תשובות
תשובות א. כי אני נורא בצרות. ב. כפי שציינתי, אני משנה ומעדכנת בכל שעת-צורך. התחלתי מנוסחי "אני רוצה" – "אני רוצה לחזור לריכוזי.. לחושי.. לכשרי..." ולאחר שכל זה התחיל לקרות, עברתי ל"ריכוזי\חושי\כשרי\...\שבים אלי, ויוסיפו להתעצם, עוד ועוד". החזרה היומית היא חיזוק וביקורת – מה חסר בנוסח, אילו פרצות יש לסתום, מה התפתח כבר למשהו אחר. למשל: בנגלה קודמת התחלתי מנוסח באַגֻרָ^ה שהולך ככה: יָה תִּמַרְיָה טִמָרְנָה כַּלָּה – בתרגום פושטי זה בערך, "יצליחו מאמצי וישתכללו עד שלמות". הנוסח הזה, כשהפעלתי אותו לעניינים מסוימים, למשל, כדי להגיע בזמן להדרכה לקראת עבודה במכירת תבלינים באיזה שוק, עצר לי טרמפים בניגוד לכיוון התנועה והביא אותי בזמן למקום כאילו היה לי רכב משלי. את העבודה בסוף לא קיבלתי... אבל הנסיון להתקבל תרם למעגלים שלי. ואז עברתי לנוסח שחלקו נמחק מזכרוני – "יה חלי יה חלילי, יה עמל יה עמלי, יה ... יה ..., יה הלל יה הללי "תואצל סמכותי, יצלחו מאמצי, תנצח לחימתי, יצליח הללי (כלומר – העבודה שאני בנויה לעשותה, שגורמת לי שמחה והתעלות – במקרה שלי זה ריקוד). עזבתי אותו (בינתיים) לאחר שהוא פוצץ כמות התנגדות שהפכה אותו ללא-רלבנטי כרגע. כל העניין זמני – כפי שעבדתי, למשל, בנקיון תקופה מסוימת כדי לחזור לכושר; כשישתנה המצב, אשנה את הפעולות שאני נוקטת. אבל נחוצה תקופה של שבועות אחדים לפחות של חזרה כדי שהשינון יביא תוצאות. (והוא מביא.) ג. פעם חציתי את הפיריניאים ברגל, כי לא היו לי לא כסף ולא דרכון, והעדפתי בנסיבות אלה לא לפגוש מחסומי גבול. בלילה השני למסע, הלכתי בדרך עפר הררית בגשם ובערפל, ונפלתי לתהום. לא פחדתי, ואכן נפילתי נבלמה כעבור שניים – שניים וחצי מטרים. חטפתי מכה בברך (צלעתי כמה חודשים), חוץ מזה הייתי בסדר. ניסיתי לטפס חזרה לשביל, והיה קשה. חשבתי לרגע לחכות לאור-יום, ואז אמרתי לעצמי "לא – מוטב שאעלה לפני שאוכל לראות מה אני צריכה לטפס." ובכן טיפסתי. טיפוס קשה אבל קצר. כל פעם שסיפרתי על כך, נזהרתי מהגזמה – בעצם לא קרה לי כלום, ולא מדדתי כמה מטרים בדיוק נפלתי. לאחרונה נזכרתי בסיפור ומנקודת המבט שלי עכשיו, כשהזיקנה קופצת עלי, ירד לי האסימון שבקלי קלות יכולתי להיהרג – די היה שאשבור רגל כדי שלא אוכל לטפס חזרה לשביל, ואז הייתי נשארת שם למות. בדומה לזה אני מרגישה עכשיו – שכדאי לי להזדרז ולטפס קטע קשה קצר, לפני שתוארנה הסכנות. ה"נפילה" שלי הפעם נוגעת לפקיעת-תוקף התחייבות שלי כלפי אנשים מסוימים. הבטחתי להם למות יחד אתם אם לא אצליח לחלץ אותם מסכנות מסויימות; לא הצלחתי, אבל אף אחד לא מת. כשפג תוקף ההבטחה, חידשתי אותה והבטחתי להם לחכות להזדמנות לחלצם כל עוד נשמה באפי. בהבטחה זו הרבה יותר קשה לעמוד. חיי התעוותו והזקנה מקדימה לקפוץ עלי. מדי פעם קרב המוות למרחק התייעצות, ואז אני מקבלת את עצתו נוקטת אמצעים להרחיקו. עכשיו אני מוצאת לנכון להשקיע קצת בהתארגנות. נראה מה יהיה. ד. לא, ההצלחה היא הצלחה לבצע דברים מסוימים. ומכל הסיפור אולי תביני, ששמחה ועונג כלל אינם בראש מעייני כעת; גם לא "לדעת שנכשלתי" או "שהצלחתי". אלא שהבנתי שבלעדיהם לא אעצור כח להמשיך. הם המצביעים על תקינות המערכת. (דבר הנרמז בסיסמה העתיקה שרווחת בחוגים מסוימים בשרף – "לפחות תיהנה\י!" הנאמרת למישהו שהולך לעשות משהו נעים מאוד, בלתי נעים מאוד, או קשה במיוחד.)
), זה שחזרתי. ועכשיו אני שוב כאן.
אבל מה, חוויתי בזמן האחרון, משום מה, קשיים בניהול הזמן שלי, או ביצירת הזמן שלי, אם תרצו.
אעשה את עבודתי את השֻרֻל ואת ההָלֵל בשמחה ובעונג בהצלחה בגלוי לשמחת הרבים. הַיָּה צוֹ!ׁ(HAYYA THO!)שזה "רצוני יתגשם". (אפשר להגיד 3 פעמים "הַיָּה צוֹ!ׁ" במקום כל הנוסח ורק להתכוון אליו - אבל לפחות אחת ל-3 ימים אני אומרת את הכל, כי זה משתנה כל הזמן, מתעדכן.