נידונים לחיים
סיפור קצר: העולם הבא כמרקחה, פחד ודאגה אחזו בכולם פרצה מגיפה חדשה ולמרבה הצער- חשוכת מרפא- חיים. היא התחילה לאט, טיפין טיפין, ובהדרגה התפשטה לשטף אדיר שלא ניתן לעמוד בו. העולם הבא החל בהדרגה להתרוקן מיושביו כשיותר ויותר נשמות נדבקו בחיים. זו לא מחלה מהירה. היא נאחזת בנשמה שנים מבלי להראות סימנים, מתקדמת לאט לאט מתחת לפני השטח את הסימנים הראשונים קל מאוד לפספס תחילה קצת אדמומיות, החום מתחיל לעלות קלות, מה שמרמז שדם נוצר ומתחיל לזרום מבפנים הרגישות עולה, מתחילים לחוש תחושות של מגע, חום וקור כשמערכת העצבים נכרכת סביב הרקמות שבונות את עצמן באיטיות בלי שדבר יוכל לעצור בעדן, וכבר ניסו הכל. ואז מגיעים ההתקפים- פתאום החולה מתמוטט ומתחיל לנשום- נשימות כואבות, איומות, שמעבירות זעזועים וצמרמורות בכל הגוף, או תקופות טראומטיות של הפרשות גוף מכל הסוגים והמינים שלא ניתן לעצור או להסתיר בין לבין שיער מתחיל לצמוח מה שמראה שהחולה מתקרב לשלבים הסופניים של המחלה, לרגע בו עיניו נפתחות והוא מקבל את הראייה, לנצח. ישנן הפוגות שבהן הגוף נרגע ומתקרר, אך ככל שעובר הזמן הן הולכות ונעשות קצרות יותר וההתקפים ארוכים יותר ויותר עד לנקודת האל חזור. המחלה מסתורית מאוד ואין איש יודע מהיכן היא הגיעה או כיצד היא מתרחשת. יש שההדבקה נעשת במגע קרוב, או הדבקה העוברת באהבה, אבל היו מקרים של הדבקה במגע מקרי, סתמי או הדבקות מסתוריות שאין להן שום גורם נראה לעין. וכך המחלה הולכת ומתפשטת לאט ובהתמדה למרות כל האמצעים לעצור אותה. היו סגרים, בודדו אזורים, נשלחו צוותים מיוחדים, נערכו מחקרים דחופים, וכלום. לא ניתן לעמוד בפרץ. היו אזורים רבים, מחוזות שלמים בשולי העולם הבא שכל תושביהם כבר אינם, שאיבדו אותם לחיים. ארצות שלמות שכל ההולך בהן לא רואה דבר מלבד ריקנות ודממה שחודרת לעצמות. אגדות ומיתוסים שלמים נוצרו מהבורות והפחד לגבי המחלה, רבים מהם שקריים לחלוטין אבל המציאות מפחידה מספיק. זה יכול לתקוף כל אחד, בכל זמן. אנשים שנדבקו מופרדים בכוח כדי למנוע הדבקה. רבים מנסים להסתיר את סמני המחלה כדי שלא להיות מנודים עד לרגע שבו היא ברורה מדי מכדי להסתיר אותה. הם מופרדים מיקיריהם, ממשפחתם, מחבריהם ומכל אשר הם אוהבים ויוצאים מביתם למצעד ארוך ביחד עם נידונים כמותם- מצעד ממשוך ועצוב של נידונים לחיים. הם הולכים אל האופק, המלאכים בוכים בלכתם, מלווים אותם בתחילת הדרך, אנשים נאספים וזורקים לעברם פרחים וצידה לדרך, מבלי להתקרב אליהם, מתפללים לזכרם בדמעות, וכך הם הולכים והולכים, אנשים חולים, מלאים בצלילים של נשימות עזות, של קולות גירוד וקרקורי קיבה, של צחוק מדגדוג או קריאת כאב. אומרים שבשקט המוחלט, גם לזיעה שמופרשת יש צליל משלה. וכך הם הולכים עד שהם מאבדים מיקוד בהדרגה ונעלמים, נופלים מהעולם הבא, קטנים וחסרי אונים לתוך המערבולת הסוחפת של החיים. ויש האומרים שהם עוד יחזורו, עוד חמש, עשרים, חמישים, שבעים שנים, מאה שנים לכל היותר, שיום אחד עוד נשוב לראותם, נשוב להתאחד איתם כאילו מעולם לא עזבו, ישובו לביתם כאילו מעולם לא איבדנו אותם ולעולם לא נאבד עוד. עוד ימצא מרפא למחלה אנשים עוד ישובו מהחום, יחזרו משבי החיים עוד ימלאו השמים נשמות צלולות כקרח עוד יזרח בנינו האור עוד ישיב עולם פניו כמקדם אשרי המאמין בהקדשה ליום האיידס הבין לאומי
סיפור קצר: העולם הבא כמרקחה, פחד ודאגה אחזו בכולם פרצה מגיפה חדשה ולמרבה הצער- חשוכת מרפא- חיים. היא התחילה לאט, טיפין טיפין, ובהדרגה התפשטה לשטף אדיר שלא ניתן לעמוד בו. העולם הבא החל בהדרגה להתרוקן מיושביו כשיותר ויותר נשמות נדבקו בחיים. זו לא מחלה מהירה. היא נאחזת בנשמה שנים מבלי להראות סימנים, מתקדמת לאט לאט מתחת לפני השטח את הסימנים הראשונים קל מאוד לפספס תחילה קצת אדמומיות, החום מתחיל לעלות קלות, מה שמרמז שדם נוצר ומתחיל לזרום מבפנים הרגישות עולה, מתחילים לחוש תחושות של מגע, חום וקור כשמערכת העצבים נכרכת סביב הרקמות שבונות את עצמן באיטיות בלי שדבר יוכל לעצור בעדן, וכבר ניסו הכל. ואז מגיעים ההתקפים- פתאום החולה מתמוטט ומתחיל לנשום- נשימות כואבות, איומות, שמעבירות זעזועים וצמרמורות בכל הגוף, או תקופות טראומטיות של הפרשות גוף מכל הסוגים והמינים שלא ניתן לעצור או להסתיר בין לבין שיער מתחיל לצמוח מה שמראה שהחולה מתקרב לשלבים הסופניים של המחלה, לרגע בו עיניו נפתחות והוא מקבל את הראייה, לנצח. ישנן הפוגות שבהן הגוף נרגע ומתקרר, אך ככל שעובר הזמן הן הולכות ונעשות קצרות יותר וההתקפים ארוכים יותר ויותר עד לנקודת האל חזור. המחלה מסתורית מאוד ואין איש יודע מהיכן היא הגיעה או כיצד היא מתרחשת. יש שההדבקה נעשת במגע קרוב, או הדבקה העוברת באהבה, אבל היו מקרים של הדבקה במגע מקרי, סתמי או הדבקות מסתוריות שאין להן שום גורם נראה לעין. וכך המחלה הולכת ומתפשטת לאט ובהתמדה למרות כל האמצעים לעצור אותה. היו סגרים, בודדו אזורים, נשלחו צוותים מיוחדים, נערכו מחקרים דחופים, וכלום. לא ניתן לעמוד בפרץ. היו אזורים רבים, מחוזות שלמים בשולי העולם הבא שכל תושביהם כבר אינם, שאיבדו אותם לחיים. ארצות שלמות שכל ההולך בהן לא רואה דבר מלבד ריקנות ודממה שחודרת לעצמות. אגדות ומיתוסים שלמים נוצרו מהבורות והפחד לגבי המחלה, רבים מהם שקריים לחלוטין אבל המציאות מפחידה מספיק. זה יכול לתקוף כל אחד, בכל זמן. אנשים שנדבקו מופרדים בכוח כדי למנוע הדבקה. רבים מנסים להסתיר את סמני המחלה כדי שלא להיות מנודים עד לרגע שבו היא ברורה מדי מכדי להסתיר אותה. הם מופרדים מיקיריהם, ממשפחתם, מחבריהם ומכל אשר הם אוהבים ויוצאים מביתם למצעד ארוך ביחד עם נידונים כמותם- מצעד ממשוך ועצוב של נידונים לחיים. הם הולכים אל האופק, המלאכים בוכים בלכתם, מלווים אותם בתחילת הדרך, אנשים נאספים וזורקים לעברם פרחים וצידה לדרך, מבלי להתקרב אליהם, מתפללים לזכרם בדמעות, וכך הם הולכים והולכים, אנשים חולים, מלאים בצלילים של נשימות עזות, של קולות גירוד וקרקורי קיבה, של צחוק מדגדוג או קריאת כאב. אומרים שבשקט המוחלט, גם לזיעה שמופרשת יש צליל משלה. וכך הם הולכים עד שהם מאבדים מיקוד בהדרגה ונעלמים, נופלים מהעולם הבא, קטנים וחסרי אונים לתוך המערבולת הסוחפת של החיים. ויש האומרים שהם עוד יחזורו, עוד חמש, עשרים, חמישים, שבעים שנים, מאה שנים לכל היותר, שיום אחד עוד נשוב לראותם, נשוב להתאחד איתם כאילו מעולם לא עזבו, ישובו לביתם כאילו מעולם לא איבדנו אותם ולעולם לא נאבד עוד. עוד ימצא מרפא למחלה אנשים עוד ישובו מהחום, יחזרו משבי החיים עוד ימלאו השמים נשמות צלולות כקרח עוד יזרח בנינו האור עוד ישיב עולם פניו כמקדם אשרי המאמין בהקדשה ליום האיידס הבין לאומי
