נישואים מתישים

נישואים מתישים

אנחנו נשואים חמש שנים, התחתנו מהר אחרי שלושה חודשי היכרות. אלה הנישואין השניים שלי. הראשונים היו לפני יותר מעשור. בעלי צעיר ממני בשמונה שנים. יש לנו ילד בן שלוש וחצי.
בהתחלה זה היה כמו חלום מתגשם. אידיליה שכזו. אני מטבעי בחורה אחראית, רצינית, עברתי דברים מאוד קשים בחיים שלי (אלימות מצד האבא), התמודדויות תמידיות וחשבתי שהגיע האביר והנה אנחנו מקימים משפחה. ו....אוי כמה שטעיתי.
בעלי, בחור רגיש, אינטליגנט, מאוד דומה לי בהמון תכונות. הוא חי אצל הוריו עד לפני שהתחתנו (חוץ משנתיים עם בת זוג אבל גם שם אמא שלו הייתה דבוקה לו לתחת). אחרי שהתחתנו, בשנה הראשונה, הכלתי את כל הקשיים שלו. אם זה בעבודה (התחלה של עסק עצמאי שלו בבית), בפרנסה שהייתה ברובה מגיעה מצידי, בתובנות החיים. הבנתי, קבלתי, אהבתי ללא גבולות. עיוורון טוטאלי.
אחרי ההריון הכל השתנה. פתאום ההכלה שלי עברה לילד. בעלי היה יותר בצד, באופן טבעי. זה גרם לו לקושי גדול. הוא הפך להיות עצבני ואגרסיבי. אני המשכתי להכיל ולהסביר לו שכוחותיי מוגבלים ועם זאת שהאהבה שלי אליו קיימת וחזקה. היה לי קשה להתמודד עם גידול הילד. בגיל מבוגר ללדת זה לא קל מבחינה פיזית ומנטאלית, התרגלתי לשקט, לחיים עצמאיים ופתאום אני קצת כלואה. בעלי ניסה להתמודד בדרכים של בריחה. הלך לחברים, עישן, אך בעיקר האגרסיביות שלו בערה וזה הגיעה לשני מצבים אגרסיביים מאוד כשבאחד מהם כמעט הפיל עליי ועל הילד מזנון. המשכתי, הבנתי, לא ויתרתי עלינו, הבנתי שאולי מהעישונים שלו זה קורה. הוא עבר גם דברים קשים בחיים. אבל מאז היחסים בינינו רק הפכו להיות עכורים: שגרה של הישרדות כלכלית, חוסר בבילויים, פוטרתי מעבודתי, היה לו קשה להביא כסף הבייתה ונעזרנו במשפחות. הסקס לאט לאט פחת. עד שאחרי חמש שנים, זה כבר הגיע מבחינתי לרגעים של די, מספיק, לא בא לי לחיות ככה, לא בא לי עליו. הפכתי להיות עצבנית, רוטנת, השמנתי, המיניות שבי מתה, התחלתי לחשוב על גברים אחרים כמו אקסים שלי, לא רציתי כבר סקס איתו. זה הגעיל ומגעיל אותי. ההתמרמרות שלי ממנו ומחוסר התקשורת בינינו הפכה אותי לממורמרת.
הלכתי לטיפול , גם הוא הלך, היינו בטיפול זוגי. אבל תמיד זה חזר למקום הזה בו אנו מדברים בשפה אחרת, חושבים בקצב אחר, לא מגיעים לאותה חשיבה.

בשבועיים האחרונים אמרתי לו שאני רוצה קצת טיים אוף, פרידה. לקלוט מה קורה איתנו, שזה יעשה גם לי וגם לו - טוב. הוא ישן אצל חבר שלו קצת. זה שחרר ממני את הסטרס שהייתי שרוייה בו. גם אצלו. זה קירב קצת אבל הוא חזר הבייתה כי אין לו אפשרות להיות אצל החבר יותר, והתקבל לעבודה כשכיר קרוב לבית והמצב בלתי נסבל כמעט.
אנו משתדלים להתייחס בכבוד אחד שלני, אבל שנינו פתיל קצת וזמן השהות הנורמלי יחד, רק מתקצר. רבע שעה גג ואני מקבלת סטרס מעצם קרבתו אליי.
לילד זה לא טוב, לא בריא. אני לא רוצה שהוא ישמע צעקות, קללות ויחוש אנרגיות מזוהמות כאלה!!
אז מה עושים? מה נראה נכון כאן? מבחינתי - לגור לבד עם הילד, אבל קשה לי לחשוב שהוא לא יהיה כאן יותר. זה אמביוולנטי: הוא חזק בליבי אבל עם זאת בלתי נסבל מבחינתי. זה מורכב כי יש כאן ילד.
אמרתי לו שאם היינו זוג לבד - כבר מזמן זה היה נגמר. אבל לשבור ככה משפחה זה נראה לי עצוב מידיי.

עזרו לי לחשוב נכון.
איך מחזירים את התשוקה שמתה כבר מזמן? איך מפסיקים לחשוב על מין במקום אחר? על שקט ממנו?
מבולבלת.
תודה לכל מי שקרא/ה. זה ארוך.
 
אני חושבת

שאת צריכה ללכת לטיפול שהוא לא זוגי, כך תוכלי לקבל החלטות יותר טוב. רשמת פה שהוא מעשן, כמעט הפיל עלייך ארון, נשמע שהוא מתעלל בך פיזית ומילולית. את בטוחה שאת רוצה להיות עם גבר כזה? לא משנה מה עוברים, מבינה את זה שתמיד יש עליות וירידות, אבל שזה בא על חשבונך ובמקום לנסות לשפר את המצב המצב נהיה יותר גרוע, אז העניין לשיפור צריך להגיע גם מהצד שלו. אם זה יהיה חד צדדי אתם לא תצליחו להגיע לעמק השווה.
 
היי

הייתי חודשים בטיפול אישי, גם הוא. והיינו בטיפול זוגי בנוסף לכך.
הוא שינה המון בעצמו, לזכותו ייאמר. אבל הפער הוא בשפה השונה שלנו (מנטאלית הכוונה) בקצב שלי המהיר ושלו האיטי. משהו כאילו לא זורם. כל דבר אני צריכה להזכיר לו מלא פעמים וזה מתיש את הנשמה. ניסיתי לא להעיר אבל דברים כמו לנעול דלת או לשטוף ידיים לפני שנוגע בילד( כי מעשן) פשוט לא יקרו אם לא אגיד. זה שנים אותם דברים. הוא לא מתעלל בי פיזית אבל לפעמים אני חשה אגרסיביות לא נעימה מול אמירות שהוא אוהב אותי, ורוצה שיהיה לנו טוב ושיעשה הכל למען זה.
אבלח מילים לא עוזרות לי. אני אוהבת תכלס ולעניין. אצלו הכל איטי יותר.
 
ואם

תחזרו לטיפול, תקחי אותו גם לשיחה שלא נעים לך עם האגרסיביות הזו.
אתם חייבים לפתור את העניין הזה כי הוא יכול להחמיר ולהגיע למצבים לא נעימים.
אולי תחזירו את התשוקה איכשהו, אני חושבת שזה גם יעזור לכם.
 

ה ב ז

New member
אתם מחליקים במדרון שהולך והופך לתלול יותר

ויותר - ובדרך אוסף אינרציה וחומרים, כמו כדור שלג שמעצימים את ההתרסקות הצפויה

יש מה לעשות, ואפשר לשנות את המומנטום אבל צריך לעשות זאת מהראש ולא מהבטן

אתחיל בשתי שאלות יסודיות:

הראשונה - מה את באמת רוצה? אנא השקיעי מחשבה בתשובה,
להבנתי - מה שאת באמת רוצה זה כנראה זוגיות חיובית שמחה צומחת ומפרה. אם היית רוצה פשוט להיפרד לא היית טורחת לכתוב את הפוסט הארוך הזה אלא בוחרת בפוסט אחר

השניה - היית מאוהבת עד טירוף בגבר שהוא כביכול תחליף אב ובעצם על תקן תחליף ילד עד שמקומו נתפס על ידי ילד אמיתי. עדיין - כאשר היית מאוהבת בו ראית מן הסתם צדדים חיוביים רבים שיש בו, אליהם התווספו יכולות נוספות שיש לו - ויש. זה חלק מהדברים שאת מעריכה בו - איים של יכולות. אם כך - בכנות ובפירגון מלא - מה הדברים שאת מעריכה אותו עליהם, או שאת באמת יודעת שהוא מסוגל אליהם, ומהם הדברים שאת אוהבת שיש בו?

נעבור להנחת יסוד שלי: האיש שלך מרגיש כשלון מסורס לידך: חסר יכולות השתכרות, מותקף, נתמך - ילד שאמא אינה רוצה בו יותר עם חלומות שהתפוגגו ומציאות אפורה ומתקדרת, כאשר השוני נובע בעיקר מכך שנולד לכם ילד, שהוא אבא שלו. זו פוזיציה שמצד אחד חייבים לשנות - ומצד אחר קשה מאד לשנות, שכן בצד מרכיבי האמת שיש בה, היא טעונה גם ברגשות מרירות עזים של שני הצדדים, עם כאבים חזקים ותחושות בוז על בחירות והתנהלויות שגויות בעיקר בעת מריבות. את בחרת גבר עדין וחולם, ילדותי במקצת וקיוית שיהפוך לגבר בהיבטים החיוביים של אביך (לא האלימים) - אבל הוא אינו צומח לשם

כדי לשים את הדברים בפרופורציה - האיש הזה היה הבחירה שלך לתפקיד אבי בנך, ולכן האמת והמציאות מורכבים יותר ומחייבים שינוי של הפרדיגמה ביניכם כך שתעבור למסלול של צמיחה

איך עושים את זה?

ראשית - מגייסים 100 טון של סבלנות ומעלים את זה ברבוע. אתם נכנסים לתהליך שלא יסתיים תוך שבוע אלא יותר
שנית - תתחילו אך ורק להחמיא זו לזה וזה לזו. לא משנה מה קורה - את מתייצבת לצידו ואומרת, לא משנה כמה את מתנגדת למה שהוא אומר או עושה - מה המרכיבים החיוביים שאת רואה במה שהוא עשה - וללא אירוניה, וגם הוא צריך להתחייב לאותה גישה למשך חודש. לדוגמא - הוא עשה את הכלים והשאיר כיור מלוכלך. התגובה שלך - איזה כיף שעשית את הכלים והם נקיים עכשיו. את הכיור או שתנקי בעצמך או שתשאירי כפי שהוא. תתפלאי כמה זה יכול לעזור
שלישית - כל יום כל אחד ממכם צריך לעשות משהו שיעשה טוב לשני, בלי שום ציפיה לתמורה כלשהיא מלבד המעשה עצמו. הוא יכול לדוגמא לעשות לך יום אחד מסג' בכפות הרגליים לאחר שהילד נרדם. יום אחר להכין לך אמבט קצף - וגם אם את שונאת אמבט קצף תודי לו בדמעות שמחה. את יכולה להכין לו ערב של בירה פיצוחים וכדורגל בגמר המונדיאל ולהציע לו שיביא חבר הביתה, לא יודע יש אין סוף רעיונות
רביעית - ואחרי םרק זמן של מאמץ ליצירת אווירה טובה יותר - להתחיל לדבר על דרכים אופרטיביות להתגברות על החששות של כל אחד ממכם

העיקר - ליצור תהליך של העצמה וראיית החיובי באיש שהוא האבא של הבן שלך, ובאישה שהיא את - אם בנו. זה קודם כל אתם נגד שאר העולם

ולבסוף - אני מציע גם לקרוא את הספר אינטילגנציה חיובית ועד הסוף. הוא באמת מעניין
 

ה ב ז

New member
תודה


 
שלום

קשר גופני צריך לבוא כמחוות אהבה. אהבת אם לילד היא האהבה הכי חזקה בעולם. אפשר לאהוב את הילד ביחד ולהעניק לו מעצמנו, וזה יחזק גם את האהבה ההדדית בין בני הזוג. תנו הרבה דאגה, עזרה ותמיכה זה לזה, ובסוף תצליחו.
 

PorFavor1

New member
עליות ומורדות...

קראתי את ההודעה וחשתי הזדהות, גם איתך וגם עם בעלך.
אני לא מתיימר לדעת מה באמת עשוי לעזור לכם.
יש תקופות שהבן אדם פשוט צריך קצת שקט, שיניחו לו. וכשהוא לא מקבל את השקט שהוא רוצה, אז יש בעיות...

אני מבין שיש לך פנטזיות מיניות, אבל זה רק פנטזיות...
כולנו עוברים כעת תקופה די קשה, תקופה שחורה, תקופה של חדשות רעות, תקופה של אי ביטחון כלכלי ותעסוקתי, וגם אבטלה... ואין ספק- כל הקשיים האלה גובים את מלוא המחיר שלהם.

זה שבעלך צעיר ממך, זה לא מעיד בעצם על שום דבר...
הוא לא ילד, והוא אוהב אותך.
כנראה שעובר עלייך משהו רע, ואני מקווה שזה יעבור לך.
מה שזה לא יהיה, זה סובייקטיבי. זה לא פרט עובדתי מסוים.
שיהיה לך רק טוב, וגם לבעלך.
 
למעלה