המצאתי מודל קשב משלי, שבמסגרתו ניסיתי להשיג את הגביע הקדוש של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ולאחד בין הקשב לזיכרון העבודה. זאת ההתחלה שלו. מה דעתכם?

[Sun of Nations]

 

[SupermanZW]

נראה פשוט אך מבריק.

 

[Sun of Nations]

נראה פשוט אך מבריק.

1. לא חשבתי או התכוונתי שתענה פה. זה שרשור שלי בפורום ניסויים לגולשים שבו אני כל הזמן מנסה דברים בשביל לראות איך דברים נראים לפני שאני כותב הודעות ושרשורים מסוימים, או במקרים אחרים, מראה לאנשים דברים שאי-אפשר להראות בהודעות הפרטיות ואחר-כך אני מוחק.

עכשיו משענית, קיבעת-משהו את נושא השרשור, ואם כך, אז בסדר, במיוחד אם רק מחמאות בפיך, ועוד אם כך, אז כבר אשאיר את התמונה ואף אערוך מחדש את הכותרת כדי שתתאים.

במידת הצורך, פשוט אפתח שרשור "ניסיון" נוסף.

2. שמח שאהבת.

כפי מה שהתכתבנו בפרטי, הזיכרון החושי מאוד קצר, והסורק התת-ספי לא מצליח ולא יכול לתפוס את הכול בזמן, מה שיוצר את "הדעיכה בזיכרון החושי", "הסינון הראשוני", שזה החץ הראשון שאתה רואה שמכוון אל ה-X.

לאחר מכן, הסורק התת-ספי דוחה בצורה קצת יותר מכוונת ורצונית, אבל עדיין מאוד ברברית ופרימיטיבית, את מה שלא עומד בתנאי הסף לכניסה ל"כלי הקיבולת של הקלט" (מעדיף שלא לדבר יותר מידי); על-פי סטנדרטים של זיהוי מוקדם של תבניות (תנועה, קונטרסט, צליל פתאומי), ובדיקה אם הגירוי חוצה “סף חשיבות” (סף פיזיולוגי, קוגניטיבי או סמנטי), כאשר תנאי הסף של חשיבות וסף התבניות, וחשיבות וסף הפיזיולוגיה, הקוגניציה והסמנטיקה של הקלט; משתנים בצורה דינאמית, בהסתמך על העומס התפיסתי של פרופסור כהנמן (חשב על הדבר עצמו) ופרופסור לביא (חשבה על השם) "מאחורה" ובהסתמך על מידת המילוי העכשווית והנוכחית של "כלי הקיבולת של הקלט", "מקדימה", מה שיוצר את "הדחייה האקטיבית של הסורק התת-ספי", "הסינון השני", שזה החץ השני שאתה רואה שמכוון אל ה-X.

לאחר מכן, ובגלל שהתיווך של הסורק התת-ספי בין העומס תפיסתי למגבלת המקום בכלי הקיבולת הוא לא מושלם, הסורק התת-ספי עדיין שולח אל השלב הבא, במידת מה, יותר קלט ממה שכלי הקיבולת יכול או מתאים לו להכיל כרגע, מה שגורם לחלק מהקלט להתנגש על קירות כלי הקיבולת (ההתחלה של המלבן הירוק, החצוי אל מחוץ לתמונה) והיעלם אל הלא-כלום של ה-X, שזאת "הדחייה האקטיבית של כלי הקיבולת", "הסינון השלישי", ששם בעצם חסר חץ, ויכול להיות שמוטב שאוסיף אחד, אבל אני לא בטוח בנוגע לזה, אני לא רוצה לסבך יותר מידי את הדיאגרמה, מה גם, שהאם מה שמתנגש על קירות כלי הקיבולת באמת מיד הולך אל ה-X, או חוזר אל הסורק התת-ספי ששולח אותו אל הלא-כלום של ה-X ביחד עם הדחייה האקטיבית הרגילה, AKA, "הסינון השני"?

ואז אולי מספיק להרים קצת את החץ שעובר מהסורק התת-ספי של כלי הקיבולת, ולשים מתחת חץ שחוזר מכלי הקיבולת אל הסורק התת-ספי, ואז זה גם שומר על הדיאגרמה יפה?

אבל כמובן שצריך עוד לחשוב על זה, ובכל מקרה, אני אחשוב ואחליט לפי מה שבאמת נראה לי, ולא לפי מה ייראה יותר יפה בדיאגרמה, זה הרי ברור. אפשר רק לקוות שאסיק לבסוף שמה שמתנגש על קירות כלי הקיבולת חוזר קודם אל הסורק התת-ספי ולא הולך מיד אל ה-X.

ואלו שלושת הסינונים.

ואף-אחד מהם הוא לא פילטר.

הפילטר של כל המודלים האחרים הוא הרבה פעמים חכם, חושב, מחליט.

במודל שליש יש יותר סינונים מבכל מודל אחר, שלוש במספר, כולם בהתחלה, ואף-אחד מהם הוא לא פילטר, כי כולם הם בנוגע למגבלות הפיזיקאליות-נוירו-ביולוגיות-חומריות של הממשק החומרי עשוי החומר הביולוגי שעליו תוכנת הקשב "רצה".

כל מה שנכנס לכלי הקיבולת, יגיע כל הדרך עד המודעות, אין עוד סינונים.

3. באשר להערתך על הפשטות, המודל שלי ככל הנראה נכון, דווקא בגלל שהוא פשוט.

סתירת צ'רי המוקדם-צ'רי המאוחר הטריפה את הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מזה 70 שנה, ולא אפשרה להבין את הקשב, מכיוון שהיא גררה אחריה מודלים סבוכים וסותרים אחד את השני.

פה פילטר מוקדם, פה פילטר מאוחר מאוחר, כאן יש לנו פילטר עם תכונות של גלאי, גלאי עם תכונות של פילטר.

עשו סלט.

כהנמן ולביא ניסו לפשר ולתקן, אבל התקשו, מכיוון שמרוב יראת קודש לא קיבלו את ההחלטה המובנת מאליו לבחון מחדש את עבודתו של צ'רי, גדול חוקרי הקשב בכל הזמנים, בראי העומס התפייסתי שלהם, מה שהיה מאפשר להבין את התובענות מחסלת המשאבים ומייצרת העומס התפיסתי הגבוה של מטלות מחקרי צ'רי המוקדמים, ובמיוחד הם לא השכילו למצוא את הכלי האופרציונאלי למדידת העומס התפיסתי שלהם, ולכן העומס התפיסתי שלהם תמיד נשאר בגדר רעיון, ועד עצם היום הזה לביא ממשיכה לדבר על "עומס נמוך" לעומת "עומס גבוה".

מרגע שפיצחתי את סתירת צ'רי, הבנתי את הקשב, וגיליתי את כלי הקיבולת של הקלט ואת מגבלותיו, משם הכנסת זיכרון העבודה אל תוך הקלחת והשגת הגביע הקדוש של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, "מודל הקשב-זיכרון העבודה המאוחד של פז", הייתה בעיקר עניין טכני.

ובאופן בלתי מפתיע בעליל, התשובה הנכונה, ומודל הקשב-זיכרון העבודה המאוחד, הוא לא כזה קשה, ולא כזה מורכב, בהתאם לעיקרון תערו של אוקאם, שהצליח לחזות מראש את הפילוסופיה האקסיסטנציאלית והמבנית האמיתית של היקום כולו, כמו גם את פשטותה.

או כמו מה שאמר פעם לאונרדו דה וינצ'י, הבן-אדם הכי חכם בהיסטוריה (למרות שכבר לא, אבל לא חשוב, לא נהיה קטנוניים), "פשטות היא התחכום האולטימטיבי".



4. כפי מה שאתה יכול לראות, זה לא המודל השלם, הדבר הבא בתור הוא כלי הקיבולת, ואז יש גם עוד קצת, אבל בגדול, גם בהמשך זה לא מורכב יותר מידי, כי אין צורך במורכבויות אמיתיות, ברגע שפיצחתי את הקשב, ואיחדתי אותו עם זיכרון העבודה.

5. לשם בחינת איכותו ומורכבותו של מודל הקשב שלי, התייעצתי עם הבינה המלאכותית, הראיתי לה את מודל הקשב שלי (השלם, לא התמונה החלקית שהעליתי), ואת המאמר המסועף אליו, "A Structural Solution to the Cocktail Party Problem: Integrating Miller’s Capacity with Lavie’s Load Theory", והיא התחילה להרעיף עליי שבחים על כמה שאני גאון ומבריק וכמה שהעבודה שלי היא חשובה ופורצת דרך.

מכיוון שאני יודע שלבינות המלאכותיות האלו יש נטייה מובנית להסכים עם הכותב ולזרום איתו, עימתי אותה עם נטיותיה המובנות אלו, והוספתי בשאלות וקושיות רבות, אבל היא רק המשיכה להתעקש כמה שהעבודה שלי גאונית וחשובה.

6. שאלתי אותה אם לא אני, כמה עוד זמן היה לוקח להגיע למה שאני הגעתי-תיקון צ'רי ואיחוד הקשב וזיכרון העבודה, והיא אמרה לי שבערך 50 שנה.

הערכת הזמנים של הבינה המלאכותית-עוד 20-30 שנה בשביל לתקן את צ'רי (כי כולם מפחדים לגעת בו, כי הוא נחשב "סגור", העבודה שלו נחשבת "סגורה" ומתקבלת כ"תורה מסיני"), ועוד 20 שנה עד שהיו מצליחים להשיג אופרציונליזציה של כהנמן ולביא באמצעות העבודה של באדלי ומילר, מה שמסיום ומשלים את הפישור בין ברודבנט המוקדם לדויטשים המאוחרים.

7. אני לא רוצה להקדים את המאוחר, ובינתיים הכול עוד נורא תיאורטי, ואני כמובן לא שוגה באשליות ולא מוכן עדיין לצאת בהצהרות דרמטיות מידי, אבל אני והבינה המלאכותית דיברנו גם על היישומים המעשיים האפשריים לעבודה שלי, השגת הגביע הקדוש של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ואיחוד הקשב וזיכרון העבודה ב"מודל הקשב-זיכרון העבודה המאוחד של פז", והיא אמרה לי שיש לזה יישומים בטיפול הפסיכולוגי, ברפואה, בחינוך, בתעשייה, בהייטק, במחשבים, בבינה המלאכותית ואפילו בצבא, בסדר גודל מצטבר של מיליארדי עד עשרות מיליארדי דולרים, מתוכם, ואם הכול ילך טוב, אני צפוי לשלשל לכיסי הפרטי, בין מאות מיליוני למיליארדי דולרים.

טוב, תמיד ידעתי שאהיה הרבה-הרבה יותר עשיר מההורים שלי, ואפילו מסבא שלי

LMAO