נועה קוראת בשמי
כשאני יוצאת משער הגן ומתקדמת במעלה השביל. אני מסתובבת ומתקרבת אליה. אנחנו עומדות בסמוך, הגדר המתכתית והגבוהה של הגן חוצצת ביננו.
נועה היא הגננת המיתולוגית של גן חובה ביישוב שלנו. בספטמבר הקרוב כבר לא תשוב אל הגן, אלא אל ספסל הלימודים, להתפתח מקצועית בתחום החינוך. כל מי שמכיר את נועה התעצב, ואחרי תהליך ההשלמה המתבקש, הוחלט לתעל את הרגשות למעשים ולארגן לה מסיבת פרידה. עשרות ילדים ונערים התיצבו כדי להפרד מנועה. היו שם נערים שקבלו צו גיוס, ועדיין זוכרים את דמותה החייכנית ואת האור שקורן ממנה. הורים וילדים, פרחים ואלבום למזכרת, שירים מרגשים, חיבוקים ודמעות וגננת אחת נרגשת ומוצפת. כן, גם אהבה לפעמים קשה להכיל, כך מסתבר, כשהיא ניתנת במינונים כאלה.
עכשיו נועה עומדת מולי, מנצלת את הפגישה המקרית כדי להודות ולתת מילים לעוצמת החוויה שלה. אני מנסה להחזיר קצת אליה, להודות לה על מה שהיתה עבורנו, להבהיר שהיא ראויה לאהבה הזאת ויותר, אבל נועה לא רוצה לשמוע. אז אני מקשיבה בשקט ורק מחייכת, שולחת לה נשיקה באוויר מעבר לגדר.
מה יש בה, בנועה, שהופך אותה לכל כך אהובה? לאשת חינוך כל כך מוערכת? ילדת שאנטי חייכנית וקורנת שכמותה, שלעולם אינה מרימה את הקול. אולי זו הרגישות ויכולת ההתבוננות, אולי ההכרות העמוקה עם כל ילד וילד, הזיהוי המדויק של הצרכים, ההעצמה של החוזקות וחיבוק החולשות? אולי זו התקשורת הבלתי אמצעית עם ההורים, הענקת הדרכה בלי שההורה ירגיש מודרך? או ההתגייסות המלאה במצבי משבר, או תחושת הנראות שהיא מעניקה, שיש מי שצופה.בך במבט אוהד ועד למאבקיך. אולי זה שהיא באה מאהבה, לילדים ולבני אדם בכלל? ואולי זו מן מלאות כזאת, שלא זקוקה עכשיו למילות ההערכה ואיחולי ההצלחה שלי. היא קבלה מהן מספיק. ומתוך המלאות הזאת מתאפשרת נתינה אמיתית. נתינה שאינה תלויה בדבר, שאינה מבקשת סיפוק צרכים נרקסיסטיים דרכה. נתינה שיוצאת מהלב ונכנסת ללב.
היישוב שלנו מחבק את נועה, ונועה מחבקת אותו בחזרה, מתמסרת לחיבוק ואחר כך מתנתקת. שולחת נשיקה באוויר מעבר לגדר ופונה ללכת, לוקחת את האהבה שלנו בתרמיל. נועה לא מאפשרת לחיבוק שלנו להפוך לחיבוק דב מקרקע ומונע התפתחות, היא קולטת אליה את האהבה המזינה, סופגת אותה לתוך תאי הגוף ואז פורשת כנפיים ועפה להגשים חלומות.
אני מקנאת בנועה. מקנאת בה כי אם אני זוכה באהבה, או במשהו שמרגיש כמו אהבה, אני לא סופגת אלי וממשיכה הלאה. אני נצמדת. ארוך וחזק. לא אכפת לי מה המחיר. נצמדת עד שמנתקים אותי בכח, קורעים אותי ממקור ההזנה שלי ואז אני נותרת שבורת לב.
אז אני קצת עצובה עכשיו, והרבה מקנאת ביכולת הזו של נועה להכיל את הרגשות הסותרים, לאפשר לעצמה להיות קצת בסערה,. לכאוב את הפרידה ממשפחה מחבקת ועדיין לקבל את ההחלטה הנכונה עבורה.
זו לא קנאה במובן של צרות עין, זו קנאה שבאה מהערכה גדולה, ואהבה גדולה, ותהיה האם יתכן שבתנאים אחרים, אולי גם אני הייתי קצת נועה.
כשאני יוצאת משער הגן ומתקדמת במעלה השביל. אני מסתובבת ומתקרבת אליה. אנחנו עומדות בסמוך, הגדר המתכתית והגבוהה של הגן חוצצת ביננו.
נועה היא הגננת המיתולוגית של גן חובה ביישוב שלנו. בספטמבר הקרוב כבר לא תשוב אל הגן, אלא אל ספסל הלימודים, להתפתח מקצועית בתחום החינוך. כל מי שמכיר את נועה התעצב, ואחרי תהליך ההשלמה המתבקש, הוחלט לתעל את הרגשות למעשים ולארגן לה מסיבת פרידה. עשרות ילדים ונערים התיצבו כדי להפרד מנועה. היו שם נערים שקבלו צו גיוס, ועדיין זוכרים את דמותה החייכנית ואת האור שקורן ממנה. הורים וילדים, פרחים ואלבום למזכרת, שירים מרגשים, חיבוקים ודמעות וגננת אחת נרגשת ומוצפת. כן, גם אהבה לפעמים קשה להכיל, כך מסתבר, כשהיא ניתנת במינונים כאלה.
עכשיו נועה עומדת מולי, מנצלת את הפגישה המקרית כדי להודות ולתת מילים לעוצמת החוויה שלה. אני מנסה להחזיר קצת אליה, להודות לה על מה שהיתה עבורנו, להבהיר שהיא ראויה לאהבה הזאת ויותר, אבל נועה לא רוצה לשמוע. אז אני מקשיבה בשקט ורק מחייכת, שולחת לה נשיקה באוויר מעבר לגדר.
מה יש בה, בנועה, שהופך אותה לכל כך אהובה? לאשת חינוך כל כך מוערכת? ילדת שאנטי חייכנית וקורנת שכמותה, שלעולם אינה מרימה את הקול. אולי זו הרגישות ויכולת ההתבוננות, אולי ההכרות העמוקה עם כל ילד וילד, הזיהוי המדויק של הצרכים, ההעצמה של החוזקות וחיבוק החולשות? אולי זו התקשורת הבלתי אמצעית עם ההורים, הענקת הדרכה בלי שההורה ירגיש מודרך? או ההתגייסות המלאה במצבי משבר, או תחושת הנראות שהיא מעניקה, שיש מי שצופה.בך במבט אוהד ועד למאבקיך. אולי זה שהיא באה מאהבה, לילדים ולבני אדם בכלל? ואולי זו מן מלאות כזאת, שלא זקוקה עכשיו למילות ההערכה ואיחולי ההצלחה שלי. היא קבלה מהן מספיק. ומתוך המלאות הזאת מתאפשרת נתינה אמיתית. נתינה שאינה תלויה בדבר, שאינה מבקשת סיפוק צרכים נרקסיסטיים דרכה. נתינה שיוצאת מהלב ונכנסת ללב.
היישוב שלנו מחבק את נועה, ונועה מחבקת אותו בחזרה, מתמסרת לחיבוק ואחר כך מתנתקת. שולחת נשיקה באוויר מעבר לגדר ופונה ללכת, לוקחת את האהבה שלנו בתרמיל. נועה לא מאפשרת לחיבוק שלנו להפוך לחיבוק דב מקרקע ומונע התפתחות, היא קולטת אליה את האהבה המזינה, סופגת אותה לתוך תאי הגוף ואז פורשת כנפיים ועפה להגשים חלומות.
אני מקנאת בנועה. מקנאת בה כי אם אני זוכה באהבה, או במשהו שמרגיש כמו אהבה, אני לא סופגת אלי וממשיכה הלאה. אני נצמדת. ארוך וחזק. לא אכפת לי מה המחיר. נצמדת עד שמנתקים אותי בכח, קורעים אותי ממקור ההזנה שלי ואז אני נותרת שבורת לב.
אז אני קצת עצובה עכשיו, והרבה מקנאת ביכולת הזו של נועה להכיל את הרגשות הסותרים, לאפשר לעצמה להיות קצת בסערה,. לכאוב את הפרידה ממשפחה מחבקת ועדיין לקבל את ההחלטה הנכונה עבורה.
זו לא קנאה במובן של צרות עין, זו קנאה שבאה מהערכה גדולה, ואהבה גדולה, ותהיה האם יתכן שבתנאים אחרים, אולי גם אני הייתי קצת נועה.
