הנוער שלנו מספיק חכם ורגיש
ורואה ומבין, גם אם נדמה לנו ההורים שאנו מצליחים להסתיר את המציאות מפניהם. יהיו ילדים שיגידו להוריהם באופן הכי ברור שעליהם למצוא דרכים נפרדות ויש כאלו שישמעו את ה'בשורה' מהוריהם והאחרונים יזכו לברכת הילדים. כי ילדים, כאמור, רואים ומרגישים. בדרך כלל הם נוטים לא להתערב, כדי לא לנקוט עמדה. אבל אם יקרה, הם לא יופתעו, לא יתרגשו ולבטח לא ינסו למנוע. ואני אומרת- אם ילדינו חשובים לנו ואנו רוצים להוות עבורם מודל בריא לחיקוי, אזי יש לעשות את הדרוש, גם אם בגירושין מדובר. כי עדיף לילד לחיות בשניי בתים, עם שני הורים מתפקדים וחיים מאשר בבית אחד שבו מתגוררים זוג זרים שלהם, לגמרי במקרה הצטרפו גם שני ילדים.(או יותר) לטעמי- משפחה אין כאן ולא תצמח כזו. מרירות ובריחה, כל אחד למקומו הוא כן תתרחש, אבל משפחה? איפה??? אז אם נשים את כל אחד מבני הבית כגורם בעל חשיבות וניתן לן את מעט הכבוד לו הוא ראוי אנו עשויים למצוא את עצמנו במשפחה מאד מורחבת משפחה עם אמא משפחה עם אבא ובסך הכל, ייתכן אפילו כי יהיו שתי משפחות מאושרות. איך יקבלו ילדינו את החלטותינו? יש להם דרכים ברורות ופשוטות. השאלה הגדולה היא איך אנו מיישמים את ההחלטה שלנו ודוחקים כל תירוץ הצידה ופועלים למיגור פחדינו ותקומת אושרנו לה אנו זכאים וברגעים של חוסר שפיות זמנית אני אומרת- אני אוהבת, אני רוצה הכל ולא רוצה לוותר. איך יקבלו אותי? אותך? לא מענין הם יקבלו אותנו כי אנחנו זה מה שיש ולעולם לא אוותר על האנחנו הזה לא אפסיק לאהוב אותך עד הזקנה עד ידי הפרקינסון השלובות וההליכה שנשענת על מקל הליכה על הטיול ליד הים עם הקלנועית ועם פירורי הלחם שנפזר ליונים בכיכר הפנסיונרים ונספר להן (ליונים) את קורותינו והילדים? הם ימשיכו בדרכם ובחייהם ואנו נהיה זה לזו וזו לזה ונדאג ונאהב בדיוק כמו עכשיו בלי לוותר!!! אופס...נסחפתי לא נורא זהו תרחיש שיכול להתקיים כמעט בכל בית
