלום מסטיקו,

איזו דרך עברת. ליבי איתך.
אני מלאת הערכה על היכולת שלך לקום כל פעם מחדש ולהחליט לנסות שוב.
כל כך מתסכל שאין לרפואה מענה למרות שסביר להניח שיש מכנה משותף בין במקרים.
אני מתחברת להחלטה הלא פשוטה להפסיק ולהיות מאושרת עם מה שיש.
אני הגעתי להחלטה הזו לאחר האובדן שלי .החלטתי שאני נשארת עם ילד יחיד בכדי לשמור על השפיות שלי.
ההחלטה הגיעה ממקום מאוד נכון ובשל אבל אני לא יכולה לומר שאין לי לפעמים געגוע למה שהיה יכול להיות.
אבל היה רגע שבו החלטתי שהנפש והגוף לא יוכלו לעמוד בעוד אובדן , בדיקות, והתערבויות רפואיות.
מחבקת אותך.

תודה על השיתוף.

 

[שירהד1]

לגל-

גל יקרה,
את תמיד עונה בכל כך הרבה אמפטיה וכבוד ומהווה פה לכולנו משענת וכתף לבכות עליה, נותנת מידע אמין במהירות הבזק, נותנת לכולנו תחושה שאנחנו לא לבד.
כאשר קראתי את אשר כתבת, הבנתי בפעם הראשונה שגם את לא סתם פה. את רוצה לשתף בסיפור האישי שלך? לי אישית מאוד מאוד חשוב לשמוע על תהליכים שנשים עשו כדי להחליט שזהו זה, שהן מפסיקות, שמות בצד את הנסיונות ומסתפקות במה שיש. אשמח לשמוע קצת יותר עלייך, אם את רוצה לשתף.

 

[מקוםבלב]

היי שירה,

תודה על המילים הטובות.
בהזדמנות ארחיב ואספר את הסיפור שלי.
משום מה תמיד נראה לי שכולם מכירים אותו.
אומנם לא עברתי הרבה הפלות אבל סיפור חיי משתלב בכל המסע הזה של האובדן והציף הרבה דברים עבורי.
מבטיחה לשתף.
חיבוק
לילה טוב

 

[שירהד1]

בסדר גמור. בזמנך החופשי.

 

[מסטיקו]

תודה

תודה גל על המילים שלך... ככל שאני קוראת את התגובות שלכן, אני מתחילה להשלים עם ההחלטה להפסיק... לשמור על שפיות זההכי נכון. אני פשוט מרגישה מעט אנוכית שאני מפסיקה כדי "לשמור" על עצמי ושבגללי לילדיי לא יהי עוד אח או אחות...

 

[שירהד1]

למסטיקו-

אי אפשר עם קריאת המחשבות הזו!- גם אני נורא נורא נורא מתבאסת שלילדים שלי לא יהיה עוד אח או אחות. יודעת בוודאות שיום אחד, כאשר יהיו מספיק גדולים, כן ארצה לספר להם שניסיתי, ניסיתי הכל. באמת.
ההבדל בינינו זה שאת מרגישה מעט אנוכית שאת מפסיקה כדי לשמור על עצמך. את חייבת להבין שהדבר האחרון שמאפיין אותך זה אנוכיות. את יודעת שבעלי מפחד שמא יקרה לי משהו באחת הגרידות (נכון, נכון- זה תהליך שגרתי, אבל בכל זאת- יש גם סיבוכים נדירים שקורים) ושאני אמות ולא תהיה לילדים שלי אמא? רק עכשיו הוא העז לומר לי את זה. ונפשית?- הסיבה היחידה שבגללה אני שומרת על שפיות זה בשביל הילדים שלי. שחלילה הם לא ייפגעו. הם לא אשמים במה שקורה לי. אך אחד לא אשם.
וכך אני מוצאת עצמי בכל פעם יומיים אחרי גרידה מארחת חברים, עובדת, מבשלת, מנקה את הבית...בוכה בין לבין, מנקה ובוכה, מבשלת ובוכה, נוסעת לקחת מהגן ובוכה- אבל מתפקדת. כך עוברים להם השבועות הראשונים. עד שכבר הבכי נרגע קצת ומתפרץ לו מדי פעם- יותר בשליטה.
דווקא בגלל שהם אחים כל כך טובים, עוד יותר כואב לי שלא יזכו בעוד אח/אחות. עכשיו אימצנו גור חתולים חדש, והם כל כך אוהבים אותו, לוקחים אותו על הידיים, מדברים איתו במין דיבור כזה כמו שמדברים לתינוקות. ואני- כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה כמה היה זה נפלא אילו בנוסף לגור החתולים היה לנו גם תינוק חדש במשפחה.
זכרי שאת לא אנוכית- את שומרת לילדים שלך על אמא שלהם, וזה הכי הכי חשוב.

 

[מיציפיצי1]

גם אני באותו מצב בדיוק רק שנתיים קדימה

(שירה מכירה את הסיפור העגום שלי...) ונכון, אני מציצה פה מידי פעם כי זה אף פעם לא עובר לגמרי - אבל - יש חיים אחרי ההחלטה והם אפילו לא רעים בכלל...
בגרידה האחרונה של עוד עובר שבגד בי והפסיק להתפתח איפה שהוא בשבוע 10 או 12 (תסלחו לי אם אני לא זוכרת אם זאת היתה הפעם השביעית או השמינית... מתישהו פשוט התרגלתי להמשיך את המשפט של הרופא "אני מצטער..." בלה בלה בלה... אפילו כבר לא בכיתי...) ביקשתי שיכניסו את ההתקן תוך כדי הגרידה, כדי שלא יהיו לי הרהורי חרטה ולא יהיה לי זמן להכנס לעוד הריון מייאש של חודשייים מבאסים וככה התעוררתי מההרדמה בידיעה שזהו יותר לא אראה 2 פסים על מקלונים (שכמובן במקרה שלנו לא מסמלים כבר מזמן שמחה גדולה אלא בקושי תקווה קטנה ובעיקר ייאוש גדול), יותר לא יעברו חודשיים של חרדות, זריקות קלקסן ופרגניל (אם לא יועיל בטח לא יזיק...) לא אראה עובר דומם ברחם באולטא סאונד, לא אשמע רופא מבשר שזהו עוד הריון נגמר וכבר בדקנו הכל. והרגשתי עצב גדול מלווה בהקלה גדולה עוד יותר. באותו הרגע התחלתי לתכנן את החצי השני של החיים - חצי בלי תנוקות, עם ילדים בוגרים שאפשר לצאת איתם לטיולים רגליים, ללכת איתם לסרט אמיתי ולא רק דרדסים וכשיצאתי מבית החולים התחלתי להתארגן על טיול משפחתי לחו"ל (לא שהיה לנו כסף, אבל ילד שלישי בטוח היה עולה לנו יותר...) וזהו... בהתחלה התעלמתי מכל הריונית ותינוק, אחר כך התחלי להגיד "בשעה טובה" ו"מזל טוב" והיום, שנתיים אחרי אני מציצה ומחייכת (באמת) לעגלה עם תינוק קטן, מדברת עם תינוקות, מרימה אותם וזה לרוב לא מעורר אצלי קנאה או צער. מצד שני גם לא התלהבות גדולה מידי ובכלל שיחות על הנקה ומבצעים של בגדי תנוקות וטיטולים משעממות אותי.
אני מקווה שעזרתי לך.

 

[שירהד1]

לי עזרת, שוב-

את יודעת, בדיוק היום התקשרתי לאיזו אמא מהגן של הבן שלי (בן 4), כי רצה להזמין את הילדה, חברה מהגן. אז האמא אמרה לי שבשמחה, אבל שהיא מקווה שאפשר לבוא עם התינוק...(היא ממש לא מכירה אותי, ובטח ובטח לא את הסיפור שלי ושאלה פשוט כי לא רצתה להטריח).
אז אמרתי לה שבדרך כלל ממש לא היתה לי בעיה עם זה, אבל עברתי 7 הפלות, ואני ממש לא מסוגלת להיות בקרבת תינוקות. התנצלתי (אני יודעת כמה הפתיחות שלי הרבה פעמים מביכה את האנשים), ואמרתי שאני מקווה שהיא מבינה אותי. היא הבינה ואמרה שתנסה למצוא פתרון.
זהו.
מקווה מאוד להגיע יום אחד למצב שלך, מיציפיצי1, שאוכל להציץ ולחייך לעגלה עם תינוק קטן (שאינו שלי, כמובן) ולארח חברים של הילדים שלי, שיש להם אח תינוק שהוא נוכח בביתי. אבל עוד רחוקה, רחוקה הדרך עבורי.

 

[מסטיקו]

זה כן עוזר

מאוד עזרת לי ....זה מחזק אותי ועוזר לי להשלים עם ההחלטה הגורלית הזו...

 

[מיציפיצי1]

רגע ההחלטה הוא הרגע הכי משמעותי

כי אחריו אפשר להתחיל לעשות משהו אחר, להחליט לחיות חיים אחרים, להניח בצד את מה שאין ולהשלים עם זה - ממש כמו שבעה או אבל שאחריהם את קמה לחיים אחרים. במובנים רבים, עם כל העצב והצער זה היה רגע "טוב" (כמו כאשר נפטר קרוב משפחה שהיה מאוד חולה וסבל ולמרות שאנחנו עצובים ישנה גם הקלה על כך שהסבל הזה נגמר).