ניתוח בגיל הרך

[vered4]

ניתוח בגיל הרך

בנינו (שנתיים וחודש) אמור לעבור ניתוח. בגלל דעות שונות של רופאים, הגענו רק עכשיו לרופא, שאמר לנו שהם מעדיפים לנתח בגיל כמה שיותר צעיר, כי הילד לא זוכר ויותר קל לו. חשבתי על זה ונראה לי שאולי קל יותר לנהל את הילד בגיל יותר צעיר, אבל אולי בגלל שהוא לא מבין, הוא יותר מפחד. ואמנם הוא לא זוכר אבל זה נשאר בתת מודע. מה דעתכן/ם?

 

[דליה.ד]

ניתוח בגיל צעיר מאוד

אנחנו נאלצנו לנתח את בנינו בגיל שנה ותשעה חודשים (הרניה בטבור ובמפשעה) ולכי תסבירי לתינוק כזה מה הוא הולך לעבור... אז עברנו את זה, כושר ההחלמה כל כך מהיר של הילדים הצעירים כל כך מהיר שלמחרת הוא כבר רץ בכל רחבי הקיבוץ ואמא מותשת נשרכת אחריו...

הבעיה היחידה שלי היתה הבכי לאחר הניתוח, לא בגלל שכואב אלא הנרקוזה - החומרים הנרקוטיים - גורמים להם ליבב שעות. בני, היום בן 5.5 החלים מהר ומצויין ואינו זוכר. היו לו 3 צלקות והן נעלמו כמעט לחלוטין בגלל כושר ההחלמה של העור בגיל הצעיר. גם בתי עברה ניתוח כפתורים ראשון (מתוך 3 ) בגיל שנתיים. היא לא זוכרת כלום משלושת הניתוחים! נכון, צריך לסעוד את הילד, להרגיע וללוות, אבל לפעמים אנחנו יותר לחוצים מהם. אנחנו צריכים לתת להם קרדיט, הם עמידים וחסונים יותר ממה שאנחנו חושבים, והם מוכיחים את זה כל פעם מחדש. בהצלחה! מדליה.

 

[מיכל153]

ליאור עבר 3 ניתוחים. הראשון בגיל

היי הראשון בגיל של הבן שלך. ניתוח להורדת האשך למקום. השני לעיניים (פזילה)בגיל כמעט 6 לפני כיתה א´ והשלישי (שוב לעיניים) בגיל 11 בכיתה ה´. ניתוחי העיניים היו טראומה גדולה. הניתוח הראשון גם לא היה קל. קשה לי להמליץ מה לעשות. תלוי אולי אם אפשר לעשות הכנה בביה"ח או טיפול פסיכולוגי?! ביי מיכל153

 

[vered4]

הרופא אמר לנו, שהוא מעדיף לנתח בין

גיל 9 חודשים ל 15 חודש. בגלל סיבות של הרדמה, אני הייתי מעדיפה לעבור את גיל שנה, ולפי התאורים שלו טיפול בילד בן שנה יותר קל. היום אני יודעת איך להסביר לו ולהרגיע אותו, אבל בגיל שנה, אפשר פחות. מה לעשות, אי אפשר לחזור לאחור

 

[galivar]

קשה לת עיצה בעניין כזה וגם תלוי

מה מנתחים וכמה זה דחוף והאם זה עניין אסטטי או משהו בריאותי. אני עברתי ניתוח בגיל חצי שנה (סתימת מעיים) ואני לא זוכרת דבר כמובן. נשארה לי רק צלקת קטנה, אבל הפסיכולוגית שלי תגיד שהצלקת היא לא רק בבטן...ובלי להיכנס ליותר מידי פרטים, לדעתה יש השפעה של הניתוח על האישיות שלי. קשור בצורך ההישרדות שלי וגם בחרדות כאלו ואחרות... אמנם לא משהו רציני ובטח לא משהו שאני לא שולטת בו, וגם אי אפשר להוכיח שזה דווקא בגלל שניתחו אותי, אבל צריך לקחת בחשבון שגם אם הילד לא יזכור בגיל 20 שום דבר, חוויית הניתוח יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים אחרות. אגב, גם בגיל שנתיים נותחתי (פזילה) וגם מהניתוח הזה אינני זוכרת דבר... ואני גם בתחושה שהוא היה פחות טראומטי, גם לי וגם למשפחה. כמה דחוף הניתוח של בנך?

 

[vered4]

אין לנו התלבטות בנוגע לניתוח

ולעיתוי שלו. המצב הוא מצב נתון, זה השלב שמנתחים. זו לא סכנת חיים, אבל זה הגיל. זה פשוט עורר בי מחשבות לגבי השפעה של ניתוח על ילד בגיל הרך. איך "זוכר" את זה תינוק בן שנה לעומת ילדון בן שנתיים+. מעניין שגם אני נותחתי בגיל 3 ניתוח פזילה, ומה שאני זוכרת, זו דווקא חוויה חיובית. יש ניתוחים שההחלמה מהם יותר קשה, ניתוח פזילה, נדמה לי שלא.

 

[לאה_מ]

תשובה השערתית לחלוטין

לשמחתי, אין לי שום נסיון בניתוחים. נשמע לי, שילד שאפשר כבר להסביר לו ולהכין אותו לקראת מה הוא הולך, ולעזור לו בהתמודדות עם מצוקות וחרדות שהוא יכול לבטא, זה משאיר פחות עקבות של "פחד סתום" ואולי איזו תחושה שההורים שלך נתנו לאנשים זרים לעשות לך משהו כואב שאתה לא מבין. זה מחייב, כמובן, גיל יותר גדול מאשר שנה.

 

[sibi]

אנחנו עשינו השבוע כפתורים

ולא בחולצה... עבר ממש בקלות. החלק הכי קשה הוא באמת שלב ההתעוררות מההרדמה - צרחות שלא שמעתם בחיים, במבט אטום משהו. אבל אחרי רבע שעה כבר היינו מוטלים באפיסת כוחות אחרי מרדף בכל הקומה ורק רצינו הביתה (אבא ואמא כמובן...) בנוגע להשפעות - קשה להגיד, אבל לא הורגש שינוי משמעותי בהתנהגות עד עכשיו. שיהיה בהצלחה.

 

[vered4]

תגובת התעוררות מהרדמה, זה לפעמים

לא עובר גם כשגדלים. ככה בדיוק אני מגיבה, אמנם לא בצרחות, אבל בבכי מעורר רחמים שאמא שלי לא מחזיקה מעמד לידי (היום, לא בגיל שלוש)

 

[דסי אשר]

בתור אחות, וגם בתור "מורדמת"

קלות בעבר, לרובם זה מאד קשה, למי יותר, למי פחות. תלוי במינון תרופות ההרדמה, תלוי בתגובת הגוף היחיד של כל אחד, לגבי התרופות. בהרדמה הראשונה שעברתי, כשהתעוררתי, הייתי לבד(בן זוגי שהה בחו"ל). הרגשתי שכל העולם מסתובב. עבור ילד בגיל שלוש- זה מאד מבהיל, רק הרגשה כזו, שיכולה לעורר צרחות. אחרות סביב גם הקיאו. אני לא _ תמיד אני אומרת שמרוב שאני פוחדת לה.., אני לא מק... בהרדמה השניה, אולי נתנו לי חומר אחר(עברו מעל 20 שנה בין הרדמה אחת לשניה, הרפואה התקדמה, אולי נכנסו תרופות חדשות...), סתם התעוררתי משינה עמוקה. אבל אלה היו הרדמות מאד קלות, לפעולה כירוגית באישפוז יום, פעולה קלה מאד, אחרי כמה שעות הולכים הבייתה. דסי

 

[sibi]

אנחנו עשינו השבוע כפתורים

ולא בחולצה... עבר ממש בקלות. החלק הכי קשה הוא באמת שלב ההתעוררות מההרדמה - צרחות שלא שמעתם בחיים, במבט אטום משהו. אבל אחרי רבע שעה כבר היינו מוטלים באפיסת כוחות אחרי מרדף בכל הקומה ורק רצינו הביתה (אבא ואמא כמובן...) בנוגע להשפעות - קשה להגיד, אבל לא הורגש שינוי משמעותי בהתנהגות עד עכשיו. שיהיה בהצלחה

 

[ימימה]

לא בדיוק תשובה לשאלה שלך

אבל אצלנו נמרוד עבר ניתוח בגיל 3 חודשים וניתוח בגיל 9 חודשים. איזו חויה נשארה לו, קשה כמובן לדעת, אבל לנו, הוריו, כל ניתוח היה חוויה שונה, בגלל בית החולים. הראשון, שהיה ניתוח קל יותר (בקע במפשעה), היה חוויה טראומטית מאד - המרדים לא איפשר לנו להכנס איתו להרדמה (בטענה ש"ילד בגיל הזה זה לא משנה לו, הוא עוד לא מכיר"! ו"אני לא רוצה שתתעלפי לי" וגם: "אם אתם לא רוצים זה בסדר, תלכו הביתה" - ואני עם ילד אחרי צום של 8 שעות, צריכה להחליט מה לעשות

), וגם הצרחות אח"כ, שלא הכינו אותנו אליהן היו איומות. בניתוח השני, הקשה יותר, בשניידר, המרדים בא אלינו, נמרוד היה על הידיים שלנו, שמו לו מסיכה על הפנים ותוך שניה וחצי הוא ישן שנת ישרים. גם ההתעוררות היתה יותר רגועה, כי העירו אותו בהדרגה רק 48 שעות אחרי הניתוח, אבל זה כבר ספציפי לנתוח המסוים שלו. עצתי לכם - אם יש לכם אפשרות לברר גם מי המרדים ומה המדיניות בביה"ח לגבי ההרדמה, כי זה באמת יכול להיות טראומטי. מנסיוני, ביה"ח והיחס שלו נורא משמעותי לגבי מידת הקושי שתהיה לכם (דבר שיש לשער שישפיע גם לילד). בשניידר למשל - ביה"ח הוא ממש קייטנה - טוב, חוץ מהניתוח... בהצלחה בניתוח בכל מקרה!

 

[דסי אשר]

אם אמרה לי - שבית החולים

שניידר מוצף- כי כל ההורים רוצים שילדיהם, אם יצטרכו אשפוז, יהיו שם. הוא נחשב לבית החולים לילדים הכי טוב שיש בארץ. זה היה בדיון ביני לבינה על תמותת פגים בבתי חולים בארץ, תמותה מזהומים- משום חוסר כוח אדם. אוי, זה מזכיר לי מה שקראתי היום בעיתון, ואני פשוט לא רוצה שיעלה כאן. לא לעשות דיון על זה, ולא לשאול אותי. בתיבת מסרים, לא אכפת לי. כאחות(המקצוע הנוסף שלי), אני כל כך יודעת כמה הכנה לניתוח חשובה, לאדם בוגר, לילד על אחת כמה וכמה, ולהורה של הילד לא פחות. לצערי, עם כל ההתקדמות שישנה, לא בכל מחלקות הכירוגיה בבתי החולים מודעים לכך. כאחות במחלקה, גם דרשתי וקיבלתי, ללות את חברתי לתוך חדר הניתוח, ולהיות אתה בניתוח. היה חשוב לילהיות אתה. היא אדם בוגר, שקול. לא היא בקשה. אני בקשתי, מסיבות טובות שלי(לא סתמיות בכלל, לא הסטריות). דסי.

 

[michal@gal]

השפעה על ההתנהגות

אני עברתי 2 ניתוחים בגיל צעיר (בקע). אחד בגיל שנתיים והשני בגיל שלוש. את הראשון אני לא זוכרת בכלל, מהשני יש לי זכרונות לא טראומתיים בכלל של השהות במחלקה. אמא שלי אומרת שהניתוח הראשון גרם לי לשינוי אישיות, ומילדה שמחה וצוחקת נהפכתי לילדה עצובה וסגורה. היא אומרת שאחרי הניתוח השני היה שיפור בהתנהגות שלי, וחזרה מסוימת למצב הקודם, אבל שלא חזרתי למה שהייתי קודם.

 

[vered4]

קצת מפחיד, מה שכתבת

אמא שלך יודעת לספר משהו על הניתוח ומה שהיה לפני ואחרי?

 

[michal@gal]

זה כנראה קשור לנוכחות ההורים

אמא שלי אומרת שבניתוח הראשון נשארתי לילה בבית החולים, ולא נתנו לה להשאר איתי, ולעומת זאת, בניתוח השני היתה לה פרוטקציה והיא היתה צמודה אלי. כנראה שזה מה שעשה את ההבדל, אני מנחשת. מהניתוח השני אני זוכרת בבירור את המיטה שבה הכניסו אותי לניתוח, אני זוכרת שפחדתי, ואני זוכרת את אמא שלי עומדת לידי.

 

[vered4]

טוב לדעת, תודה

 

[נעה גל]

ורד, ההתעוררות מהניתוח תלויה מאוד

גם באישיות הילד. ילדים רגועים בדרך כלל מתעוררים בצורה רגועה יותר מילדים בעלי טמפרמנט פעיל. אורן הורדמה בגיל 3 בגלל שהיו צריכים להוציא לה שן (שהיא נפלה עליה והיה חשש שתפגע בשן הקבועה שתצמח למטה). כשהיא התעוררה, דבר ראשון, היא קרעה את האניפוזיה מהיד שלה, קפצה לידיים שלנו ונשארה שם עוד כשעה. לאחר מכן, היא חזרה לפעילות רגילה לחלוטין. אצל חברות שלי שהבנות שלהן פחות רגועות מאורן שמעתי על השתוללויות, בכי וצרחות מכאן ועד הודעה חדשה. לדעתי, יש טעם להכין אותו לניתוח בגבולות היכולת שלו להבין (כלומר, לא חודש מראש אלא רק יום יומיים). להסביר על הרופא שילבש ירוק ועל המסכה וכו´. אני כן מאמינה שיש לניתוחים ובכלל חוויות גופניות חזקות השפעה על המשך החיים שלנו גם אם אנחנו, לכאורה, לא זוכרים אותן (כלומר, אני די מסכימה עם הפסיכולוגית של איה

). בדיוק כמו שאני מאמינה שלחווית הלידה יש השפעה על התינוק וגם לברית וכו´... האם זה בהכרח חוויה לא טובה? לא. אבל, זו בהחלט חוויה מעצבת. מכיוון שאתם תנתחו אותו בכל מקרה (אין ברירה נכון?) אז נראה לי, שלא כדאי לכם לדוש האם הניתוח עלול לגרום לו נזק או לא. פשוט תהיו שם עבורו לתמיכה.

 

[דסי אשר]

כשביתי הייתה כבת שנתיים

והיום בת 24, עדיין לא אפשרו להורים להשאר בבית חולים בלילה. אז קבלתי זאת בטבעיות, לא בבהלה. אבל היא לא עברה ניתוח, לא היתה חולה, אושפזה לבדיקה משום ממצא מחשיד, שהסתבר שהיה ארוע סתמי- טבעי. הרגע הקשה היה כשבאתי בבוקר, ולא מצאתי אותה... האחות ה"עתיקה" שטפלה בה במשמרת , סרקה לה את השיער המקורזל שלה,לאחר האמבטיה, עם שביל בצד, ועם כרבולת כזו, כמו שעשו בשנות החמישים. מזלי שאני לא הסטרית, אבל היו כמה דקות של בהלה במעבר של העיניים דרך כל המיטות לסקירה מדוקדקת, מדוע אינני מוצאת אותה... לא היו שינויים בהתנהגות בעקבות האשפוז, וורד. דסי

 

[חני בורשטיין]

ניתוח שקדים

שלום לכולם, רק עכשיו "גיליתי" את הפורום הזה ואני מאד נהנית. בתי בת ה- 3 וחצי צריכה לעבור בשבועות ניתוח פוליפים ושקדים. גם אנו מתלבטים אם לומר לה משהו, אולי היא קטנה מדי כדי לומר בכלל את המילה "ניתוח". בני בן ה- 8 וחצי עבר את אותו ניתוח בגיל 4 וחצי, איתו כן דיברנו ואפילו קנינו לו ספר לילדים על ניתוח. הניתוח שלו עבר בסדר גמור, נשארתי אתו לילה אחד בבי"ח. אני הבנתי מהרופא שככל שגיל הילד קטן יותר , הוא עובר את הניתוח בקלות ולא סובל מטראומה.