לאהוב אחרים ולשנוא את עצמנו
בלי להתיימר לעשות אבחנות מדויקות ומחקרים פסיכולוגיים נרחבים, אני חושב שאחת הסיבות לפריחה חסרת התקדים של פייסבוק ורשתות חברתיות בכלל, או של אתרים מהסוג שמצורף להודעה, היא הביטוי לצורך בקבלת הערכה מאחרים. גם הרצון להיות יפה ומפתה, לא רק כלפי אדם מסוים אלא בכלל, הוא ביטוי של אותו עניין, נראה לי.
ואני יכול לחשוב על יותר מאדם אחד שאוהב אחרים וקשה לו לקבל דברים בעצמו - גופניים ואחרים. השאלה הזכירה לי את הסיפור הבא, מתוך הספר "דרך הלב" מאת ג'ק קורנפילד:
כדי לממש חיים רוחניים עלינו להפסיק לחלק את חיינו למדורים. חיינו מחולקים לתקופות של עבודה, חופשה ובילוי. יש לנו חיים נפרדים בעסקים, בחיי האהבה ובחיים רוחניים המופרדים מן הזמן שאנחנו מקצים לגוף, לספורט ולהנאה. החברה סביבנו משקפת את אותו מידור ומדגישה אותו בהגזמה. יש לנו כנסיות המכילות את מה שקדוש, ואזורים מסחריים לחיי החולין; אנחנו מפרידים בין חינוך והשלכה לבין חיי משפחה; האינטרסים הכלכליים והעסקיים שונים מאלה של האדמה והסביבה, שבה הם תלויים. ההרגל לפצל את החיים חזק עד כדי כך, שהוא ממדר את הראייה שלנו בכל מקום אליו אנו מביטים.
התרגול הרוחני יכול להמשיך בקלות את דפוס הקיטוע בחיינו אם ניצור מדורים המגדירים מה קדוש ומה אינו קדוש; אם תנוחות, תרגולים, טכניקות, מקומות, תפילות ומשפטים מסוימים יתוגייו כ"רוחניים", וכל שאר החלקים בחיינו יסווגו כאחרים. אפשר למדר אפילו את החיים הפנימיים ביותר.
דוגמה חיה לכוחו הרב של המידור אפשר למצוא במורה שהכרתי היטב בתאילנד. היה זה נזיר בורמזי בן ארבעים, שהיה מעורב במהפכות הפרו-דמוקרטיות ובהפגנות ברנגון ולאחר שנים קשות רבות ברח לבסוף מן הדיקטטורה המדכאת מחשש לחייו, והגיע למחנות הפליטים בגבול בורמה ותאילנד. במחנות אלה לימד את הדהרמה וטרח באופן פעיל לתמוך בעשיית צדק, בחמלה ובחיים רוחניים, למרות הקשיים הנוראיים. תלמידים ואנשים אחרים סביבו הגיעו פעמים רבות לסף רעב או חלו במחלות טרופיות בלי שניתנו להם תרופות או עזרה מסוג אחר. הצבא הבורמזי נהג גם לפשוט מפעם לפעם על המחנות, ובכל זאת ולמרות הכל, הוא נשאר יציב ואיתן ברוחניותו. באותה תקופה פגש צעירה תאילנדית מאחד הכפרים שהיתה כבת עשרים. בתחילה באה לתת לו אוכל, מנחות ותמיכה, אבל בהדרגה הם התאהבו זה בזה, אף על פי שלדעת הנזיר הוא היה לא יותר ממורה טוב וזמין לצעירה הזאת. חודישם אחדים לאחר מכן, שמעתי שהחליט להצית את עצמו על מדרגות השגרירות הבורמזית בבנגקוק, במחאה על אי-הצדק הנורא ועל סבלם של הפליטים במחנות ובשאר חלקי הארץ.
הלכתי לחפש אחריו, וכשמצאתי אותו ישבנו ושוחחנו ארוכות. בשעה שדיבר גיליתי דבר מדהים: אף על פי שתכנן לשים קץ לחייו במחאה על העוול שנגדו לחם שנים רבות, לא היתה זו הסיבה האמיתית להחלטתו. הסיבה האמיתית היתה שהוא התאהב באותה בחורה צעירה. הוא היה נזיר מגיל ארבע עשרה, ובמשך עשרים ותשע שנים הקדיש את חייו למסדר. לא היו לו כישורים אחרים, והוא לא היה מסוגל לראות את עצמו נשוי, בעל משפחה, ובכל זאת אהב אותה. הוא לא ידע מה לעשות, לכן דרך המילוט הטובה ביותר בעיניו היתה להעלות עצמו באש למען מטרה פוליטית.
לא האמנתי למשמע אוזניי. ישב לידי אדם שהתמודד עם מחסור עצום ועבד באומץ בעיצומם של קשיים אדירים וסבל אנושי נורא, שלו ושל זולתו, אבל כשהגיע הרגע להתמודד עם הדילמה האישית שלו - במקרה זה קשר קרוב עם אשה והרגשות העזים שהקשר עורר - לא היה מסוגל לעשות זאת. המידור של תרגולו הרוחני השאיר אותו בלתי מוכן להתמודד עם עוצמת הרגשות האלה ועם המאבקים הפנימיים שעוררו. ההתמודדות הלאומית היתה קלה בעיניו מן ההתמודדות האישית שהתחוללה בליבו.
שוחחנו זמן מה על האפשרות להישאר נזיר, ובכל זאת להכיל רגשות עזים של אהבה וכמיהה. הוא עבד על זה בתרגול שלו, והאישה הצעירה נסוגה באצילות כדי לאפשר לאהבתם להצטנן. אף על פי שהדבר הקשה על שניהם, הוא שם קץ לקשר ביניהם והיא עברה למקום אחר. וה אשב והתחייב להוראה במודעות חדשה שהחלה לכלול את תרגול הלב ואת התשוקה האישית שלו בצד תשוקתו לדהרמה. במשך השנים שעברו מאז הוא נעשה בהדרגה למורה מיוחד במינו.
ייתכן שסיפור זה מלמד משהו על עוצמת הכוחות שאנחנו נאלצים להתמודד איתם כאשר אנחנו ממדרים את חיינו ועל הקלות שבה אפשר לנצל נימוק "רוחני" כדי לחזקם.