והילדים באים והילדים
New member
ניתוח השיר "כתמים"
השיר מדבר על אישה מוכה, ומביע זאת בצורה מופתית שפוגעת בלב. מוטיב חוזר בשיר הוא השפה: שפת הדיבור וההבנה שהגבר לא מכיר כי הוא מכיר רק את שפת האגרוף והמכות ("נפנף בשמאלו הגבר כשיד ימין מכה מונפת לכל עבר") ושפת החוק שגם אותה הגבר הזה לעולם לא ישמע. הדובר בשיר הוא ידיד שמסתכל מהצד ורואה איך האישה סובלת בשקט ולא מדברת (את זה אנחנו רואים הפזמון: אוי לא, אני מכיר אותך, אל תשקרי לי בשבילו/אוי לו, אני מכיר אותו, את מכירה את כף ידו...). בשיר יש חזרות ומוטיבים חוזרים: אין שפה כזאת נפנף בשמאלו... ואז שוב בבית השני: אין שפה כזאת אבל שמעתי צעקות. המשלב הלשוני: הלשון בעיקרה בשיר היא בינונית ואיננה גבוהה במיוחד ועם זאת המילים מצליחות לחדור ללב ולנשמה ולפגוע בדיוק במקום הנכון. פוליקר וגלעד ידעו לכוון בדיוק במילים הנכונות, כאילו ידעו מה אישה מוכה מרגישה, מה גבר מוכה מרגיש ומהו בכלל גבר מוכה ("לכל טירוף יש שק אגרןף סמרטוט רצפה ופח אשפה...") - והם מביעים את דעתם בשיר ("החוק הוא תיק סגור באדמה/שפה כזאת הוא בטח לא ישמע"). גם בלחן יש מוטיבים חוזרים וחזרות וה"הו, לא" פוגע בנשמה ובמיוחד ה"הו, לא" הסופי. הגבר מכה, האישה שותקת וסובלת, הוא מתנצל, טלוויזיה ולישון. שיר שלקוח מהחיים המציאותיים שלנו, מחיי היומיום. על כמה נשים מוכות שנהרגו בידי בעליהן שמענו, לצערנו? שיר נכון, במקום הנכון (בדיסק "הילד שבך" שמכיל שירים על המציאות שלנו), שפוגע בדיוק בנושא שמדבר עליו בצורה מושלמת כ"כ - מילים, לחן ועיבוד, כיאה לצמד יהודה פוליקר את יעקב גלעד האדירים!
השיר מדבר על אישה מוכה, ומביע זאת בצורה מופתית שפוגעת בלב. מוטיב חוזר בשיר הוא השפה: שפת הדיבור וההבנה שהגבר לא מכיר כי הוא מכיר רק את שפת האגרוף והמכות ("נפנף בשמאלו הגבר כשיד ימין מכה מונפת לכל עבר") ושפת החוק שגם אותה הגבר הזה לעולם לא ישמע. הדובר בשיר הוא ידיד שמסתכל מהצד ורואה איך האישה סובלת בשקט ולא מדברת (את זה אנחנו רואים הפזמון: אוי לא, אני מכיר אותך, אל תשקרי לי בשבילו/אוי לו, אני מכיר אותו, את מכירה את כף ידו...). בשיר יש חזרות ומוטיבים חוזרים: אין שפה כזאת נפנף בשמאלו... ואז שוב בבית השני: אין שפה כזאת אבל שמעתי צעקות. המשלב הלשוני: הלשון בעיקרה בשיר היא בינונית ואיננה גבוהה במיוחד ועם זאת המילים מצליחות לחדור ללב ולנשמה ולפגוע בדיוק במקום הנכון. פוליקר וגלעד ידעו לכוון בדיוק במילים הנכונות, כאילו ידעו מה אישה מוכה מרגישה, מה גבר מוכה מרגיש ומהו בכלל גבר מוכה ("לכל טירוף יש שק אגרןף סמרטוט רצפה ופח אשפה...") - והם מביעים את דעתם בשיר ("החוק הוא תיק סגור באדמה/שפה כזאת הוא בטח לא ישמע"). גם בלחן יש מוטיבים חוזרים וחזרות וה"הו, לא" פוגע בנשמה ובמיוחד ה"הו, לא" הסופי. הגבר מכה, האישה שותקת וסובלת, הוא מתנצל, טלוויזיה ולישון. שיר שלקוח מהחיים המציאותיים שלנו, מחיי היומיום. על כמה נשים מוכות שנהרגו בידי בעליהן שמענו, לצערנו? שיר נכון, במקום הנכון (בדיסק "הילד שבך" שמכיל שירים על המציאות שלנו), שפוגע בדיוק בנושא שמדבר עליו בצורה מושלמת כ"כ - מילים, לחן ועיבוד, כיאה לצמד יהודה פוליקר את יעקב גלעד האדירים!
