נוגע בגן עדן- פרק שני
בוקר טוב לכולם. בוקר מצוייייייייייייייייייייייייייייייין בשבילי. היום גבירותי ורבותיי אני בכבודי ובעצמי נגעתי בגן עדן. כן כן ביקרתי לי שם בעננים. אני וה-GS של המורה. כפי שאתם מבינים היום היה לישיעור שני על הכלי המדהים הזה!!! אני פשוט חולה עליו, אם הוא היה בחורה הייתי נועל את שנינו לכל החיים בחדר ולא יצא אפילו לשתות. היום אני נולדתי מחדש מבחינתי, למדתי את ההילוך הרביעי!!! אוי זה כל כך טוב! אולי עדיף שאני אתחיל מהתחלה... הגעתי הבוקר בריצה מטורפת לבית הספר מפני שתכנון הזמן שלי שוב לקה בחסר ולא לקחתי בחשבון את הצורך במזומנים אז הייתי צריך לחפש גם כספומט. בכל מקרה הגעתי באיחור קל, כולם חיכו רק לי (איזה כבוד!!!) הגעתי חטפתי קסדה ונסענו. כרגיל (לא בדיוק כרגיל כולה שיעור שני) המורה נוהג ואני יושב אחריו בפוזת המורכב המוכרת לי. הגענו למגרש האופנועים, המורה אומר לי שוב לעשות סיבוב אחד של התחלת נסיעה ובלימה ואחריו הוא עוצר אותי... ברגע זה הלידה מחדש מתחילה וכבר רואים קצת ראש... המורה נותן לי הוראה חדשה שמקפיצה אותי לשמיים. "עכשיו אתה נוסע ולא עוצר, במקום לעצור אתה מעלה בהדרגתיות את הגז עד שהמנוע מתחיל לצרוח, ועושה סיבוב." אני בעננים מתחיל לסוע ודופק גז בטירוף מאושר מכל רגע. לאט לאט חיוך ענק מתפשט לי על הפנים בלי לשים לב בכלל. אני ממשיך בסיבובים מתפלל שלא יגמר השיעור לעולם. פתאום הוא מגיע אליואומר לי לעצור בדיוק לפניו. אני כמו תלמיד טוב קלאץ ברקס, עוצר בלי לשים לב לפני שני קוים מקבילים שקודם לכן לא שמתי לב אפילו לקיומם. כולכם כבר יודעים מה זה, הנסיעה בקו ישר על מהירות אפס. אני נמלאתי חרדה... הראש בחוץ אנחנו רואים כתפיים... שמעתי על זה סיפורים אבל לא זיכיתי לראות את זה ותאמת הייתי בטוח שזה קו אחד שעליו צריך לסוע. בכל מקרה אני ראיתי את עצמי כבר נופל לפחות 10 פעמים. התחלתי לאט וקיבלתי הוראה שבשביל להאט את האופנוע עוד יותר להשתמש בקלאץ (בראש חשבתי לעצמי " עזוב אותך עוד יותר זה מספיק לאט עכשיו"). למרות החששות עשיתי את זה כמו גדול ובשלב מסויים אפילו נכבה לי המנוע לא יודע למה אולי כי לחצתי על הקלאץ יותר מדי, היו אולי פעמיים שכמעט איבדתי שווי משקל אבל בכלליות לא האמנתי שאני מסוגל לעשות את זה בכזאת מושלמות. אחרי מספר פעמים על הקו הלבן המורה ניגש אלי סימן לעצור והסביר לי את הקטע של האיתות וההסתכלות אחורה אחרי כמה סיבובים כאלה של הסתכלות הגיע עוד רגע מרגש... הכתפיים שלמות בחוץ אנחנו ממשיכים הלאה... הוא מורה לי לעצור עולה על האופנוע ואומר עכשיו תלמד איך להעביר הילוך. הבואנוס חמינדוס שלי רעדו מרוב התרגשות. התחלתי לסוע מעביר הילוך לשני מוריד שוב לראשון ועוצר וכן הלאה שני סיבובים עם הבחור ואחרי זה לבד... פה אני חייב לציין שהבנתי שאופנוע דורש המון קורדינציה שעל זה לא חשבתי קודם אבל אני מתחיל להתרגל לרעיון למרות שהייתה פעם אחת שלא לחצתי על הקלאץ בהורדת הילוך... אחרי מספר סיבובים של הגברת מהירות ועליה לשני קיבלתי שוב הוראה לסוע על הפס הלבן והגעתי לשיאים חדשים של נסיעה איטית. אחרי שלושה ארבעה סיבובים על הפס הגיע הרגע העצוב והמאושר גם יחד... כמעט סיימנו הרגליים כבר בחוץ... יש לכם כבר שם בשבילו??? אני נעצר להוראת המורה רואה ששני התלמידים האחרים שיצאו איתי עומדים לצידו והבנתי שהופ הסתיים לו שיעור שהיה נראה כאילו הוא נמשך לנצח, הרגשתי עצב כי רציתי שזה ימשך לפחות עוד חצי שעה. המורה ניגש אלי ואומר " תשאר תשאר לשבת במקום אני אחריך חזרה לבית ספר" אני שואל" אתה בטוח?????????" "לא כל כך אבל תסע". אני מרגיש מליוני פרפרים ממלאים לי את הבטן מציפים לי את כל הגוף, הרגשתי הארה רוחנית והילה של אושר עוטפת אותי. התחלנו לסוע ויצאנו מהמגרש. הכביש החמר בין המגרש לזבוטינסקי (למי שמכיר) הוא ישר ומספיק ארוך להאצה מכודבת של הילוך 4 ופה הרגשתי שהליה הסתיימה ואני בן אדם חדש... חוויתי את החוויה האולטימטיבית של הנהיגה. נסעתי בכל הכוח עם כל הכיף ועם החיוך הכי גדול שהשפתיים שלי הצליחו לייצג בכל 18 שנות קיומי. אני פשוט הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם ואני עדיין הבן אדם הכי מאושר בעולם. המשכנו לבית ספר ללא שום טעות מצדי והחנינו את הבובה החמודה הזאת שכמעט גרמה לי לגמור... בדרך הבייתה כמעט בלי לשים לב יד ימין שלי התחילה לעשות תנועות של סיבוב המצערת גם אחרי נסיונות לעצור אותה זה היה מוזר. מה שהיה עוד יותר מוזר הייתה תחושת ההליכה באויר שהייתה לי אחרי שיצאתי מהבית ספר. אני פשוט הרגשתי שאני מרחף זה היה מדהים. אני פשוט מוקסם מהכלי הזה... ככה עבר עליי הבוקר וכבר מחר יעבור עליי בוקר דומה אני מקווה... בעניין היד הכואבת היום היא כאבה קצת פחות אבל עדיין כאבה אני מקווה שעם הזמן זה יעלם. דרך אגב למי שתוהה לעצמו מה אמרתי לאמא בבוקר אז היא בטוחה שעכשיו עדיין אני בחדר עריכה של התיכון הישן שלי... שיהיה לכולם בוקר טוב. ותנהגו זהיר.
בוקר טוב לכולם. בוקר מצוייייייייייייייייייייייייייייייין בשבילי. היום גבירותי ורבותיי אני בכבודי ובעצמי נגעתי בגן עדן. כן כן ביקרתי לי שם בעננים. אני וה-GS של המורה. כפי שאתם מבינים היום היה לישיעור שני על הכלי המדהים הזה!!! אני פשוט חולה עליו, אם הוא היה בחורה הייתי נועל את שנינו לכל החיים בחדר ולא יצא אפילו לשתות. היום אני נולדתי מחדש מבחינתי, למדתי את ההילוך הרביעי!!! אוי זה כל כך טוב! אולי עדיף שאני אתחיל מהתחלה... הגעתי הבוקר בריצה מטורפת לבית הספר מפני שתכנון הזמן שלי שוב לקה בחסר ולא לקחתי בחשבון את הצורך במזומנים אז הייתי צריך לחפש גם כספומט. בכל מקרה הגעתי באיחור קל, כולם חיכו רק לי (איזה כבוד!!!) הגעתי חטפתי קסדה ונסענו. כרגיל (לא בדיוק כרגיל כולה שיעור שני) המורה נוהג ואני יושב אחריו בפוזת המורכב המוכרת לי. הגענו למגרש האופנועים, המורה אומר לי שוב לעשות סיבוב אחד של התחלת נסיעה ובלימה ואחריו הוא עוצר אותי... ברגע זה הלידה מחדש מתחילה וכבר רואים קצת ראש... המורה נותן לי הוראה חדשה שמקפיצה אותי לשמיים. "עכשיו אתה נוסע ולא עוצר, במקום לעצור אתה מעלה בהדרגתיות את הגז עד שהמנוע מתחיל לצרוח, ועושה סיבוב." אני בעננים מתחיל לסוע ודופק גז בטירוף מאושר מכל רגע. לאט לאט חיוך ענק מתפשט לי על הפנים בלי לשים לב בכלל. אני ממשיך בסיבובים מתפלל שלא יגמר השיעור לעולם. פתאום הוא מגיע אליואומר לי לעצור בדיוק לפניו. אני כמו תלמיד טוב קלאץ ברקס, עוצר בלי לשים לב לפני שני קוים מקבילים שקודם לכן לא שמתי לב אפילו לקיומם. כולכם כבר יודעים מה זה, הנסיעה בקו ישר על מהירות אפס. אני נמלאתי חרדה... הראש בחוץ אנחנו רואים כתפיים... שמעתי על זה סיפורים אבל לא זיכיתי לראות את זה ותאמת הייתי בטוח שזה קו אחד שעליו צריך לסוע. בכל מקרה אני ראיתי את עצמי כבר נופל לפחות 10 פעמים. התחלתי לאט וקיבלתי הוראה שבשביל להאט את האופנוע עוד יותר להשתמש בקלאץ (בראש חשבתי לעצמי " עזוב אותך עוד יותר זה מספיק לאט עכשיו"). למרות החששות עשיתי את זה כמו גדול ובשלב מסויים אפילו נכבה לי המנוע לא יודע למה אולי כי לחצתי על הקלאץ יותר מדי, היו אולי פעמיים שכמעט איבדתי שווי משקל אבל בכלליות לא האמנתי שאני מסוגל לעשות את זה בכזאת מושלמות. אחרי מספר פעמים על הקו הלבן המורה ניגש אלי סימן לעצור והסביר לי את הקטע של האיתות וההסתכלות אחורה אחרי כמה סיבובים כאלה של הסתכלות הגיע עוד רגע מרגש... הכתפיים שלמות בחוץ אנחנו ממשיכים הלאה... הוא מורה לי לעצור עולה על האופנוע ואומר עכשיו תלמד איך להעביר הילוך. הבואנוס חמינדוס שלי רעדו מרוב התרגשות. התחלתי לסוע מעביר הילוך לשני מוריד שוב לראשון ועוצר וכן הלאה שני סיבובים עם הבחור ואחרי זה לבד... פה אני חייב לציין שהבנתי שאופנוע דורש המון קורדינציה שעל זה לא חשבתי קודם אבל אני מתחיל להתרגל לרעיון למרות שהייתה פעם אחת שלא לחצתי על הקלאץ בהורדת הילוך... אחרי מספר סיבובים של הגברת מהירות ועליה לשני קיבלתי שוב הוראה לסוע על הפס הלבן והגעתי לשיאים חדשים של נסיעה איטית. אחרי שלושה ארבעה סיבובים על הפס הגיע הרגע העצוב והמאושר גם יחד... כמעט סיימנו הרגליים כבר בחוץ... יש לכם כבר שם בשבילו??? אני נעצר להוראת המורה רואה ששני התלמידים האחרים שיצאו איתי עומדים לצידו והבנתי שהופ הסתיים לו שיעור שהיה נראה כאילו הוא נמשך לנצח, הרגשתי עצב כי רציתי שזה ימשך לפחות עוד חצי שעה. המורה ניגש אלי ואומר " תשאר תשאר לשבת במקום אני אחריך חזרה לבית ספר" אני שואל" אתה בטוח?????????" "לא כל כך אבל תסע". אני מרגיש מליוני פרפרים ממלאים לי את הבטן מציפים לי את כל הגוף, הרגשתי הארה רוחנית והילה של אושר עוטפת אותי. התחלנו לסוע ויצאנו מהמגרש. הכביש החמר בין המגרש לזבוטינסקי (למי שמכיר) הוא ישר ומספיק ארוך להאצה מכודבת של הילוך 4 ופה הרגשתי שהליה הסתיימה ואני בן אדם חדש... חוויתי את החוויה האולטימטיבית של הנהיגה. נסעתי בכל הכוח עם כל הכיף ועם החיוך הכי גדול שהשפתיים שלי הצליחו לייצג בכל 18 שנות קיומי. אני פשוט הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם ואני עדיין הבן אדם הכי מאושר בעולם. המשכנו לבית ספר ללא שום טעות מצדי והחנינו את הבובה החמודה הזאת שכמעט גרמה לי לגמור... בדרך הבייתה כמעט בלי לשים לב יד ימין שלי התחילה לעשות תנועות של סיבוב המצערת גם אחרי נסיונות לעצור אותה זה היה מוזר. מה שהיה עוד יותר מוזר הייתה תחושת ההליכה באויר שהייתה לי אחרי שיצאתי מהבית ספר. אני פשוט הרגשתי שאני מרחף זה היה מדהים. אני פשוט מוקסם מהכלי הזה... ככה עבר עליי הבוקר וכבר מחר יעבור עליי בוקר דומה אני מקווה... בעניין היד הכואבת היום היא כאבה קצת פחות אבל עדיין כאבה אני מקווה שעם הזמן זה יעלם. דרך אגב למי שתוהה לעצמו מה אמרתי לאמא בבוקר אז היא בטוחה שעכשיו עדיין אני בחדר עריכה של התיכון הישן שלי... שיהיה לכולם בוקר טוב. ותנהגו זהיר.