זה בעיני המתבונן.
המתבונן - על החברה, על עצמו וכו'. וגם באוזני המאזין, כמובן. מצבו הדתי-אמוני של האביתר-דאז שכתב אותו נתון וידוע לכולנו, ברמת העיקרון. אבל אם נשים זאת בצד לרגע או שניים (ואני חושבת ש"לשים בצד" זה הכרחי בבואנו לאומנות כלשהי, ולמוזיקה בפרט), וניקח את המילים כהווייתן כאן ועכשיו, לא תלויות בדבר או באדם עצמו, הן יכולות להתגלות לנו אחרת ממה שניתן היה לחשוב, או להרגיש. לא מזמן דיברנו כאן סביב זה (מוזמן לשוטט
כ א ן). באופן אישי, וכבנאדם דתי ומאמין, רוב מילות השיר הזה מתכתבות לי דווקא בהתאמה עם המציאות של ימינו. וסלח לי שאצטט עצמי משם, מטעמי נוחות: "בבראשית' הוא מביא לך, בלי תיווך-יתר, את דעתו. האמת? אני לא ממש מתנגדת לו, וגם הוא לא לי. סליחה על הגלישה המזערית לענייני פופוליטיקה, אבל - במדינה בה צצים מכתבי רבנים, רבניות וחרמות שונות ומשונות כמו שבלולים אחרי הגשם ואוכלי נבלות אחר פגר טרי - זה מחטיא את כל המטרות והכוונות הטובות ובסופו של דבר גורם לחילול ה' גדול. ובל נזכיר את כל ההגדרות והזרמים הקטנים והמובדלים שקיימים בדת שלנו, לשווא. ובמילים אחרות - האדם בורא את האמונה. אין דרך אחרת לתאר את זה. (לא כולה, במקרה כזה של "לקיחת האמונה לידיים שלנו"). טרוריסטים לאומנים מטעמנו - זו פשוט בושה לחשוב ככה. אחרת, מותר האדם מן הבהמה המחבלת - אַין. וגם אני לא מאמינה בהצבת הדת שלך מעוגנת בקיום מצוות ותורה שוטפים נטו. אם אין רוח - הכל כמוץ לפני רוח. ופספסת הרבה. ובשורה התחתונה - אני הכי לא מאמינה שיבוא שלום כל עוד יש "אלהים" כל ערב בטלויזיה. הסוף של השיר רק מתאר תוצאה של כאוס ובלבול שלא זר בימינו. אז אם אחרי כל השנים הביקורת הזאת נכונה ומתקיימת גם היום ומתכתבת עם האמת שלי - המשורר בהחלט עשה את שלו". זה לא שהדת רעה, אלא אלה שנושאים את דגלה עלולים לייצג ולהציג אותה באור קיצוני, ולפיכך לכאורה רע. קיצוניות היא מילה גסה; זה כבר מזמן ברור, בכל אספקט שיש. ומתבקש לי להוסיף עוד קצת על הסוף של השיר. לא סתם כאוס ובלבול שלא זר לנו בינותינו כיום. יותר מזה. ושוב- זו עניין של גישה. אלה שכועסים על הכל, ועל הדת בתוכה - אני מאמינה שלא רק הכעס הוא זה שמניע אותם, אלא שהם עשויים להתכחש לכל מניע אחר, ועל ידי זה, ברגע שזה לא מנותב לבירור אמיתי של הטריטוריה הזו (הדת, או כל טריטוריה אחרת לצורך העניין) - הם ימשיכו לכעוס ולהתחפר בעמדתם, לא תהיה שם שום שאלה ("אין שאלה") והם גם לא יגיעו לשום מקום. השמחים - שמחים. אלה שמוצאים נקודות של חוזק בדעתם, אק"א: אמונה - גם הם יישארו בשלהם, אבל בנימה חיובית יותר. לא שאין נפילות ועצבות, אבל חייהם מעוגנים סביב ציר מרכזי ובטוח. (זה דומה במובן מה לילדים. אתה, כמבוגר, יודע יותר מהם ורואה איפה הם טועים בתפיסתם - לכאורה. זה לפחות מה שאתה חושב - אבל אתה גם לא יכול שלא לעמוד מהצד, לבחור שלא להתערב ולקנא על תמימות-הדעים הזאת. על השלמות). אפשר ללעוג לעבר השמחה הזאת (מי השתעל "ברסלב-ואן" ולא קיבל), ואפשר גם להסתכל מבחוץ ולמצוא את עצמך מייחל לבהירות הזאת. כך או כך - הם יישארו שמחים בלי קשר אליך ולדעתך אותם. העצובים - עצובים. זה מתייחס למי שגמר בדעתו שלא רק שהוא לא יוצא למצוא את התשובה (כמו הכועסים), אלא גם החליט שאין אחת כזו. ומשם זה רק לשקוע לתהום הנשייה העצמית... בקו מחשבה מסויים, נראה לי שלא סתם אביתר הדגיש ואף בחר לסיים בשלושת הקטבים האלה. כי בסוף...בסוף זה איך שאתה בוחר לקלוט ולפלוט את המציאות הזאת. זו גם הסיבה שאני לא רואה אותו כשיר שמבטא דעה נחרצת מאין כמוה על כל האדום-האדום הזה. ואולי כמו שאתה בעצמך כתבת (ודייקת!) : "אי הודאות לגבי הודאות עצמה". ועכשיו תורי היה לחפור חפירת לילה
.
