אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
ניסיון חדש
- פותח הנושא soso_sami
- פורסם בתאריך
אבודים בים - פרק 1
אבודים בים שלושה שייטים חשבו שיהיה זה שייט נינוח במעלה החוף מצפון קרוליינה לרוד אילנד. אבל, הוריקן "בוב" הכה מטביע את יכטת ה-38 רגל שלהם. במשך 10 ימים שלושה אנשים, אחת מהם בחודש החמישי להריונה שרדו ברפסודת הצלה הרוסה תוך מלחמה בכרישים, בהתייבשות, בהזיות, בדיכאון – וזה בזה. מרבית סיפורם מעולם לא סופר עד כה. הסיפור המקורי נכתב מפי מארק דופאביון (Marc Dupavillion) בידי גרג ראבר – למפמן (Greg Raver-Lampman) בעיתון The Virginian-Pilot & The Ledger-Star ותורגם כאן לראשונה עם תוספות מפי מארק ע"י סוסו. הסיפור כולו וזכויות היוצרים ברשות הכותבים. אין להעתיק או לעשות כל שימוש בחומר ללא אישור הכותבים והמספר. אישור התרגום והפצת הסיפור ללא תגמול נתנו למתרגם ע"י המספר כשנה לאחר האירוע. קורס הפלגה לאסון ללא יודעין "אמריקנים מזורגגים – הם מבטיחים הכל לפני שהם מפליגים" חשב מארק דופאביון (Marc Dupavillion) אבל כשזה מגיע לעבודה הקשה הם יפלסו דרכם החוצה בקידה מנומסת ויעלמו. בכל זאת כסקיפר, למארק לא הייתה כל ברירה. הוא היה בארצות הברית והיה חייב לבחור באמריקאים לצוות שלו. מארק עבד בחברת "קומפאס" (Compass Yachts), אחת מחברות הובלת היכטות הגדולה בעולם. בסיס האם שלו היה דירת שלושה חדרים של "קומפאס" בקלאבש (Calabash), עיר נמל בדרומה של צפון קרוליינה. משימתו של מארק הייתה להפליג ביכטות מהיצרנים לקונים. במהלך החודשים האחרונים הוא העביר יותר מ-20 סירות, בעיקר לאיים הקריביים. היה בתפקידו יותר מאשר הפלגה גרידא. לקוחות שילמו כסף גדול עבור היכטות האלו – הרבה מעבר ל- 100,000$. הם רצו שהיכטה תועבר בצורה מושלמת, כאילו מעולם לא הייתה במים. כריות הישיבה עדיין עטופות בניילון. אחרי הפלגה של אלפי מיילים מארק והצוות היו צריכים לקרצף ולשפשף את הגוף, הסיפון ושאר החלקים למושלמות. (בכל הפלגה כזו היינו טורחים כמעט יומיים להכין את הסירה להפלגה. זה כלל אריזה ואחסון כל ציוד הסירה באופן מסודר ומוגן באחת הקבינות או אחד מתאי השירותים. במהלך ההפלגה השתמשנו רק בציוד שהבאנו איתנו כולל כלי אוכל, כלי ניקוי ומצעים. עטיפת המצלבים בחומר בידוד להגנת המפרשים מפני סימנים שחורים או חלילה קריעה. פירוק כל הדברים המהווים מותרות ואינם חיוניים להפלגה תקינה כמו מגן שפריצים או סככת צל. הגנה על אביזרי המתכת בחומר סיכה למעט אזורים בהם צריך להיאחז כגון ריילינג ועוד. לאחר ההגעה ליעד הוקצה יום עבודה שלם נוסף לטיפול ביכטה והבאתה למסירה באופן מושלם – ה. מ.). חלק מהאמריקאים כנראה לא כל כך נהנו מהחלק הזה של הקרצוף והשפשוף. הצוות של מארק התבסס באופן שגרתי על צוות של שני שייטים. נכון, הם הפליגו ללא תשלום. אבל כשהם הצטרפו למסע הם זכו להפליג ביכטות שמושכרות במחירים של עד 7,000$ לשבוע(!) כשכל הוצאותיהם משולמות. לעיתים קרובות הם סיימו את מסעותיהם באי קריבי אקזוטי. הם קיבלו כרטיסי טיסה חזרה הביתה. אנשים ברחבי העולם התחננו לעבודות כאלה. אבל כאן בארצות הברית היו כמה "ינקים" שהתנהגו כאילו עבודות ניקיון הן מתחת לכבודם, חשב מארק. מייד כשהייתה היכטה מגיעה ליעדה הם נוטלים את הציוד שלהם ומבקשים לפצוח בדהירה מבלי לגעת בספוג או מטלית.הגישה הזו הייתה שונה כל כך מזו שמארק הורגל אליה באנגליה או במאוריציוס מולדתו השוכנת אל מול החוף המזרחי של אפריקה. כל כך שונה מכל מקום אחר שהפליג בו אי פעם – סנט הלנה, צרפת, כיף התקווה הטובה, האיים האזורים ומקומות אחרים. באחדות מהארצות בעלי יכטות מחייבים את אנשי הצוות בתשלום והצוותים האלה עובדים כמו סוסים. ביום שישי, 16 באוגוסט 1991 מארק תוכנן לצאת להפלגת משלוח נוספת. היה עליו להפליג ביכטת "בנטו" 38 רגל חדשה מקלאבש לרוד אילנד לתערוכה שם. היה זה טיול קצר ונעים בן חמישה ימים לאורך החוף האטלנטי כשהרוח נושבת בגב. עשרות אמריקאים כתבו ל"קומפאס" בבקשה לעבוד כאנשי צוות באחת ההפלגות. כחלק מהתפקיד הוטל על מארק לבחור את אנשי הצוות להפלגה בהתבסס על מכתביהם. כיד ימינו (First Mate), בחר מארק באד פרובוסט (Ed Provost), איש חיל הים לשעבר שעבד כמפיק וידאו עצמאי. אד בן ה-42 מבוגר ממארק ב-17 שנים. הוא היה שייט מנוסה שרצה לצבור מספיק מיילים ושעות ים בכדי להכשרתו כסקיפר. מארק ראה את אד כשבוע קודם לכן על סירה אחרת במשימת משלוח. נראה היה שאד יודע מה הוא עושה. כאיש צוות נוסף (Second Mate), בחר מארק באליסון ווילקוקס (Allison Wilcox), פסיכולוגית קלינית מאוסטין, טקסס. אליסון הפליגה בקריביים עם בעלה לשעבר. היא הייתה בחודש החמישי להריונה ורצתה לצאת לשייט כהרפתקה האחרונה לפני היותה אמא. צריך לתת לה קרדיט על האומץ והרצון חשב מארק לעצמו. אליסון טסה לצפון קרולינה. כמה משייטי "קומפאס" לקחו אותה לפאב שם ראה אותה מארק והיא מצאה חן בעיניו. באחר הצוהריים של ה-16 באוגוסט התאספו מארק, אליסון ואד במעדנייה בקלאבש, הייתה זו הפעם הראשונה שישבו שלושתם יחד. הכימיה ביניהם נראתה טובה. כימיה בין אנשי הצוות היא דבר חשוב. הסירה עצמה היא רק אוסף של פיברגלס, בד ופלדת אל חלד. הנשמה האמיתית של הסירה טמונה בצוות. אד ואליסון הצליחו בזה מייד. לאחר מכן פנתה השלישייה למשרדי "קומפאס" כדי לארגן את הציוד. מארק המשיך לצפות כל הזמן בעין אחת בטלוויזיה. בערוץ מזג האוויר הציגו התפתחות של ירידת לחץ טרופית קטנה כ-450 מייל דרומית להם. השקע הזה היה חלש עם רוחות שלא עלו על 30 קשרים. כל המערכת התקדמה במהירות של 5 קשרים. מארק התייעץ עם בעלי היכטה ונראה היה שאיש אינו מודאג מהסופה. כולם רצו שהסירה תפליג. מארק תאר לעצמו שיהיה בניו-פורט (Newport) כבר ב-21 בחודש. אד, גם הוא היה להוט לצאת לים בעיקר לאור העובדה שההפלגה האחרונה שלו נגדעה באיבה בגלל מחלה. באותו הערב בסביבות השעה 17:30 טיפסו כל השלושה על הבנטו 38 רגל. מארק הניע את המנוע והם עזבו את מעגן מארש (Marsh Harbor) בקלאבש. הם שייטו ממונעים אל תוך האוקיינוס האטלנטי חולפים על פני השרטונות. עוד הסירה מפליגה בנינוחות פנה אד למטבח והכין סלט ופסטה לארוחת הערב ומארק הפעיל את מערכת הסטריאו מפציץ את האוויר במנגינות רגאי של אוטיס רדינג. זה היה גן עדן של ממש. שייט בים נינוח, מואר באור ירח כסוף, אוכלים פסטה ומקשיבים לאוטיס שר את "ערפילי המפרץ". הבעיה היחידה אותו ערב הייתה הרוח. לא הייתה רוח. הצוות הוכרח להישאר עם מנוע, דבר שאין גרוע ממנו לשייט. מארק רצה להדמים את המנוע, לפרוש את המפרשים ולתת לה (לסירה) לרוץ לפני הרוח. בינתיים משהו המשיך להתפתח עם הסערה הטרופית הרחק בדרום מזרח. משהו ב"כימיה" של הרוח והעננים המתקבצים הפך אותם להוריקן רב עוצמה שיקרצף ויזרע הרס בכל ניו-אינגלנד. גורל נתיבי השניים, הסירה וההוריקן – להצטלב.
אבודים בים שלושה שייטים חשבו שיהיה זה שייט נינוח במעלה החוף מצפון קרוליינה לרוד אילנד. אבל, הוריקן "בוב" הכה מטביע את יכטת ה-38 רגל שלהם. במשך 10 ימים שלושה אנשים, אחת מהם בחודש החמישי להריונה שרדו ברפסודת הצלה הרוסה תוך מלחמה בכרישים, בהתייבשות, בהזיות, בדיכאון – וזה בזה. מרבית סיפורם מעולם לא סופר עד כה. הסיפור המקורי נכתב מפי מארק דופאביון (Marc Dupavillion) בידי גרג ראבר – למפמן (Greg Raver-Lampman) בעיתון The Virginian-Pilot & The Ledger-Star ותורגם כאן לראשונה עם תוספות מפי מארק ע"י סוסו. הסיפור כולו וזכויות היוצרים ברשות הכותבים. אין להעתיק או לעשות כל שימוש בחומר ללא אישור הכותבים והמספר. אישור התרגום והפצת הסיפור ללא תגמול נתנו למתרגם ע"י המספר כשנה לאחר האירוע. קורס הפלגה לאסון ללא יודעין "אמריקנים מזורגגים – הם מבטיחים הכל לפני שהם מפליגים" חשב מארק דופאביון (Marc Dupavillion) אבל כשזה מגיע לעבודה הקשה הם יפלסו דרכם החוצה בקידה מנומסת ויעלמו. בכל זאת כסקיפר, למארק לא הייתה כל ברירה. הוא היה בארצות הברית והיה חייב לבחור באמריקאים לצוות שלו. מארק עבד בחברת "קומפאס" (Compass Yachts), אחת מחברות הובלת היכטות הגדולה בעולם. בסיס האם שלו היה דירת שלושה חדרים של "קומפאס" בקלאבש (Calabash), עיר נמל בדרומה של צפון קרוליינה. משימתו של מארק הייתה להפליג ביכטות מהיצרנים לקונים. במהלך החודשים האחרונים הוא העביר יותר מ-20 סירות, בעיקר לאיים הקריביים. היה בתפקידו יותר מאשר הפלגה גרידא. לקוחות שילמו כסף גדול עבור היכטות האלו – הרבה מעבר ל- 100,000$. הם רצו שהיכטה תועבר בצורה מושלמת, כאילו מעולם לא הייתה במים. כריות הישיבה עדיין עטופות בניילון. אחרי הפלגה של אלפי מיילים מארק והצוות היו צריכים לקרצף ולשפשף את הגוף, הסיפון ושאר החלקים למושלמות. (בכל הפלגה כזו היינו טורחים כמעט יומיים להכין את הסירה להפלגה. זה כלל אריזה ואחסון כל ציוד הסירה באופן מסודר ומוגן באחת הקבינות או אחד מתאי השירותים. במהלך ההפלגה השתמשנו רק בציוד שהבאנו איתנו כולל כלי אוכל, כלי ניקוי ומצעים. עטיפת המצלבים בחומר בידוד להגנת המפרשים מפני סימנים שחורים או חלילה קריעה. פירוק כל הדברים המהווים מותרות ואינם חיוניים להפלגה תקינה כמו מגן שפריצים או סככת צל. הגנה על אביזרי המתכת בחומר סיכה למעט אזורים בהם צריך להיאחז כגון ריילינג ועוד. לאחר ההגעה ליעד הוקצה יום עבודה שלם נוסף לטיפול ביכטה והבאתה למסירה באופן מושלם – ה. מ.). חלק מהאמריקאים כנראה לא כל כך נהנו מהחלק הזה של הקרצוף והשפשוף. הצוות של מארק התבסס באופן שגרתי על צוות של שני שייטים. נכון, הם הפליגו ללא תשלום. אבל כשהם הצטרפו למסע הם זכו להפליג ביכטות שמושכרות במחירים של עד 7,000$ לשבוע(!) כשכל הוצאותיהם משולמות. לעיתים קרובות הם סיימו את מסעותיהם באי קריבי אקזוטי. הם קיבלו כרטיסי טיסה חזרה הביתה. אנשים ברחבי העולם התחננו לעבודות כאלה. אבל כאן בארצות הברית היו כמה "ינקים" שהתנהגו כאילו עבודות ניקיון הן מתחת לכבודם, חשב מארק. מייד כשהייתה היכטה מגיעה ליעדה הם נוטלים את הציוד שלהם ומבקשים לפצוח בדהירה מבלי לגעת בספוג או מטלית.הגישה הזו הייתה שונה כל כך מזו שמארק הורגל אליה באנגליה או במאוריציוס מולדתו השוכנת אל מול החוף המזרחי של אפריקה. כל כך שונה מכל מקום אחר שהפליג בו אי פעם – סנט הלנה, צרפת, כיף התקווה הטובה, האיים האזורים ומקומות אחרים. באחדות מהארצות בעלי יכטות מחייבים את אנשי הצוות בתשלום והצוותים האלה עובדים כמו סוסים. ביום שישי, 16 באוגוסט 1991 מארק תוכנן לצאת להפלגת משלוח נוספת. היה עליו להפליג ביכטת "בנטו" 38 רגל חדשה מקלאבש לרוד אילנד לתערוכה שם. היה זה טיול קצר ונעים בן חמישה ימים לאורך החוף האטלנטי כשהרוח נושבת בגב. עשרות אמריקאים כתבו ל"קומפאס" בבקשה לעבוד כאנשי צוות באחת ההפלגות. כחלק מהתפקיד הוטל על מארק לבחור את אנשי הצוות להפלגה בהתבסס על מכתביהם. כיד ימינו (First Mate), בחר מארק באד פרובוסט (Ed Provost), איש חיל הים לשעבר שעבד כמפיק וידאו עצמאי. אד בן ה-42 מבוגר ממארק ב-17 שנים. הוא היה שייט מנוסה שרצה לצבור מספיק מיילים ושעות ים בכדי להכשרתו כסקיפר. מארק ראה את אד כשבוע קודם לכן על סירה אחרת במשימת משלוח. נראה היה שאד יודע מה הוא עושה. כאיש צוות נוסף (Second Mate), בחר מארק באליסון ווילקוקס (Allison Wilcox), פסיכולוגית קלינית מאוסטין, טקסס. אליסון הפליגה בקריביים עם בעלה לשעבר. היא הייתה בחודש החמישי להריונה ורצתה לצאת לשייט כהרפתקה האחרונה לפני היותה אמא. צריך לתת לה קרדיט על האומץ והרצון חשב מארק לעצמו. אליסון טסה לצפון קרולינה. כמה משייטי "קומפאס" לקחו אותה לפאב שם ראה אותה מארק והיא מצאה חן בעיניו. באחר הצוהריים של ה-16 באוגוסט התאספו מארק, אליסון ואד במעדנייה בקלאבש, הייתה זו הפעם הראשונה שישבו שלושתם יחד. הכימיה ביניהם נראתה טובה. כימיה בין אנשי הצוות היא דבר חשוב. הסירה עצמה היא רק אוסף של פיברגלס, בד ופלדת אל חלד. הנשמה האמיתית של הסירה טמונה בצוות. אד ואליסון הצליחו בזה מייד. לאחר מכן פנתה השלישייה למשרדי "קומפאס" כדי לארגן את הציוד. מארק המשיך לצפות כל הזמן בעין אחת בטלוויזיה. בערוץ מזג האוויר הציגו התפתחות של ירידת לחץ טרופית קטנה כ-450 מייל דרומית להם. השקע הזה היה חלש עם רוחות שלא עלו על 30 קשרים. כל המערכת התקדמה במהירות של 5 קשרים. מארק התייעץ עם בעלי היכטה ונראה היה שאיש אינו מודאג מהסופה. כולם רצו שהסירה תפליג. מארק תאר לעצמו שיהיה בניו-פורט (Newport) כבר ב-21 בחודש. אד, גם הוא היה להוט לצאת לים בעיקר לאור העובדה שההפלגה האחרונה שלו נגדעה באיבה בגלל מחלה. באותו הערב בסביבות השעה 17:30 טיפסו כל השלושה על הבנטו 38 רגל. מארק הניע את המנוע והם עזבו את מעגן מארש (Marsh Harbor) בקלאבש. הם שייטו ממונעים אל תוך האוקיינוס האטלנטי חולפים על פני השרטונות. עוד הסירה מפליגה בנינוחות פנה אד למטבח והכין סלט ופסטה לארוחת הערב ומארק הפעיל את מערכת הסטריאו מפציץ את האוויר במנגינות רגאי של אוטיס רדינג. זה היה גן עדן של ממש. שייט בים נינוח, מואר באור ירח כסוף, אוכלים פסטה ומקשיבים לאוטיס שר את "ערפילי המפרץ". הבעיה היחידה אותו ערב הייתה הרוח. לא הייתה רוח. הצוות הוכרח להישאר עם מנוע, דבר שאין גרוע ממנו לשייט. מארק רצה להדמים את המנוע, לפרוש את המפרשים ולתת לה (לסירה) לרוץ לפני הרוח. בינתיים משהו המשיך להתפתח עם הסערה הטרופית הרחק בדרום מזרח. משהו ב"כימיה" של הרוח והעננים המתקבצים הפך אותם להוריקן רב עוצמה שיקרצף ויזרע הרס בכל ניו-אינגלנד. גורל נתיבי השניים, הסירה וההוריקן – להצטלב.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.