נו, מה אתם אומרים?

[שינויכיוון2006]

נו, מה אתם אומרים?

יש לי 2 ילדים בנים חמודים מקסימים וכו' הגדול הוא בן 9 יש לו בעיה שהוא יותר מדי לא שמח בחלקו. תמיד לאחרים יש יותר ממנו בעברית קוראים לזה "קוטר" הקטן בן 7 ילד סגור לא מביע את עצמו השאלה אני רואה הרבה אנשים מבוגרים שמקטרים ושהם סגורים האם עלי להניח להם כי זה האופי שלהם ושילמדו להסתדר עם זה או שיש מקום לשנות להם את האופי ואם כן כיצד

 

[Kalla]

קשה מאוד לחזות.

לפעמים אנשים משתנים, לפעמים לא. לפעמים הדברים מתאזנים עם השנים, לפעמים דווקא מחריפים. לדעתי, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לא להיכנע לקוטריות שאין לה ממש בסיס או שהיא מוגזמת ביחס לגורם שלה. כך הילד יראה שאין טעם לקטר בלי סיבה כי זה לא נותן לו שום דבר. לגבי הילד הסגור - להתעניין מה קורה אצלו, ליזום יותר שיחות, לנסות לדובב אותו, אך בלי לחץ. לדעתי, מעבר לזה אין הרבה מה לעשות וכל אחד עם האופי שלו. אלא אם כן מדובר במקרים חריגים, שבהם המופנמות, למשל, היא כזו שממש מקשה על תקשורת ותפקוד, ואז צריך לפנות לאנשי מקצוע. אך לפי מה שאני מבינה מהודעתך, זה לא המצב במקרה שלכם.

 

[פלגיה]

יש גם באמצע

אני לא חושבת שאפשר ממש "לשנות אופי" מולד של בן-אדם, ביחוד אם אפשר לראות את קווי האופי הללו אצל בני המשפחה שלו. ילד קוטר אפשר לאמן לראות את הצד היפה יותר בחיים - אם על ידי דוגמה אישית, ואם על ידי בקשה מפורשת אחרי "ים" של קיטורים: "עכשיו תגיד דבר אחד נחמד על מישהו או משהו". ילד סגור אפשר לדובב, ויש כל מיני דרכים לעשות את זה - אם על ידי שאלות קונקרטיות (אבל בלי הרגשה של חקירה משטרתית, רק של התעניינות) אם על ידי דוגמה אישית - לספר חוויות אישיות כדי להדגים מה ראוי להיות "סיפור". אפשר גם לדובב בדרכים לא מילוליות - על ידי יצירה או פעילות פיזית משותפת.

 

[סוכריה על מקל]

אם זה האופי שלהם הם ילמדו להסתדר איתו

בכל מקרה (לא תהיה להם ברירה), אבל בכל מקרה תמיד מומלץ להראות להם גם את היתרונות של "הצד השני" - זה שמצליח למצוא את הדברים היפים במצב במקום לקטר (אפשר לעשות מזה משחק משפחתי), או זה שמשתף ומקבל הרבה אמפתיה.