נישואים מתישים

נישואים מתישים

אנחנו נשואים חמש שנים, התחתנו מהר אחרי שלושה חודשי היכרות. אלה הנישואין השניים שלי. הראשונים היו לפני יותר מעשור. בעלי צעיר ממני בשמונה שנים. יש לנו ילד בן שלוש וחצי.
בהתחלה זה היה כמו חלום מתגשם. אידיליה שכזו. אני מטבעי בחורה אחראית, רצינית, עברתי דברים מאוד קשים בחיים שלי (אלימות מצד האבא), התמודדויות תמידיות וחשבתי שהגיע האביר והנה אנחנו מקימים משפחה. ו....אוי כמה שטעיתי.
בעלי, בחור רגיש, אינטליגנט, מאוד דומה לי בהמון תכונות. הוא חי אצל הוריו עד לפני שהתחתנו (חוץ משנתיים עם בת זוג אבל גם שם אמא שלו הייתה דבוקה לו לתחת). אחרי שהתחתנו, בשנה הראשונה, הכלתי את כל הקשיים שלו. אם זה בעבודה (התחלה של עסק עצמאי שלו בבית), בפרנסה שהייתה ברובה מגיעה מצידי, בתובנות החיים. הבנתי, קבלתי, אהבתי ללא גבולות. עיוורון טוטאלי.
אחרי ההריון הכל השתנה. פתאום ההכלה שלי עברה לילד. בעלי היה יותר בצד, באופן טבעי. זה גרם לו לקושי גדול. הוא הפך להיות עצבני ואגרסיבי. אני המשכתי להכיל ולהסביר לו שכוחותיי מוגבלים ועם זאת שהאהבה שלי אליו קיימת וחזקה. היה לי קשה להתמודד עם גידול הילד. בגיל מבוגר ללדת זה לא קל מבחינה פיזית ומנטאלית, התרגלתי לשקט, לחיים עצמאיים ופתאום אני קצת כלואה. בעלי ניסה להתמודד בדרכים של בריחה. הלך לחברים, עישן, אך בעיקר האגרסיביות שלו בערה וזה הגיעה לשני מצבים אגרסיביים מאוד כשבאחד מהם כמעט הפיל עליי ועל הילד מזנון. המשכתי, הבנתי, לא ויתרתי עלינו, הבנתי שאולי מהעישונים שלו זה קורה. הוא עבר גם דברים קשים בחיים. אבל מאז היחסים בינינו רק הפכו להיות עכורים: שגרה של הישרדות כלכלית, חוסר בבילויים, פוטרתי מעבודתי, היה לו קשה להביא כסף הבייתה ונעזרנו במשפחות. הסקס לאט לאט פחת. עד שאחרי חמש שנים, זה כבר הגיע מבחינתי לרגעים של די, מספיק, לא בא לי לחיות ככה, לא בא לי עליו. הפכתי להיות עצבנית, רוטנת, השמנתי, המיניות שבי מתה, התחלתי לחשוב על גברים אחרים כמו אקסים שלי, לא רציתי כבר סקס איתו. זה הגעיל ומגעיל אותי. ההתמרמרות שלי ממנו ומחוסר התקשורת בינינו הפכה אותי לממורמרת.
הלכתי לטיפול , גם הוא הלך, היינו בטיפול זוגי. אבל תמיד זה חזר למקום הזה בו אנו מדברים בשפה אחרת, חושבים בקצב אחר, לא מגיעים לאותה חשיבה.

בשבועיים האחרונים אמרתי לו שאני רוצה קצת טיים אוף, פרידה. לקלוט מה קורה איתנו, שזה יעשה גם לי וגם לו - טוב. הוא ישן אצל חבר שלו קצת. זה שחרר ממני את הסטרס שהייתי שרוייה בו. גם אצלו. זה קירב קצת אבל הוא חזר הבייתה כי אין לו אפשרות להיות אצל החבר יותר, והתקבל לעבודה כשכיר קרוב לבית והמצב בלתי נסבל כמעט.
אנו משתדלים להתייחס בכבוד אחד שלני, אבל שנינו פתיל קצת וזמן השהות הנורמלי יחד, רק מתקצר. רבע שעה גג ואני מקבלת סטרס מעצם קרבתו אליי.
לילד זה לא טוב, לא בריא. אני לא רוצה שהוא ישמע צעקות, קללות ויחוש אנרגיות מזוהמות כאלה!!
אז מה עושים? מה נראה נכון כאן? מבחינתי - לגור לבד עם הילד, אבל קשה לי לחשוב שהוא לא יהיה כאן יותר. זה אמביוולנטי: הוא חזק בליבי אבל עם זאת בלתי נסבל מבחינתי. זה מורכב כי יש כאן ילד.
אמרתי לו שאם היינו זוג לבד - כבר מזמן זה היה נגמר. אבל לשבור ככה משפחה זה נראה לי עצוב מידיי.

עזרו לי לחשוב נכון.
איך מחזירים את התשוקה שמתה כבר מזמן? איך מפסיקים לחשוב על מין במקום אחר? על שקט ממנו?
מבולבלת.
תודה לכל מי שקרא/ה. זה ארוך.
 
את מתארת מצב קשה מאוד

שלא בטוח שיש בו בכלל פיתרון
פער הגילים בינכם די גדול ויש ילד שזקוק לשניכם
ואת חושבת על גברים זרים - לא אתפלא אם גם הוא במקום כזה
וכל זה שכבר ניסיתם טיפולים לבד וביחד , כולל פרידה זמנית
אני חושב שאתם צריכים למצוא רגעים בהם יש לכם שקט ודווקא שם לתקשר ולנסות להגיע להסכמות
בקשר לאיך אתם פותרים את הבעיה שיש בינכם
למשל - הסכמה על קיום או אי קיום יחסים - ואם כן אז שיהיה לזה מימוש וחלון של זמן - ששניכם מנסים להגיע לשם מוכנים
למשל על חופש מסויים אחד מהשני בלי לעקוץ ולחקור
למשל על לקיחת אחריות על הילד ובילוי זמן איתו בכדי לשחרר את השני מכל מטלה
אולי על הליכה משפחתית יחד פעמיים שלוש בשבוע בלי יותר מידי לדבר - אבל להיות יחד
ולפעמים מאהב יכול להכניס קצת אנרגיות חדשות שאיתן נקודת ההשקפה על הנעשה קצת שונה
תחזיקי מעמד
 
היי

מאהב עלה בראשי לא פעם, אבל לא מסוגלת לעשות את זה במציאות. זה נוראי בעיניי.
ונכון- אני כבר לא יודעת איזה פתרון יכול להיות כבר. וברגעי השקט פשוט בא לי להיות לבדי. להחיות את השלווה שבתוכי.

לגבי חלון הזמן אתה צודק. העניין הוא שהקושי להתגרש חזק אצלינו. מבחינתי זה ויתר ענק על להתמודד אבל מצד שני ההתמודדות כבר מתישה.
תודה על מילותיך, מקווה לאמת שלנו - שתצא כבר למציאות.
 
לא יודע אם אתם בכלל בשלים

לפתיחה הדדית של הזוגיות
כי אם לא לבגוד - ולא להיות ביחד
יש פה איזה פתרון
אני חושב שבמצבך עדיף מאהב שנותן רגעים של שמחה
מאשר הבלבלה של זוגיות פתוחה שלא באה מתוך פרגון הדדי אלא מתוך אין ברירה
בכלל , את צריכה לדעת שלפעמים מאהב או מאהבת של אחד הצדדים או שניהם
יכול להוות את אותו שסתום פורק לחץ שפשוט נותן זמן להחליט בלי לחץ
( השוואה קטנטונת לכיפת ברזל שמאפשרת לממשלה להחליט בזמן שלה ולא מתוך לחץ )
אז תתפסי עצמך בידיים
תחשבי חיובי , תטפחי את עצמך , ובטח אל תשארי מקובעת עם דעות שלא תמיד מתאימות לכל מצב
כרגע - את צריכה להחליף דיסקט
ולעשות מה שטוב לך , ולאבד את הרגשת המיניות זה לא ממש טוב
אז עשי הכל בשביל לצאת מזה - כולל לנסות ולמצוא מאהב
( כבר אומר לך שזיון זה לא מאהב - וזו משימה לא פשוטה בכלל )
 

ד ר ל י

New member
יש לי שאלה

אני בטלפון אז יכולה רק לכתוב משהו קצר אז אני רוצה לשאול אותך עד כמה את מעריכה אותו כמישהו שמסוגל לדאוג למשפחה שלו, כמישהו שיודע להסתדר בחיים ויכול לעזור למשפחה שלכם לשפר את המצב?
 

קרוסלע

New member
"עבודה שחורה"

זה החלק של העבודה השחורה בכל נישואין, בכל פרוייקט, בכל משהו גדול שרוצים להגיע אליו.
לא להתייאש כי קשה/ משעמם/ מלחיץ/מתסכל/ לא מסעיר/ עלק עצוב..

משפחה שלמה זה הישג גדול וחשוב, לכם ולילדים שלכם ואף אחד לא הבטיח שיהיה קל, תעברו את זה יחד, תחזקו אחד את השני, תהיו חברים לצרה...

בקיצור, חכו קצת ואל תרימו ידיים
 

ד ר ל י

New member
הי אורית

עכשיו אני יכולה לכתוב לך.
אני קצת מרגישה ממה שכתבת שלאורך כל הדרך של הנישואים שלכם, הגישה שלך היא שאת מבין שניכם היא היותר בוגרת, מכילה, אחראית וכו' (וזה די מובן כי את גם גדולה ממנו בשמונה שנים) ואילו הוא הילד שצריך לאהוב ולהכיל, זה שמעשן, לא מרוויח כסף וכו'.
זה מתיש להיות נשואה למישהו כזה, בייחוד כשהמצב הכלכלי שלכם לא טוב ואת מתה למישהו ש"יוביל את הספינה" למקום טוב יותר, את גם רוצה לנוח ושמישהו אחר יקח אחריות.
את רוצה מישהו לסמוך עליו ואת לא מרגישה שזה הוא ובמצב כזה, בטח שאת לא תימשכי אליו. את אישה ואת מחפשת גבר, לא ילד.
אני חושבת שתחשבי עליו אם הוא אדם שאפשר לסמוך עליו, תני לו צ'אנס. וסבלנות כי הדברים ילכו לאט לאט לאט....
אני ממליצה לך לקרוא את הספר "העבודה" של ביירון קייטי. הרבה פעמים השיפוטיות שלנו כלפי אחרים בעצם נובעת מהשיפוטיות שלנו כלפי עצמנו. לי הספר הזה מאד עזר ואני מקווה שגם לך.

 
למעלה