נושם אבל לא חי.
אני לא ״מסכן״ יש הרבה אנשים שמסתכלים עליי ואומרים איזה מסכן.אני גם לא מחפש רחמים מאף אחד או מילות עידוד לא מחפש שיבינו את ״המצב שלי״האמת אני גם לא מבין למה אני מרגיש כול כך חופשי לרשום פה את כול מה שעובר לי בראש.הראש שלי שלא מפסיק לחשוב לרגע לא ביום לא בלילה ולא בשום מצב נתון במהלך החיים.אני כבר לא נהנה משום דבר אבל ממש שום דבר כי בכול מקום בכול דבר שאני עושה המחשבות משתלטות ולא נותנות לי מנוחה אולי אני מחפש דף לבן נקי בשביל לרשום עליו את מה שאני מרגיש בפנים בלב ולא כמטאפורה או שימוש במילים יפות.הלב שלי באמת כואב שורף מבפנים הבכי נהפך לדבר שגרתי. המשפחה של אישתי לא מרשה לי לראות את הבת החורגת שלי הילדה שאני גידלתי במשך שש שנים.הילדה שלימדתי אותה לרכב על אופניים לקשור שרוכים לשחות ובעצם כול דבר שהיא יודעת עד היום.ואני גמור מזה.היא הדבר הכי קרוב שנשאר לי מאשתי כי אין לי שום מזכרות מהבית רק זכרונות בראש.בנוסף לכול המחשבות שרצות לי בראש מידי יום המחשבה שהכי מציקה לי היא שאולי הבת של אישתי כועסת עליי שונאת אותי ומאשימה אותי.כי מה כבר ילד מבין בגיל כזה?הוא מבין מה שאומרים לו ומה שרוצים שהוא יבין.איבדתי את כול מה שהיה לי ביום אחד אישה ילדה בית רכוש הכול נעלם ביום אחד.כבר תשעה חודשים שאני לא חי.אני מגדיר את המצב כחי מת.אני חי אבל מבפנים אני מת נבול הרוס גמור.לא חושב בכלל על העתיד לא חושב על המחר רק מחכה שהיום יגמר ואז שוב להתעורר לסיוט החוזר הזה שלא נגמר ולא יגמר לעולם.יש שאומרים שזו בחירה אישית שלי להישאב לחור השחור הזה שנראה שאין ממנו יציאה.אבל זה לא נכון.
אני לא ״מסכן״ יש הרבה אנשים שמסתכלים עליי ואומרים איזה מסכן.אני גם לא מחפש רחמים מאף אחד או מילות עידוד לא מחפש שיבינו את ״המצב שלי״האמת אני גם לא מבין למה אני מרגיש כול כך חופשי לרשום פה את כול מה שעובר לי בראש.הראש שלי שלא מפסיק לחשוב לרגע לא ביום לא בלילה ולא בשום מצב נתון במהלך החיים.אני כבר לא נהנה משום דבר אבל ממש שום דבר כי בכול מקום בכול דבר שאני עושה המחשבות משתלטות ולא נותנות לי מנוחה אולי אני מחפש דף לבן נקי בשביל לרשום עליו את מה שאני מרגיש בפנים בלב ולא כמטאפורה או שימוש במילים יפות.הלב שלי באמת כואב שורף מבפנים הבכי נהפך לדבר שגרתי. המשפחה של אישתי לא מרשה לי לראות את הבת החורגת שלי הילדה שאני גידלתי במשך שש שנים.הילדה שלימדתי אותה לרכב על אופניים לקשור שרוכים לשחות ובעצם כול דבר שהיא יודעת עד היום.ואני גמור מזה.היא הדבר הכי קרוב שנשאר לי מאשתי כי אין לי שום מזכרות מהבית רק זכרונות בראש.בנוסף לכול המחשבות שרצות לי בראש מידי יום המחשבה שהכי מציקה לי היא שאולי הבת של אישתי כועסת עליי שונאת אותי ומאשימה אותי.כי מה כבר ילד מבין בגיל כזה?הוא מבין מה שאומרים לו ומה שרוצים שהוא יבין.איבדתי את כול מה שהיה לי ביום אחד אישה ילדה בית רכוש הכול נעלם ביום אחד.כבר תשעה חודשים שאני לא חי.אני מגדיר את המצב כחי מת.אני חי אבל מבפנים אני מת נבול הרוס גמור.לא חושב בכלל על העתיד לא חושב על המחר רק מחכה שהיום יגמר ואז שוב להתעורר לסיוט החוזר הזה שלא נגמר ולא יגמר לעולם.יש שאומרים שזו בחירה אישית שלי להישאב לחור השחור הזה שנראה שאין ממנו יציאה.אבל זה לא נכון.
