מוביל בריקוד
New member
ניגודים
היא מיוחדת.
הוא חש בזה מייד.
עוד לפני שנפגשו המבטים, כבר בפגישות הראשונות של המילים.
גם היא חשה בזה.
כתבה מתוך עצבות גדולה, מתוך כאב, עם תחושת אבדן אמון באנשים, בגברים, בשולטים.
גם קצת אבדן בעצמה, ביכולת שלה להאמין שוב, להתחבר, להתמסר.
כתבה את כאביה, את תחושותיה, באופן ישיר וגלוי, עוצמתי עד כאב גם לקורא.
והוא קרא.
קרא והבין, בדרכו הרגישה, המצליחה לקרוא גם בין השורות.
הוא קרא וגם כתב לה.
מילים טובות, ללא רחמים אך עם הזדהות, ללא קלישאות אך עם כוונה, ללא התנשאות, באנושיות של אדם לאדם.
משם צמחו שיחות.
היא סיפרה לו על היותה מלאת ניגודים. הוא הקשיב ולמד.
בסבלנות אין קץ, ליטף פצעיה, לא נבהל כשמעת לעת בחרה להתרחק, לשתוק.
הוא היה שם. ליד, ברקע, בנוכחותו הבוטחת והחזקה. גם ללא מילים.
לעיתים, הייתה כותבת לו על אי האמון, על דברים שכתב והזכירו לה משהו שהאחרים אמרו, אלה שפגעו בה, שהכאיבו לנפשה.
והוא בשלו, עם הכנות, עם האמת, עם נחעשות שהגיל מלמד, עם תובנות שהחיים מגבשים, בחום ובאורך רוח.
הוא לומד את הניגודים, היא נוגעת פה ושם, מספרת בזהירות, משתפת במשורה, צעדים קטנים, מהוססים לפעמים, נעצרים ונסוגים לפרקים.
אבל, כעת, משהו אחר קורה.
היא לומדת אותו, את השקט והטוב שבו, את הרצינות והנכונות, את הידיעה שהוא מעריך אותה.
"זה לא מובן מאליו" היא כותבת לו ומוסיפה
"תודה".
הוא מוחה דמעה, לא רק מלחייה.
*** המשך יבוא ***
היא מיוחדת.
הוא חש בזה מייד.
עוד לפני שנפגשו המבטים, כבר בפגישות הראשונות של המילים.
גם היא חשה בזה.
כתבה מתוך עצבות גדולה, מתוך כאב, עם תחושת אבדן אמון באנשים, בגברים, בשולטים.
גם קצת אבדן בעצמה, ביכולת שלה להאמין שוב, להתחבר, להתמסר.
כתבה את כאביה, את תחושותיה, באופן ישיר וגלוי, עוצמתי עד כאב גם לקורא.
והוא קרא.
קרא והבין, בדרכו הרגישה, המצליחה לקרוא גם בין השורות.
הוא קרא וגם כתב לה.
מילים טובות, ללא רחמים אך עם הזדהות, ללא קלישאות אך עם כוונה, ללא התנשאות, באנושיות של אדם לאדם.
משם צמחו שיחות.
היא סיפרה לו על היותה מלאת ניגודים. הוא הקשיב ולמד.
בסבלנות אין קץ, ליטף פצעיה, לא נבהל כשמעת לעת בחרה להתרחק, לשתוק.
הוא היה שם. ליד, ברקע, בנוכחותו הבוטחת והחזקה. גם ללא מילים.
לעיתים, הייתה כותבת לו על אי האמון, על דברים שכתב והזכירו לה משהו שהאחרים אמרו, אלה שפגעו בה, שהכאיבו לנפשה.
והוא בשלו, עם הכנות, עם האמת, עם נחעשות שהגיל מלמד, עם תובנות שהחיים מגבשים, בחום ובאורך רוח.
הוא לומד את הניגודים, היא נוגעת פה ושם, מספרת בזהירות, משתפת במשורה, צעדים קטנים, מהוססים לפעמים, נעצרים ונסוגים לפרקים.
אבל, כעת, משהו אחר קורה.
היא לומדת אותו, את השקט והטוב שבו, את הרצינות והנכונות, את הידיעה שהוא מעריך אותה.
"זה לא מובן מאליו" היא כותבת לו ומוסיפה
"תודה".
הוא מוחה דמעה, לא רק מלחייה.
*** המשך יבוא ***
