נ ע מ ה מ ה
New member
תודה לעונים
נושא למחשבה...
- פותח הנושא אבי 122
- פורסם בתאריך
"אבל החולי לא נמדד רק במספר החולים העצום. הוא נמדד גם ביחס שלנו אל עצמנו ואל הזולת. בתרופות שאנו לוקחים, בגלולות נגד הריון ושאר הדרכים שלנו להשחית את הגוף, כמו אלימות, סקס הרסני, סמים, סגריות ועוד. הוא נמדד בחוסר אהבה ובכך ששכחנו לגמרי למה אנחנו חיים."
אז באמת... למה אנחנו חיים?
לענות לך כאן? ככה?
אני מאמינה שכל אדם הגיע לעולם כי לנשמה שלו יש משהו לעשות כאן. המורה שלי קוראת לזה "פרוייקט הנשמה". לכל אדם יש את הפרוייקט שלו: למצוא את הנשמה התאומה שלו, לחזור למקום שבו הוא חי בעבר, לרפא אנשים...
קשיי החיים, החל מלידה לזרועותיו של רופא ולא הורה, חסר בחיבוקים ובהנקה, אמא מדוכאת ואב לא נוכח, וזה עוד בלי להיכנס לקשיים אחרים כמו מלחמות, אלימות ועוד, גורמים לנו לשכוח את הסיבה שלשמה באנו. תינוקות וילדים מרגישים הכל. הם מרגישים כשהאבא בוגד באמא, הם מרגישים את השקרים, והנשמה היפה והמוארת שלהם מתקשה להתמודד עם זה ונכנסת למצוקה.
ואז אנחנו מייחסים חשיבות לדברים כמו צבירת הון וחומר, הופעה חיצונית מפתה, כוח ועוד. במקרים פרוורטיים אנשים הופכים למכורים למין, מכורים לכסף, מעשנים ולוקחים סמים, וכל שאר הצורות של ההרס העצמי והסביבתי.
לאחרונה אני חושבת על כל אותן נשים שעושות ניתוח להגדלת החזה. הדבר שהכי חשוב להן הוא להיות מפתות מינית. ועל כל הגברים שמתאמנים בחדר כושר תוך לקיחת אי אלו חומרים כדי להיות שריריים. וזה הדבר שהכי חשוב להם בחיים. לא סתם להיות יפים, אלא להיות מפתים.
כאילו לאלוהים, או לנשמה שלהם, אכפת מההופעה החיצונית שלהם. כאילו האהבה היא לא הדבר הכי חשוב.
אני מאמינה שכל אדם הגיע לעולם כי לנשמה שלו יש משהו לעשות כאן. המורה שלי קוראת לזה "פרוייקט הנשמה". לכל אדם יש את הפרוייקט שלו: למצוא את הנשמה התאומה שלו, לחזור למקום שבו הוא חי בעבר, לרפא אנשים...
קשיי החיים, החל מלידה לזרועותיו של רופא ולא הורה, חסר בחיבוקים ובהנקה, אמא מדוכאת ואב לא נוכח, וזה עוד בלי להיכנס לקשיים אחרים כמו מלחמות, אלימות ועוד, גורמים לנו לשכוח את הסיבה שלשמה באנו. תינוקות וילדים מרגישים הכל. הם מרגישים כשהאבא בוגד באמא, הם מרגישים את השקרים, והנשמה היפה והמוארת שלהם מתקשה להתמודד עם זה ונכנסת למצוקה.
ואז אנחנו מייחסים חשיבות לדברים כמו צבירת הון וחומר, הופעה חיצונית מפתה, כוח ועוד. במקרים פרוורטיים אנשים הופכים למכורים למין, מכורים לכסף, מעשנים ולוקחים סמים, וכל שאר הצורות של ההרס העצמי והסביבתי.
לאחרונה אני חושבת על כל אותן נשים שעושות ניתוח להגדלת החזה. הדבר שהכי חשוב להן הוא להיות מפתות מינית. ועל כל הגברים שמתאמנים בחדר כושר תוך לקיחת אי אלו חומרים כדי להיות שריריים. וזה הדבר שהכי חשוב להם בחיים. לא סתם להיות יפים, אלא להיות מפתים.
כאילו לאלוהים, או לנשמה שלהם, אכפת מההופעה החיצונית שלהם. כאילו האהבה היא לא הדבר הכי חשוב.
מעניין מאד
אני מכיר מישהי שעברה ניתוח להגדלת חזה. היא נשואה באושר ואינה פתיינית כלל; עם זאת, היא תמיד סבלה מדימוי גופני עצמי נמוך מאד, למרות שהיא יפהפיה מהממת, רק בגלל החזה השטוח שהיה לה. כלומר, מדובר בחיפוש תמידי להערכה חיצונית. בזה, כמובן, היא רחוקה מלהיות מיוחדת. כמה מאיתנו יכולים לומר שאין לנו כל צורך באישורים חיצוניים ושדי לנו בהערכה עצמית? מתוך (לדעתי) המעטים שיכולים לומר זאת, כמה חשים כך ובמקביל מבטאים אהבה לזולתם, ולא אדישות?
שאלות פתוחות, אין תשובה מוגדרת מראש, אבל ללא ספק כנפשות יש לנו כמה וכמה פרויקטים לעשות כאן...
אני מכיר מישהי שעברה ניתוח להגדלת חזה. היא נשואה באושר ואינה פתיינית כלל; עם זאת, היא תמיד סבלה מדימוי גופני עצמי נמוך מאד, למרות שהיא יפהפיה מהממת, רק בגלל החזה השטוח שהיה לה. כלומר, מדובר בחיפוש תמידי להערכה חיצונית. בזה, כמובן, היא רחוקה מלהיות מיוחדת. כמה מאיתנו יכולים לומר שאין לנו כל צורך באישורים חיצוניים ושדי לנו בהערכה עצמית? מתוך (לדעתי) המעטים שיכולים לומר זאת, כמה חשים כך ובמקביל מבטאים אהבה לזולתם, ולא אדישות?
שאלות פתוחות, אין תשובה מוגדרת מראש, אבל ללא ספק כנפשות יש לנו כמה וכמה פרויקטים לעשות כאן...
השתמשתי בניתוחי החזה כדוגמא
שחשבתי עליה כשהתפוצץ (תרתי משמע) סיפור הסיליקון הזול ומאות אלפי נשים, אם לא יותר, היו צריכות לרוץ לבתי החולים להחליף את השתלים. חשבתי אז כמה השקעה יש בנושא שטחי כל כך (כפל המשמעויות היום זה משהו) ואיזה מחיר אנשים מוכנים לשלם.
שאלת שאלה מעניינת, על אהבה. אני אוסיף שאלות פתוחות: האם אנחנו מסוגלים לאהוב באמת אחרים, ועדיין לשנוא את עצמינו עד כדי ניתוחים פלסטיים?
שחשבתי עליה כשהתפוצץ (תרתי משמע) סיפור הסיליקון הזול ומאות אלפי נשים, אם לא יותר, היו צריכות לרוץ לבתי החולים להחליף את השתלים. חשבתי אז כמה השקעה יש בנושא שטחי כל כך (כפל המשמעויות היום זה משהו) ואיזה מחיר אנשים מוכנים לשלם.
שאלת שאלה מעניינת, על אהבה. אני אוסיף שאלות פתוחות: האם אנחנו מסוגלים לאהוב באמת אחרים, ועדיין לשנוא את עצמינו עד כדי ניתוחים פלסטיים?
לאהוב אחרים ולשנוא את עצמנו
בלי להתיימר לעשות אבחנות מדויקות ומחקרים פסיכולוגיים נרחבים, אני חושב שאחת הסיבות לפריחה חסרת התקדים של פייסבוק ורשתות חברתיות בכלל, או של אתרים מהסוג שמצורף להודעה, היא הביטוי לצורך בקבלת הערכה מאחרים. גם הרצון להיות יפה ומפתה, לא רק כלפי אדם מסוים אלא בכלל, הוא ביטוי של אותו עניין, נראה לי.
ואני יכול לחשוב על יותר מאדם אחד שאוהב אחרים וקשה לו לקבל דברים בעצמו - גופניים ואחרים. השאלה הזכירה לי את הסיפור הבא, מתוך הספר "דרך הלב" מאת ג'ק קורנפילד:
כדי לממש חיים רוחניים עלינו להפסיק לחלק את חיינו למדורים. חיינו מחולקים לתקופות של עבודה, חופשה ובילוי. יש לנו חיים נפרדים בעסקים, בחיי האהבה ובחיים רוחניים המופרדים מן הזמן שאנחנו מקצים לגוף, לספורט ולהנאה. החברה סביבנו משקפת את אותו מידור ומדגישה אותו בהגזמה. יש לנו כנסיות המכילות את מה שקדוש, ואזורים מסחריים לחיי החולין; אנחנו מפרידים בין חינוך והשלכה לבין חיי משפחה; האינטרסים הכלכליים והעסקיים שונים מאלה של האדמה והסביבה, שבה הם תלויים. ההרגל לפצל את החיים חזק עד כדי כך, שהוא ממדר את הראייה שלנו בכל מקום אליו אנו מביטים.
התרגול הרוחני יכול להמשיך בקלות את דפוס הקיטוע בחיינו אם ניצור מדורים המגדירים מה קדוש ומה אינו קדוש; אם תנוחות, תרגולים, טכניקות, מקומות, תפילות ומשפטים מסוימים יתוגייו כ"רוחניים", וכל שאר החלקים בחיינו יסווגו כאחרים. אפשר למדר אפילו את החיים הפנימיים ביותר.
דוגמה חיה לכוחו הרב של המידור אפשר למצוא במורה שהכרתי היטב בתאילנד. היה זה נזיר בורמזי בן ארבעים, שהיה מעורב במהפכות הפרו-דמוקרטיות ובהפגנות ברנגון ולאחר שנים קשות רבות ברח לבסוף מן הדיקטטורה המדכאת מחשש לחייו, והגיע למחנות הפליטים בגבול בורמה ותאילנד. במחנות אלה לימד את הדהרמה וטרח באופן פעיל לתמוך בעשיית צדק, בחמלה ובחיים רוחניים, למרות הקשיים הנוראיים. תלמידים ואנשים אחרים סביבו הגיעו פעמים רבות לסף רעב או חלו במחלות טרופיות בלי שניתנו להם תרופות או עזרה מסוג אחר. הצבא הבורמזי נהג גם לפשוט מפעם לפעם על המחנות, ובכל זאת ולמרות הכל, הוא נשאר יציב ואיתן ברוחניותו. באותה תקופה פגש צעירה תאילנדית מאחד הכפרים שהיתה כבת עשרים. בתחילה באה לתת לו אוכל, מנחות ותמיכה, אבל בהדרגה הם התאהבו זה בזה, אף על פי שלדעת הנזיר הוא היה לא יותר ממורה טוב וזמין לצעירה הזאת. חודישם אחדים לאחר מכן, שמעתי שהחליט להצית את עצמו על מדרגות השגרירות הבורמזית בבנגקוק, במחאה על אי-הצדק הנורא ועל סבלם של הפליטים במחנות ובשאר חלקי הארץ.
הלכתי לחפש אחריו, וכשמצאתי אותו ישבנו ושוחחנו ארוכות. בשעה שדיבר גיליתי דבר מדהים: אף על פי שתכנן לשים קץ לחייו במחאה על העוול שנגדו לחם שנים רבות, לא היתה זו הסיבה האמיתית להחלטתו. הסיבה האמיתית היתה שהוא התאהב באותה בחורה צעירה. הוא היה נזיר מגיל ארבע עשרה, ובמשך עשרים ותשע שנים הקדיש את חייו למסדר. לא היו לו כישורים אחרים, והוא לא היה מסוגל לראות את עצמו נשוי, בעל משפחה, ובכל זאת אהב אותה. הוא לא ידע מה לעשות, לכן דרך המילוט הטובה ביותר בעיניו היתה להעלות עצמו באש למען מטרה פוליטית.
לא האמנתי למשמע אוזניי. ישב לידי אדם שהתמודד עם מחסור עצום ועבד באומץ בעיצומם של קשיים אדירים וסבל אנושי נורא, שלו ושל זולתו, אבל כשהגיע הרגע להתמודד עם הדילמה האישית שלו - במקרה זה קשר קרוב עם אשה והרגשות העזים שהקשר עורר - לא היה מסוגל לעשות זאת. המידור של תרגולו הרוחני השאיר אותו בלתי מוכן להתמודד עם עוצמת הרגשות האלה ועם המאבקים הפנימיים שעוררו. ההתמודדות הלאומית היתה קלה בעיניו מן ההתמודדות האישית שהתחוללה בליבו.
שוחחנו זמן מה על האפשרות להישאר נזיר, ובכל זאת להכיל רגשות עזים של אהבה וכמיהה. הוא עבד על זה בתרגול שלו, והאישה הצעירה נסוגה באצילות כדי לאפשר לאהבתם להצטנן. אף על פי שהדבר הקשה על שניהם, הוא שם קץ לקשר ביניהם והיא עברה למקום אחר. וה אשב והתחייב להוראה במודעות חדשה שהחלה לכלול את תרגול הלב ואת התשוקה האישית שלו בצד תשוקתו לדהרמה. במשך השנים שעברו מאז הוא נעשה בהדרגה למורה מיוחד במינו.
ייתכן שסיפור זה מלמד משהו על עוצמת הכוחות שאנחנו נאלצים להתמודד איתם כאשר אנחנו ממדרים את חיינו ועל הקלות שבה אפשר לנצל נימוק "רוחני" כדי לחזקם.
בלי להתיימר לעשות אבחנות מדויקות ומחקרים פסיכולוגיים נרחבים, אני חושב שאחת הסיבות לפריחה חסרת התקדים של פייסבוק ורשתות חברתיות בכלל, או של אתרים מהסוג שמצורף להודעה, היא הביטוי לצורך בקבלת הערכה מאחרים. גם הרצון להיות יפה ומפתה, לא רק כלפי אדם מסוים אלא בכלל, הוא ביטוי של אותו עניין, נראה לי.
ואני יכול לחשוב על יותר מאדם אחד שאוהב אחרים וקשה לו לקבל דברים בעצמו - גופניים ואחרים. השאלה הזכירה לי את הסיפור הבא, מתוך הספר "דרך הלב" מאת ג'ק קורנפילד:
כדי לממש חיים רוחניים עלינו להפסיק לחלק את חיינו למדורים. חיינו מחולקים לתקופות של עבודה, חופשה ובילוי. יש לנו חיים נפרדים בעסקים, בחיי האהבה ובחיים רוחניים המופרדים מן הזמן שאנחנו מקצים לגוף, לספורט ולהנאה. החברה סביבנו משקפת את אותו מידור ומדגישה אותו בהגזמה. יש לנו כנסיות המכילות את מה שקדוש, ואזורים מסחריים לחיי החולין; אנחנו מפרידים בין חינוך והשלכה לבין חיי משפחה; האינטרסים הכלכליים והעסקיים שונים מאלה של האדמה והסביבה, שבה הם תלויים. ההרגל לפצל את החיים חזק עד כדי כך, שהוא ממדר את הראייה שלנו בכל מקום אליו אנו מביטים.
התרגול הרוחני יכול להמשיך בקלות את דפוס הקיטוע בחיינו אם ניצור מדורים המגדירים מה קדוש ומה אינו קדוש; אם תנוחות, תרגולים, טכניקות, מקומות, תפילות ומשפטים מסוימים יתוגייו כ"רוחניים", וכל שאר החלקים בחיינו יסווגו כאחרים. אפשר למדר אפילו את החיים הפנימיים ביותר.
דוגמה חיה לכוחו הרב של המידור אפשר למצוא במורה שהכרתי היטב בתאילנד. היה זה נזיר בורמזי בן ארבעים, שהיה מעורב במהפכות הפרו-דמוקרטיות ובהפגנות ברנגון ולאחר שנים קשות רבות ברח לבסוף מן הדיקטטורה המדכאת מחשש לחייו, והגיע למחנות הפליטים בגבול בורמה ותאילנד. במחנות אלה לימד את הדהרמה וטרח באופן פעיל לתמוך בעשיית צדק, בחמלה ובחיים רוחניים, למרות הקשיים הנוראיים. תלמידים ואנשים אחרים סביבו הגיעו פעמים רבות לסף רעב או חלו במחלות טרופיות בלי שניתנו להם תרופות או עזרה מסוג אחר. הצבא הבורמזי נהג גם לפשוט מפעם לפעם על המחנות, ובכל זאת ולמרות הכל, הוא נשאר יציב ואיתן ברוחניותו. באותה תקופה פגש צעירה תאילנדית מאחד הכפרים שהיתה כבת עשרים. בתחילה באה לתת לו אוכל, מנחות ותמיכה, אבל בהדרגה הם התאהבו זה בזה, אף על פי שלדעת הנזיר הוא היה לא יותר ממורה טוב וזמין לצעירה הזאת. חודישם אחדים לאחר מכן, שמעתי שהחליט להצית את עצמו על מדרגות השגרירות הבורמזית בבנגקוק, במחאה על אי-הצדק הנורא ועל סבלם של הפליטים במחנות ובשאר חלקי הארץ.
הלכתי לחפש אחריו, וכשמצאתי אותו ישבנו ושוחחנו ארוכות. בשעה שדיבר גיליתי דבר מדהים: אף על פי שתכנן לשים קץ לחייו במחאה על העוול שנגדו לחם שנים רבות, לא היתה זו הסיבה האמיתית להחלטתו. הסיבה האמיתית היתה שהוא התאהב באותה בחורה צעירה. הוא היה נזיר מגיל ארבע עשרה, ובמשך עשרים ותשע שנים הקדיש את חייו למסדר. לא היו לו כישורים אחרים, והוא לא היה מסוגל לראות את עצמו נשוי, בעל משפחה, ובכל זאת אהב אותה. הוא לא ידע מה לעשות, לכן דרך המילוט הטובה ביותר בעיניו היתה להעלות עצמו באש למען מטרה פוליטית.
לא האמנתי למשמע אוזניי. ישב לידי אדם שהתמודד עם מחסור עצום ועבד באומץ בעיצומם של קשיים אדירים וסבל אנושי נורא, שלו ושל זולתו, אבל כשהגיע הרגע להתמודד עם הדילמה האישית שלו - במקרה זה קשר קרוב עם אשה והרגשות העזים שהקשר עורר - לא היה מסוגל לעשות זאת. המידור של תרגולו הרוחני השאיר אותו בלתי מוכן להתמודד עם עוצמת הרגשות האלה ועם המאבקים הפנימיים שעוררו. ההתמודדות הלאומית היתה קלה בעיניו מן ההתמודדות האישית שהתחוללה בליבו.
שוחחנו זמן מה על האפשרות להישאר נזיר, ובכל זאת להכיל רגשות עזים של אהבה וכמיהה. הוא עבד על זה בתרגול שלו, והאישה הצעירה נסוגה באצילות כדי לאפשר לאהבתם להצטנן. אף על פי שהדבר הקשה על שניהם, הוא שם קץ לקשר ביניהם והיא עברה למקום אחר. וה אשב והתחייב להוראה במודעות חדשה שהחלה לכלול את תרגול הלב ואת התשוקה האישית שלו בצד תשוקתו לדהרמה. במשך השנים שעברו מאז הוא נעשה בהדרגה למורה מיוחד במינו.
ייתכן שסיפור זה מלמד משהו על עוצמת הכוחות שאנחנו נאלצים להתמודד איתם כאשר אנחנו ממדרים את חיינו ועל הקלות שבה אפשר לנצל נימוק "רוחני" כדי לחזקם.
לצערי, צודקת.
החיים המודרנים מתרכזים בחומר. כאשר החומר עולה, הרוח יורדת.
מושמים דגשים על עשיית כסף, קריירה, צבירת רכוש, ראוותנות וחוסר צניעות, אגו, זלזול באחר (אחר פירושו בני אדם בעלי חיים, עולם הצומח ועולם הדומם, אותם האדם הורס ביעילות רבה) והרשימה עוד ארוכה.
הבריאות היא במקום נמוך. זה לא שאנשים אינם רוצים להיות בריאים בגופם ובנפשם, אלא המוכנות להשקיע אנרגיה בשמירה על הבריאות היא נמוכה או אינה קיימת. סומכים על יכולתה של הרפואה המודרנית המשוכללת לרפא באמצעות כלים מתוחכמים, אבל האמת היא שהיא אינה מרפאה, אלא מלמדת את האנשים לחיות עם מחלותיהם. יותר מזאת - היא מעצימה את המחלות ומונעת בריאות בגלל דרכה הקלוקלת.
איכות החיים היא נמוכה בדרך כלל. סיגנון וקצב החיים הם כאלה שהאדם שקוע וטרוד כל הזמן במטרותיו המצויינות בפיסקה הראשונה של המסר הזה.
כמובן שאינני מכליל. קיים מיעוט יוצא דופן מבחינה זאת.
לשם מה אנו חיים?
השקפתי בנושא היא שאנו חיים כדי להנות מהחיים, לחיות באיכות בריאותית פיזית ונפשית טובה וכדי לממש את עצמנו בדרך חיובית, איש איש לפי מה שהוא. אושר, רוגע ושמחת חיים הם היעד.
החיים המודרנים מתרכזים בחומר. כאשר החומר עולה, הרוח יורדת.
מושמים דגשים על עשיית כסף, קריירה, צבירת רכוש, ראוותנות וחוסר צניעות, אגו, זלזול באחר (אחר פירושו בני אדם בעלי חיים, עולם הצומח ועולם הדומם, אותם האדם הורס ביעילות רבה) והרשימה עוד ארוכה.
הבריאות היא במקום נמוך. זה לא שאנשים אינם רוצים להיות בריאים בגופם ובנפשם, אלא המוכנות להשקיע אנרגיה בשמירה על הבריאות היא נמוכה או אינה קיימת. סומכים על יכולתה של הרפואה המודרנית המשוכללת לרפא באמצעות כלים מתוחכמים, אבל האמת היא שהיא אינה מרפאה, אלא מלמדת את האנשים לחיות עם מחלותיהם. יותר מזאת - היא מעצימה את המחלות ומונעת בריאות בגלל דרכה הקלוקלת.
איכות החיים היא נמוכה בדרך כלל. סיגנון וקצב החיים הם כאלה שהאדם שקוע וטרוד כל הזמן במטרותיו המצויינות בפיסקה הראשונה של המסר הזה.
כמובן שאינני מכליל. קיים מיעוט יוצא דופן מבחינה זאת.
לשם מה אנו חיים?
השקפתי בנושא היא שאנו חיים כדי להנות מהחיים, לחיות באיכות בריאותית פיזית ונפשית טובה וכדי לממש את עצמנו בדרך חיובית, איש איש לפי מה שהוא. אושר, רוגע ושמחת חיים הם היעד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.