הוא כותב טוב, הדרעק הזה
לא סובל את העיטורים שהוא מוסיף לכתיבה שלו. אני אוהב כתיבה ישירה ולא מתקשקשת בדימויים שאינם קשורים אליה כלל. אבל הבחור יודע לכתוב. אני לא חיי את העולם שלו, מימי לא הייתי בארה"ב ואני אנגלופיל ללא תקנה (קניתי כמה פעמים כרטיס טיסה לניו-יורק עם טרנזיט בלונדון ונשארתי בחצי הדרך...סתאאם), ובכול זאת הוא מצליח להעביר בי חוויה ראלית, ולמותר להודות, גם מענגת. הוא כמו כפפה ליד המנתחים של הולדן, שלפני שנות דור נחשד בהיותו מייברג בעצמו (ומאחר והולדן הוא הד"ר ומיברג הוא ההיפוכונדר - זה כנראה לא הולך יחד - אז הם לא אותו אדם - ככל הנראה...). מיברג חי בעולם שלנו. אנחנו אולי קצת פחות מגניבים ממנו אבל כמונו, גם הוא, מסרב לתת לזמן להתקדם. גם הוא חיי את מותם של הגיבורים המרופטים שלנו שנשרו כמו עלים בסתיו לאורך הדרך הארוכה מוודסטוק ועד הסטוק מארקט. עם כמה שנסה להיות עכשוויים, עם כמה שנגלה כוכבים חדשים (ורק היום שמעתי ארבעה כאלה שעולים - רציונאלית - מונים לא מעטים על גיבורי ילדותנו, ועוד אכתוב עליהם כאן בהמשך) נשאר עם האלילים המצומקים שלנו, זקנים, מתים, מתוחי פנים ומאותגרי צבעי שיער. מיברג אמריקאי עד כאב. אני אנגלי עד טמטום אבל ההרגשה שהוא משדר היא אותה הרגשה שאני קולט. תודה, הולדן, על ההפנייה למאמר. שנים כבר לא קראתי את מיברג - ואני חייב להודות שבעבר הוא באמת הצליח לעלות לי על העצבים בהתעלמותו מקיומו של אי נידח בחוף המערבי של אירופה. גם עכשיו הוא לא רוכש כבוד מיוחד לנאמני המלכה, אבל באמת שהתגעגעתי אליו. יקי
