נורא נורא התאים לכאן
הוא ממלא את החזיה שהוא לובש בצמר גפן סמרטוטים גרבים, ואני עוזרת לו מלבישה אותו בחצאית כורכת סרט מסביב לראשו, והוא לוקח צדפה ושם אותה כפׁת בין הרגלים העטויות גרבי נילון דק והוא בוכה, הוא אומר שפעם היה לו את כל זה באמת והוא בוכה אני אונסת אותו בחסר תאווה או בתאווה חלשה, בכלל עוד מעט לא ארגיש יותר, יש לי רצון לחדּׁל אבל אני משתפת פעלה אוספת את האביזרים לפעם הבאה שלא תהיה דבר כזה חוזר על עצמו פעמים בחיים, פעם אחת בדמיון, ואחת כן, ממש לרגע האשליה מושלמת, תחת הֶ חלק רגלים הלא שעירות פתוי הַ מעורר אפילו תאווה משתקת כמו זו שלי,אז אבל שוב הכעור משתלט על הַ גוף השעיר שהוא לא יכול לסבל ואני מתפתה לחשב עליו מה שהוא חושב על עצמו, הרי חושבים על אדם מה שהוא חושב על עצמו, אני עושה עצמי לא מבנה כמו כל אחד, אולי טוב יותר מכל אחד אחר, אני גם חושבת על כל אחד פתאם מה שהוא חושב על עצמו, איזושהיא נוחות כעת לא צריך להתאמץ, נכנסים לטרנס כל אחד הוא מה שהוא חושב שהוא על עצמו אני מורידה לו את החזיה מוציאה לו את הצדפה מהרגלים ובעצם כל זה מיגע ומשעמם אותי הרי האמת היא בכלל במקום אחר ואף פעם לא היה לו את זה וכל הפתרונות לגוף שעיר ודוחה הם נורמות של דור ואופנה המכחישה חצי המין האנושי ומפצה חצי ושוב הנורמות משתנות, אוהבים אותה טבעית בלי איפור, אבל מי מי תמיד הם יגידו שהם צודקים אחרים יכולים לטעות אבל הם לא אין שום סיכוי, הם יכפו דעתם בדיוק כמו אחרים, וזה מציק וְ דוחה אולי אפילו יותר, כי הכֹח המוזר של הסטיה, הֶחריצות באיסוף אינסוף פרטים אביזרים וקטעים השקדנות של הרגש להשאר קרובים כל כך לאמת כהיפוכה הסימטרי בנושא הנידון, ברור שזה לא הכל אבל גם זה משהו, שעמום בסך הכל אבל ההצגה הזאת של חוקר שקדן שכבר שכח מזמן מה שהוא חוקר ומציג את מחקריו בהזדהות כזאת עם תפקיד אפסי לפי תפיסתי כי אפשר להכשל כאדם אבל מצחיק להכשל במין ועוד כל כך הרבה ולהשאר עדיין בהכרה שאינה טֵרוף כי על הטֵּרוף אין מי שידוח, שם הסכנות אחרות לגמרי, המין לא מְשחק הזֶהות היא רחבת תפיסה והכשרון הוא בהתאם, המפלה של החושים טוטאלית אין אף אחד, לא איש ולא אישה, אדם לא נשאר בכל הסביבה, מה שנכון, וחרבן הרגשות הוא מושלם וכולל את התודעה שהיא סך האינפורמציה המגיעה אלינו על הכל ועצמנו, בלי הבדל מין גזע וגיל, אפשר לדעת כמה הרבה הולך לאיבוד והרי כמות במובן הזה היא האיכות אם בלשון מחדדת משתכנע מיהו נטול קסם כי להוריד את השערות לבחור בתקופה שמעשה המוני כזה נחשב לסטיה הרי צריך להיות גאון כדי לעשות כדי לעשות את זה ולהשאר בחיים בתור מין שעל אדם אין מה לדבר לכן הוא בוכה, המחסום התקופתי, גֹבה מסך הברזל של האישיות, של החופש, ששום שופרות לא יפילו כי המלאכים שובתים הם אוחזים בשופרות ולא משמיעים צליל אחד של לעג, בוז, המפילים חומות לב חלשות, שנועדו מראש להריסה כל אֵימַת שֶׁיְּכוֹנְנוּ הוא מזדהה גם איתם הוא מעביד אותם באָרץ מוריד אותם מהשמים שם מקום המלאכים ומטיל עליהם משימות ארציות. המלאכים עובדים בפרך, הוא מדבר בלשונם ולשונם, לשון המלאכים, היא כזב וזדון ובֶלַע ולא מה שנהוג לחשוב שלשונם היא עֵדֶן נימוס ומילים נאות ויפות ורכות, המלאכים מדברים קשה ובלעג, הוא מוריד אותם לאָרץ, כאן הם אבודים על האָרץ, הרי צריך לדבר בנעימים ומה יעשו כאן מלאכים, הם מתבלבלים נבוכים מקללים כל היום צוחקים על אנשים המזדהים עם מלאכים ומדברים אותו הדבר על הגבול הם בכוכים הנשמות ההולכות על האָרץ ולא בשמים כל אחד נראה כמו הנשמה שלו אחת עצובה אחת מרירה כל מיני משגים ושגגות הרי בעיניים שלי ראיתי העיניים הם ראי הנשמה על האָרץ תנאי אקלים אויר אוירה ותנאים כאלה, דברי המלאכים נשמעים כך קללות גידופים הקול הדק הנעים של שירת השְּׂרָפִים בתנאי הגז של האדמה הופכים למעובים שמור אותם סגורים אל תתן להם ללכת על האדמה, לא בשביל זה יש מלאכים, הם יהפכו את החיים של לגיהנום הקולות שלהם יזיקו לאוזן רגישה כמו שלך, אבל מיהו שישמע, הוא מחזיק את החזיה שלו ובוכה לך תגנוב משהו קטן אולי תרגע כעבור שנים אפשר להבין שמין אפשר לגנוב, גם זה שֹד דֵּי רציני אם לוקחים בחשבון שאפשר לגנוב גם אישיות וגם דברים רוחניים ובכלל אתה חושב שיש לו מין, למה הוא עושה את זה אבל לא מעניין אותו המין שלו, תמיד הוא רוצה מה שיש למישהו אחר, כל מה שיש לו שֶׁוֵה בדיוק כמו הקנאה הַמְיַסֶּרֶת כל פעם יותר ופחות (יונה וולך)
הוא ממלא את החזיה שהוא לובש בצמר גפן סמרטוטים גרבים, ואני עוזרת לו מלבישה אותו בחצאית כורכת סרט מסביב לראשו, והוא לוקח צדפה ושם אותה כפׁת בין הרגלים העטויות גרבי נילון דק והוא בוכה, הוא אומר שפעם היה לו את כל זה באמת והוא בוכה אני אונסת אותו בחסר תאווה או בתאווה חלשה, בכלל עוד מעט לא ארגיש יותר, יש לי רצון לחדּׁל אבל אני משתפת פעלה אוספת את האביזרים לפעם הבאה שלא תהיה דבר כזה חוזר על עצמו פעמים בחיים, פעם אחת בדמיון, ואחת כן, ממש לרגע האשליה מושלמת, תחת הֶ חלק רגלים הלא שעירות פתוי הַ מעורר אפילו תאווה משתקת כמו זו שלי,אז אבל שוב הכעור משתלט על הַ גוף השעיר שהוא לא יכול לסבל ואני מתפתה לחשב עליו מה שהוא חושב על עצמו, הרי חושבים על אדם מה שהוא חושב על עצמו, אני עושה עצמי לא מבנה כמו כל אחד, אולי טוב יותר מכל אחד אחר, אני גם חושבת על כל אחד פתאם מה שהוא חושב על עצמו, איזושהיא נוחות כעת לא צריך להתאמץ, נכנסים לטרנס כל אחד הוא מה שהוא חושב שהוא על עצמו אני מורידה לו את החזיה מוציאה לו את הצדפה מהרגלים ובעצם כל זה מיגע ומשעמם אותי הרי האמת היא בכלל במקום אחר ואף פעם לא היה לו את זה וכל הפתרונות לגוף שעיר ודוחה הם נורמות של דור ואופנה המכחישה חצי המין האנושי ומפצה חצי ושוב הנורמות משתנות, אוהבים אותה טבעית בלי איפור, אבל מי מי תמיד הם יגידו שהם צודקים אחרים יכולים לטעות אבל הם לא אין שום סיכוי, הם יכפו דעתם בדיוק כמו אחרים, וזה מציק וְ דוחה אולי אפילו יותר, כי הכֹח המוזר של הסטיה, הֶחריצות באיסוף אינסוף פרטים אביזרים וקטעים השקדנות של הרגש להשאר קרובים כל כך לאמת כהיפוכה הסימטרי בנושא הנידון, ברור שזה לא הכל אבל גם זה משהו, שעמום בסך הכל אבל ההצגה הזאת של חוקר שקדן שכבר שכח מזמן מה שהוא חוקר ומציג את מחקריו בהזדהות כזאת עם תפקיד אפסי לפי תפיסתי כי אפשר להכשל כאדם אבל מצחיק להכשל במין ועוד כל כך הרבה ולהשאר עדיין בהכרה שאינה טֵרוף כי על הטֵּרוף אין מי שידוח, שם הסכנות אחרות לגמרי, המין לא מְשחק הזֶהות היא רחבת תפיסה והכשרון הוא בהתאם, המפלה של החושים טוטאלית אין אף אחד, לא איש ולא אישה, אדם לא נשאר בכל הסביבה, מה שנכון, וחרבן הרגשות הוא מושלם וכולל את התודעה שהיא סך האינפורמציה המגיעה אלינו על הכל ועצמנו, בלי הבדל מין גזע וגיל, אפשר לדעת כמה הרבה הולך לאיבוד והרי כמות במובן הזה היא האיכות אם בלשון מחדדת משתכנע מיהו נטול קסם כי להוריד את השערות לבחור בתקופה שמעשה המוני כזה נחשב לסטיה הרי צריך להיות גאון כדי לעשות כדי לעשות את זה ולהשאר בחיים בתור מין שעל אדם אין מה לדבר לכן הוא בוכה, המחסום התקופתי, גֹבה מסך הברזל של האישיות, של החופש, ששום שופרות לא יפילו כי המלאכים שובתים הם אוחזים בשופרות ולא משמיעים צליל אחד של לעג, בוז, המפילים חומות לב חלשות, שנועדו מראש להריסה כל אֵימַת שֶׁיְּכוֹנְנוּ הוא מזדהה גם איתם הוא מעביד אותם באָרץ מוריד אותם מהשמים שם מקום המלאכים ומטיל עליהם משימות ארציות. המלאכים עובדים בפרך, הוא מדבר בלשונם ולשונם, לשון המלאכים, היא כזב וזדון ובֶלַע ולא מה שנהוג לחשוב שלשונם היא עֵדֶן נימוס ומילים נאות ויפות ורכות, המלאכים מדברים קשה ובלעג, הוא מוריד אותם לאָרץ, כאן הם אבודים על האָרץ, הרי צריך לדבר בנעימים ומה יעשו כאן מלאכים, הם מתבלבלים נבוכים מקללים כל היום צוחקים על אנשים המזדהים עם מלאכים ומדברים אותו הדבר על הגבול הם בכוכים הנשמות ההולכות על האָרץ ולא בשמים כל אחד נראה כמו הנשמה שלו אחת עצובה אחת מרירה כל מיני משגים ושגגות הרי בעיניים שלי ראיתי העיניים הם ראי הנשמה על האָרץ תנאי אקלים אויר אוירה ותנאים כאלה, דברי המלאכים נשמעים כך קללות גידופים הקול הדק הנעים של שירת השְּׂרָפִים בתנאי הגז של האדמה הופכים למעובים שמור אותם סגורים אל תתן להם ללכת על האדמה, לא בשביל זה יש מלאכים, הם יהפכו את החיים של לגיהנום הקולות שלהם יזיקו לאוזן רגישה כמו שלך, אבל מיהו שישמע, הוא מחזיק את החזיה שלו ובוכה לך תגנוב משהו קטן אולי תרגע כעבור שנים אפשר להבין שמין אפשר לגנוב, גם זה שֹד דֵּי רציני אם לוקחים בחשבון שאפשר לגנוב גם אישיות וגם דברים רוחניים ובכלל אתה חושב שיש לו מין, למה הוא עושה את זה אבל לא מעניין אותו המין שלו, תמיד הוא רוצה מה שיש למישהו אחר, כל מה שיש לו שֶׁוֵה בדיוק כמו הקנאה הַמְיַסֶּרֶת כל פעם יותר ופחות (יונה וולך)
