,תודה על התגובות ועל קבלת הפנים
היי דרומית ודלית וכולן לגבי השאלות של דרומית: את הניתוח עברתי כמה חודשים אחרי סיום התיכון והוא היה זוועה: האריכו את הרגליים ב- 12 סנטימטרים בשוקיים אבל: הרגליים נשברו אחר כך והתעקמו ומה לא והיום בקושי לדעתי הרווחתי 7 סנטימרים לגובה: היה קודם 140 והיום לא רוצה למדוד אבל נושק את ה 150 מלמטה. ההתמודדות שלי עם הטרנר הייתה לא קלה משום שתמיד הרגשתי חריגה והייתי נמוכה מאד. אני יודעת שהיום ניתן לעזור להרבה בנות להגיע לגובה מטר וחמישים אבל לי כשהייתי בגיל המתאים לא היה שום אמצעי אז להגבהה. היה תרופה אנבולית בשם אנוור שכמעט לא עזרה לגובה ושההורים שלי התעקשו שאני אקח במקום ההורמונים הנשיים לפני ההתפתחות המינית וזה אומר שעד אמצע התיכון לא ממש התפתחתי ונראתי ממש ילדה. בשנים האלו כשהורי ראו שקשה לי מאד עם חוסר ההתפתחות המינית הם שיכנעו אותי להשתמש בחזירה שלתוכה מכניסים ספוגים: זאת הייתה טעות נוראית משום שהם אף פעם לא נשארו במקום ומיותר לציין כמה מביך היה כשבארוע יום אחד בבריכה עם הכיתה אחד ה"ציצים" אף לו לכיוון צד הבטן ונחשפתי בבושתי לפני כולם. מאז לא רציתי כמעט לראות אף אחד עד אמצע התיכון בערך התרחקתי מכולם. וגם כשהתחלתי לקחת את ההורמונים ההשפעה הייתה כל כך איטית שלקח לדעתי 5-6 שנים עד שבכלל זז משהו. המשפחה שלי מאד ביקורתיים במיוחד האבא כך שלא ממש היה לי איזון לתגובות הלעג שספגתי בחוץ. מצד אחד ההורים העבירו מסר של הכל רגיל ואין שום דבר יוצא דופן אך מצד שני אחותי תמיד הייתה הכוכבת ותמיד התפעלו ממנה ומאיך שהיא נראת בבית שלי. היא תמיד הייתה כוכבת בכל מה שקשור לחברה והיה קשה לראות איך כל מה שאני רוצה ושואפת קורה לאחותי הקטנה הרבה הרבה לפני. דווקא רוב השנים היינו קרובות ותמיד פירגנתי לה ורציתי רק בטובתה אבל לאחרונה שמתי לב שהיחסים שלנו לא מאוזנים והם בנויים על העליונות הבלתי מעורערת שלה כוויכול עלי. בשנים האחרונות אני כבר לא מקבלת את העליונות הזאת ולא חושבת שהיא מוצלחת או טובה יותר ממני והדבר הביא לשינוי חד מאד ביחסים שלנו. אני לא כותבת את הדברים מתוך רחמים עצמיים אלא שפשוט באמת כל מה שרציתי לא בא לי בקלות וחלק גדול מזה קשור לטרנר ולאיך שהתמודדתי איתו. נקודת האור הכי גדולה בחיים שלי הוא בעלי שאיתו הקשר התחיל בגיל 30: אחרי שנה וחצי של ידידות נפש אמיצה. התחתנו אחרי שנה וחצי וזה היה היום הכי מאושר בחיי. היום אנחנו בתהליך של טיפולי פריון עם תרומת ביצית וגם זה הולך כהרגלי בקודש קשה ומתסכל ולאאאאאאאאאאאאטטטטטטטטטטטטטטטטטטט. מסתבר שעברתי ארוע של אפנדיציט שהרפאים לא טיפלו בי בזמן והזניחו יומיים ויצר זיהום בבטן. בעקבות זאת הרחם נפגעה וכשהתחלתי לעבור טיפולים אחרי כמה חודשים של ניסיונות כושלים ליצור רירית התברר שיש הידבקויות ומאז כבר כמעט שנה שלא מצליחים ליצור רירית מי יודע מה גם אחרי הסרת ההידבקויות. אני שמחה לשמוע שלא לכולן הכל היה כל כך קשה עם הטרנר. אני יודעת שיש המון דרכים להתמודד והרבה תלוי באיך שמקבלים את העניין. אני גם שמחה שהיום יש הרבה יותר איך לעזור לפחות בנושא הגובה. זה מאד משמעותי שאפשר להגיע לגבהים של אפילו מטר חמישים: אני בקושי הגעתי לזה אחרי ניתוח אבל ההפרש הזה בין מטר ארבעים למטר חמישים הוא משמעותי מאד והוא בדיוק הגבול שבין חריגות לבין סתם גובה נמוך. מקווה שלא ייגעתי אותכן יותר מידי בסיפור חיי אבל זהו זה. באמת שכתבתי רק בגלל שראיתי את השרשור הזה בנושא זוגיות וחשוב היה לי מאד לספר לכם את הסיפור שלי כדי שמי שעוד לא מצאה את אהובה תוכל לשאוב ממנו עידוד. אני זוכרת את עצמי בתקופה שלפני הקשר עם בעלי ואני זוכרת שהייתי די מיואשת ולא האמנתי שזה יכול לקרות לי. זה קורה וזה יקרה גם לכן. צריך רק סבלנות: אח כמה שאני שונאת את המילה הזאת, אבל לצערי זה מה שצריך. וצריך להיות אופטיימיים ולהאמין. לפעמים האושר לא רחוק כמו שהוא נראה אלא ממש מעבר לפינה.
(קריצה) לבחור והוא יזחל על ארבע.
.