אני!!
תשמעי, כשאני קמה בבוקר, עוברת יום והולכת לישון בלילה וכל היום הזה היה נטול כאב ולרגע לא חשבתי על הגוף - אז מבחינתי הניתוח עשה את העבודה ואני מרוצה.
נכון שיש לי ימים שכואב לי הגב התחתון. נכון שיש ימים שכואב לי הראש. נכון שאם אני מקבלת ווסת אז אני מרגישה "כמו מחזור של אישה רגילה" (רק התכווצויות ברחם) - ואז אני לוקחת משכך אחד, בזמן, והכאבים הנ"ל חולפים - מבחינתי זה 180 מעלות מאיך שהייתי לפני הניתוחים.
ניתוח האנדו האחרון שלי היה ב2010 ואני עדיין מוצאת את עצמי לא מאמינה שאני מרגישה טוב.
אני יודעת שאנדו זה לכל החיים, וכמו שכתבתי כאן פעם, בגלל זה אני חיה על זמן שאול (מבחינת ההרגשה הטובה) - אבל אני כל יום מברכת על ההרגשה הטובה, על כמה שזה היה נכון עבורי לעשות את הניתוח, ומברכת גם את סוריאנו שמבחינתי ניצח איתי בגדול.
כי אם היו לי 17,20 שנות סבל ברמה יומיומית - היום זה לא ככה. בכלל לא ככה.
אני מכירה גם את הנשים שעברו ניתוח ודווקא לאחריו הן סבלו יותר. גם זה קורה. הבעייה היא שאת לעולם לא תוכלי לדעת על איזה צד של הסטטיסטיקה תפלי. ומבחינתי, במצב בו הייתי - באמת לא היה לי מה להפסיד אם אעשה את הניתוח. כי הגרוע מכל היה לי לפני ובין ניתוחי האנדו.
עברתי 2 ניתוחים לאנדו, ארוכים, קשים ומסובכים. בדיעבד אני רק יכולה להצטער שלא ידעתי מה שאני יודעת היום. שהייתי צריכה לעשות את זה כמה שיותר מוקדם. אבל מה שהיה היה. ומה שחשוב זה ההווה.
וההווה שלי היום הוא כאילו אין אנדו בעולם (בגופי) - ולכן רק מנסיוני אני אמליץ לכל אישה שחייה גיהנום, שאין לה איכות חיים - שתעשה את הניתוח. בתקווה וזה יביא להקלה. אפילו אם מדובר בהקלה קטנה. כל הקלה שהיא מבורכת.
אם תעשי חיפוש על הניק שלי, תוכלי לראות איך נשמעתי אי שם ב2007 כשרק אובחנתי (אז נותחתי פעם ראשונה) ואיך אשכרה הפכתי לאדם אחר ב2010 אחרי הניתוח השני.
מאחלת לך ולכולנו, חיי שקט מהצרה האנדואית הזאת
