ניקוד

[aladin16]

ניקוד

מתי משתמשים ב: - (פתח?) ומתי בשני (קמץ) והאם יש בכלל כללים ברורים בקשר לזה ?

 

[doronr64]

את התשובה תוכל למצוא באתר לשונט,

ובתוך אתר לשונט: מאגר מרכזי -> תורת ההגה -> כל הפרקים לפי סדרם. גם כל ספר *טוב* ללימוד תורת ההגה והצורות יוכל להיות לך לעזר.

 

[aladin16]

תודה

 

[hapax legomenon]

בשביל הפרוטוקול

למעשה, הכללים לא לגמרי ברורים. יש כל מיני יוצאי דופן וחריגים. הסיבה לכך היא, שאת הניקוד שאנו מכירים, הניקוד הטברני, המציאו בעלי המסורה, בסביבות המאה השמינית לספירה. סימני הניקוד נועדו לציין את צורת ההגייה של העיצורים, בעיקר במקרא, היות שהכתב העברי, כידוע, נעדר תנועות. בעלי המסורה לא היו בלשנים, והם לא ניקדו לפי כללים כלשהם. הם רק תיעדו את צורת ההגייה של המילים על פי המסורת שהיתה להם. פירוש הדבר, שאם היה להם סימן אחד לפתח וסימן אחד לקמץ הם ממש שמעו אחרת את התנועות, וכך גם לגבי צירי וסגול. ברבות הימים, הגיית המילים השתנתה, והיא אף שונה מעדה לעדה. עם זאת, הניקוד הטברני התקבל על כולם. כבר בימי הביניים היו מדקדקים שהתחילו לבחון את הטקסט המקראי מבחינה לשונית, ובכלל זה גם את הניקוד. כללי הניקוד שמלמדים בבית הספר, אם כן, הם רק ניסיון מאוחר לנסות למצוא שיטה בשימוש בסימני הניקוד. בעלי המסורה, כאמור, לא פעלו לפי שום שיטה (מלבד תיעוד), ולמעשה, הרבה מהכללים שבשיטה הזאת הם סתם פיקציה.

 

[or99]

אבל צורת ההגייה בזמנם...

שעליה מבוססת הניקוד, יכולה להתאים לכללים מסוימים, לא?

 

[hapax legomenon]

ודאי

בדיוק כמו שהתחביר שאתה משתמש בו מתאים לכללים מסויימים, אבל אם אינך בלשן, אין לך מושג מהם. מן הסתם, כל שפה טבעית מתאימה לכללים מסויימים, אבל כשאנשים מדברים, הם לרוב לא עושים שום מאמץ מודע כדי להתאים את מבעיהם לכללים כלשהם.

 

[Yovav16]

באופן עקרוני

כללי הניקוד הם נעשים אחרי חלוקה להברות. לאחר מכן יש למצוא את הטעם, ולצייל על כל הברה בין אם היא פתוחה- נגמרת בתנועה או עיצור פתוח או שהיא סגורה- נגמרת בעיצור סגור או שלאחריה דגש חזק. סימני הניקוד יבואו כדלקמן: 1. בהברה פתוחה ולא מוטעמת יהיו תנועות גדולות (קמץ, צרה, חיריק מלא...) 2. בהברה סגורה ולא מוטעמת יהיו תנועות קטנות (פתח, סגול, חיריק...) 3. בהברה פתוחה ומוטעמת יהיו תנועות קטנות 4. בהברה סגורה ומוטעמת- תנועות גדולות.

 

[hapax legomenon]

אלא דוגמאות יפות

לכללים הפיקטיביים שדיברתי עליהם. 1. בהברה פתוחה ולא מוטעמת יהיו תנועות גדולות 2. בהברה סגורה ולא מוטעמת יהיו תנועות קטנות 3. בהברה פתוחה ומוטעמת יהיו תנועות קטנות (אתה בטוח באשר לכלל זה? יש דוגמאות לכאן ולכאן.) 4. בהברה סגורה ומוטעמת- תנועות גדולות לכללים 1 ו-3 יש די והותר הפרכות. הנה דוגמאות משני הפסוקים הראשונים בספר בראשית: בְּרֵאשִׁית בָּרָא(3) אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ(3) וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת(1) עַל-פְּנֵי הַמָּיִם ... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד(1) אבל גם שני הכללים האחרים בעייתיים, והם תלויים באופן שבו מגדירים 'תנועה גדולה' ו'תנועה קטנה'. הקמץ, למשל, יכול להיחשב קטן או גדול, לפי הצורך. מאוד נוח, נכון? אבל בעלי המסורה, כשהם סימנו קמץ, לא הבחינו בהבדל פונטי זה, אחרת היו ממציאים לו שני סימנים שונים. מבחינת בעלי המסורה, גם לא היה שום הבדל פונטי בין חיריק מלא לחיריק חסר, ובעצם זה היה תלוי רק בכתיב של הטקסט העיצורי: האם הופיעה י' או לא אחרי התנועה. גם לא היה שום הבדל מבחינתם בין שורוק לקובוץ: הראשון שימש כל אימת שהופיעה ו' לאחר התנועה, והאחרון שימש בהיעדרה.