מחפשת אחר האמת85
New member
ניכור
הבנתי שאני צריכה שינוי בחיים מאז שעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד. בוא נגיד שלקחו לי 21 שנה להבין שחייתי לא נכון. הכוונה היא שלא הייתי מחוברת לעצמי מהבחינה הרגשית. היום כשאני יותר מודעת לעניין הזה, אני עדיין תופסת את עצמי אומרת דברים ואז עולה בי השאלה -- עד כמה אני בעצמי מאמינה למה שאני אומרת לאחרים. אני מנסה לשדר לאחרים מחשבות שלי, להביע עמדה מסויימת, להראות להם את דרך החשיבה שלי - כשעמוק עמוק בתוך תוכי, במעמקי התת מודע, אני לא ממש סגורה על עצמי שמה שאני אומרת על עצמי ועל החיים, אלו באמת המחשבות והרגשות האמיתיים שבי. כל השנים הייתי כפופה לרצונותיהם של אחרים כדי להתחבב על כולם, ניסיתי להסתיר את פרצופי הריאלי, הייתי מעקה שאפשר תמיד יהיה אפשר לבוא ולהשען עליו, בנאדם ללא אופי וללא דופי. שלא לדבר על רגישות לא לצורכי ובהתאם גם לא לצרכיהם של אחרים, למרות שהייתי בנאדם נוח להיות בחברתו - הייתי מנותקת רגשית וכל תגובה שלי בעניין הייתה שטחית. כשהייתי חייבת - ידעתי טוב מאוד בכיכול לזייף רגשות בשביל אחרים בכדי להזדהות עם צרותיהם, תמיד ידעתי להקשיב לאחרים (כשאף פעם בעצם לא הקשבתי לעצמי). זה מצחיק לגלות שיש דבר כזה פנימיות אישית שלך בלבד בגיל כזה מבוגר (יחסית). והנה עכשיו, אני מנסה להשתלב בין אנשים בנאדם שונה בעל ערכים ויסודות פרטיים שלי, מנסה לשרוד, לחיות בחברה היום יומית, לחוש את השוני. רק עכשיו אני רואה שכל אדם זה עולם בפני עצמו, יש אנשים שקשה לי לקבל אותם, לפעמים אני ביקורתית מאוד, קרה וקשה. לא פלא שדבר בסיסי זה כמו רגשות יצר בעיה חברתית כתוצאה. אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים- כי אני מניחה שכולם הרגישו בי זרה מנוכרת יחסית אליהם, עד היום אני לא מצליחה לעורר עניין לטווח הארוך... לדעתי העינוי הכי נוראי שיכול לקרות לאדם, זה לאבד כל קשר לעצמך ולהוויה הפנימית שלך. מתוך התנסות אישית ואני שונאת לרחם על עצמי, עליתי על מסלול חיים מוטעה. זו נכות נפשית כואבת מאוד ולא גלויה לעין עד לשלב מסוים בו אתה מתחיל לגלות סימני מצוקה ויודע שמגיע לך הרבה יותר מזה, בעוד יש איזה קוץ שמפריע לך לנוע הלאה... נשמע מוכר למישהו המצב שאני מתארת??
הבנתי שאני צריכה שינוי בחיים מאז שעזבתי את הבית ועברתי לגור לבד. בוא נגיד שלקחו לי 21 שנה להבין שחייתי לא נכון. הכוונה היא שלא הייתי מחוברת לעצמי מהבחינה הרגשית. היום כשאני יותר מודעת לעניין הזה, אני עדיין תופסת את עצמי אומרת דברים ואז עולה בי השאלה -- עד כמה אני בעצמי מאמינה למה שאני אומרת לאחרים. אני מנסה לשדר לאחרים מחשבות שלי, להביע עמדה מסויימת, להראות להם את דרך החשיבה שלי - כשעמוק עמוק בתוך תוכי, במעמקי התת מודע, אני לא ממש סגורה על עצמי שמה שאני אומרת על עצמי ועל החיים, אלו באמת המחשבות והרגשות האמיתיים שבי. כל השנים הייתי כפופה לרצונותיהם של אחרים כדי להתחבב על כולם, ניסיתי להסתיר את פרצופי הריאלי, הייתי מעקה שאפשר תמיד יהיה אפשר לבוא ולהשען עליו, בנאדם ללא אופי וללא דופי. שלא לדבר על רגישות לא לצורכי ובהתאם גם לא לצרכיהם של אחרים, למרות שהייתי בנאדם נוח להיות בחברתו - הייתי מנותקת רגשית וכל תגובה שלי בעניין הייתה שטחית. כשהייתי חייבת - ידעתי טוב מאוד בכיכול לזייף רגשות בשביל אחרים בכדי להזדהות עם צרותיהם, תמיד ידעתי להקשיב לאחרים (כשאף פעם בעצם לא הקשבתי לעצמי). זה מצחיק לגלות שיש דבר כזה פנימיות אישית שלך בלבד בגיל כזה מבוגר (יחסית). והנה עכשיו, אני מנסה להשתלב בין אנשים בנאדם שונה בעל ערכים ויסודות פרטיים שלי, מנסה לשרוד, לחיות בחברה היום יומית, לחוש את השוני. רק עכשיו אני רואה שכל אדם זה עולם בפני עצמו, יש אנשים שקשה לי לקבל אותם, לפעמים אני ביקורתית מאוד, קרה וקשה. לא פלא שדבר בסיסי זה כמו רגשות יצר בעיה חברתית כתוצאה. אף פעם לא היו לי חברים אמיתיים- כי אני מניחה שכולם הרגישו בי זרה מנוכרת יחסית אליהם, עד היום אני לא מצליחה לעורר עניין לטווח הארוך... לדעתי העינוי הכי נוראי שיכול לקרות לאדם, זה לאבד כל קשר לעצמך ולהוויה הפנימית שלך. מתוך התנסות אישית ואני שונאת לרחם על עצמי, עליתי על מסלול חיים מוטעה. זו נכות נפשית כואבת מאוד ולא גלויה לעין עד לשלב מסוים בו אתה מתחיל לגלות סימני מצוקה ויודע שמגיע לך הרבה יותר מזה, בעוד יש איזה קוץ שמפריע לך לנוע הלאה... נשמע מוכר למישהו המצב שאני מתארת??
