נו.......

[פנתרית סגולה]

נו.......

כשאני מתלבשת יפה מאד או "גזעי"-חביב, אני מושכת הרבה מבטי אהדה של אנשים ברחוב (הרבה מנשים, אך גם מלא מעט גברים). ובמועדון החברתי שלי בכלל באים לחבק וללטף. מימיי לא תליתי את הרגשתי העצמית במראי (אני אשה נאה, אבל לא משקיעה בכל ה"שטיקים" של הסינדרלות), אף כי לבוש נאה היה תמיד חשוב בעיניי. אבל האמת, המבטים האוהדים נעימים, אין ספק.

 

[אני הוא האני]

צר לי....

לא הבנתי אם זה טוב או רע עבורך?

 

[פנתרית סגולה]

סתם יומן "מהשרוול". מה שאני חווה עכשיו.

ובעצם, לשאלתך, זה גם טוב וגם לא כל כך. מצד אחד, חיים מלאים. מצד שני, מה עם היצירה, העבודה? למה זה נדחק הצדה, ומתי אכנס למצב הרוח המתאים ואעבוד סוף סוף על הרומן, ועל ערב השירה, ועל חוג השירה? והלא הבטחתי לאנשים....

נאמר כך: כדי לעבוד וליצור, צריך להיות לבד. ואני, להיות עם אנשים מושך אותי. לחוות את הקשר החי, קורא לי. אז נאמר גם שצריך משמעת כדי לשבת לעבוד. שלא כל חוויה עם אנשים תמשוך ותוציא אותך מהצורך להתרכז, לשבת לבדך, לעבוד לבד.

 

[פנתרית סגולה]

אוי, אני רואה שהגבת לא לשיר-יומן שלי בכלל,

אלא לענין המבטים האוהדים.
מה צר לך? המבטים מאד נעימים לי.
&nbsp
אגב "צר לי": בחור סיפר לי פעם בדיחה: כואב לי, אומרת האשה.
צר לי, עונה הגבר.
&nbsp
&nbsp
חחחחחחחחחח.