Ontario R Z Y H
New member
נואשת
מכינה אתכם שזה ארוך מאוד, וזה לא רק קשור לאמא. אבל הרבה מזה זה היא. אני וההורים בריב, וואחד ריב. אני כבר כמה שבועות לא ממש מתפקדת, הולכת לישון לפנות בוקר (4-5) אין לי סיבה, אני פשוט לא נרדמת... מתעוררת בצהריים (אני לא בבי"ס), יש לי סוס ואין לי כח ללכת לרכב עליו אחרי הצהריים, אני מסתגרת בחדר רב שעות היום, וכשאני כן יוצאת, אני זוכה ל"תשואות וברכות" מאמא. הם שונאים אותי, זה ברור לי. אני בת יחידה, בת 16 עוד שבוע בערך, הם מתנהגים ותמיד התנהגו אליי כמו לילדה בת 3, או שהם לא מתנהגים אליי בכלל. הם לא מכירים אותי מספיק טוב כנראה, כי הם לא יודעים שכשאני מעוצבנת עדיף לא לדבר איתי כי הכל יוצא לי הפוך ורע. לא, הם לא חיו איתי 16 שנה כדי לגלות את זה בעצמם. בשנה שעברה עזבתי את הארץ לכמה חודשים בקיץ, כדי להתרחק פה מהכל, מהם בעיקר. היה לי טוב, עד שהתחיל להיות סיוט.. חזרתי לארץ והכל היה מושלם. חזרתי לסוס המדהים שלי, חזרתי ללימודים במסגרת אחרת ומוצלחת, חזרתי עם פול כח לעשות כל דבר בעולם, שכולל להתעורר ב5 וחצי בבוקר כל יום וללכת לישון בסביבות 1-2-3 אחרי יציאה מטורפתתת עם חברים, וחוזר חלילה. ההורים התנהגו הכי מושלם שאפשר, עזרו לי, תמכו, דיברו, הבינו. הגעתי למצב שלפני כמה חודשים אפילו סיפרתי לאמא על בחור שאני רוצה ושבא אליי כמה פעמים, משהו שלפני או עכשיו אין בכלל מצב לדבר איתה על הדברים האלה. הם היו פשוט הורים מושלמים!!! השתדלו גם לא לריב ביניהם, כי הבינו שזה לא נעים לאףאחד... זה גם לא החזיק יותר מדי זמן. עכשיו המצב הוא בדיוק כמו שנה שעברה. רק שעכשיו אין לי חברים במקום שאני גרה בו, הסוס שלי נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה לפחות ברכבת, אין לי רישיון, אין לי גרוש על התחת, כבר חודש לא לומדת כי אין לי כח לזה, אני רק ישנה כל היום, סובלת מכאבי ראש ודיכאון... והם בשלהם, צועקים, מטיפים, שונאים, לא מעניין אותם בכלל מה איתי.. (חוזרת ריב שהיה לפני יומיים בערך) אמרתי לאמא שאני הולכת לחווה ושבערב יש מסיבה באיזור שם, ואז שאני נשארת לישון אצל חברה, ואחכ ניסע לחווה, ומהחווה אני אחזור הביתה מתי שאני אחזור. היא לקחה אותי לרכבת, התחילה לצעוק, הנסיעה לא נגמרה בטוב. שכחתי המון דברים בבית, איחרתי רכבת אחת, כולי רותחת מעצבים.. מה יהיה יותר הגיוני מלקבל עכשיו איזה נהג מונית מעצבן (אני לוקחת מונית מהרכבת לחווה), זה מה שהגרלתי, נהג מפגר שרק גרם לי לבכות. הלכתי לחווה, כבר לילה וקר, אין לי מצב רוח בכלל לראות את הסוס, אבל רכבתי, טוב נו. הלכנו ליומולדת, אין התעניינות מצד ההורים, שום דבר, לאמעניין אותם מה איתי, הלכתי לחברה אחכ, עדיין שום שיחה מההורים.. הלכנו לישון, אבא התקשר אליי ב7 בבוקר (WTF!??) אמרתי לו שאני ישנה ושאני אחזור אליו אחכ, התעוררתי ב12 וחצי והתקשרתי אליו, אחרי שיחה של שניה, כי אין לו זמן אליי כי העבודה יותר חשובה, ניתקנו, עדיין שום התעניינות מאמא. אני והחברה נסענו לחווה בסביבות 4, הלכתי לרכב והכל, הגיע סביבות 6 וחצי 7 בערב, פתאום אמא נזכרה שאני קיימת, אני עונה, לא זכיתי אפילוו להיי מה קורה, ישר "איפה את?!!!" "בחווה אמא איפה אני יכולה להיות" "מתי את חוזרת???" "לא יודדעת" "ביי" ניתקנו. טובבבבבבבבבב.... בסוף שהיתי בחווה עד איזה 8 וחצי בערב, בסביבות 9 וחצי הגעתי הביתה, אבא בא לקחת אותי מהרכבת, התחלנו לריב, צרחות והכל, הגענו הביתה, צרחנו אחד על השניה תגרון כמו שבחיים לא צרחתי. הוא קילל, וירד עליי, ואני צרחתי לו בחזרה שהוא מתנהג כמו ילד בן 3. טוב שלא יצאתי מהחדר אחרת היינו הולכים מכות. כרגע המצב הוא שאני לא מדברת איתם והם לא איתי, אין לי גרוש, אין לי איך להגיע לרכבת אפילו, התעוררתי לפני חצי שעה בערך, אחרי שהלכתי לישון ב5 בבוקר שוב, אין לי כח ורצון לנסוע בכלל לחווה, שלא לדבר לנסוע עם אחד מהם רבע שעה באוטו. ביום שבת יש תחרות רכיבה שאני אמורה וחייבת ללכת לצלם בה, בינתיים זה ממש לא קורה כי אין לי איך לצאת מהבית בגלל שאנחנו לא מדברים. שבוע הבא יש לי יומולדת ביום שישי, אמא נוסעת לחו"ל ביום שלישי הקרוב, ווחוזרת בבוקר של היומולדת שלי, זתומרת שאני צריכה להישאר עם אבא שלי שלושה ימים וברור לי שאם המצב ישאר ככה אני אתחרפן ואקפוץ מהחלון. אם היה לי לאן, הייתי בורחת מהבית, הבעיה היא שאין לי. מישהו, יכול בבקשה, לייעץ לי מה לעשות איתם, אני באמת באמת נואשת, נמאס לי מהמריבות האלה, נמאס לי הצורה שהם מתנהגים אליי, נמאס לי מהכל!!! אני יודעת שזה לא בדיוק הפורום המתאים, אבל אני אחפש עוד כמה פורומים ואפרסם בהם את אותו הסיפור....
מכינה אתכם שזה ארוך מאוד, וזה לא רק קשור לאמא. אבל הרבה מזה זה היא. אני וההורים בריב, וואחד ריב. אני כבר כמה שבועות לא ממש מתפקדת, הולכת לישון לפנות בוקר (4-5) אין לי סיבה, אני פשוט לא נרדמת... מתעוררת בצהריים (אני לא בבי"ס), יש לי סוס ואין לי כח ללכת לרכב עליו אחרי הצהריים, אני מסתגרת בחדר רב שעות היום, וכשאני כן יוצאת, אני זוכה ל"תשואות וברכות" מאמא. הם שונאים אותי, זה ברור לי. אני בת יחידה, בת 16 עוד שבוע בערך, הם מתנהגים ותמיד התנהגו אליי כמו לילדה בת 3, או שהם לא מתנהגים אליי בכלל. הם לא מכירים אותי מספיק טוב כנראה, כי הם לא יודעים שכשאני מעוצבנת עדיף לא לדבר איתי כי הכל יוצא לי הפוך ורע. לא, הם לא חיו איתי 16 שנה כדי לגלות את זה בעצמם. בשנה שעברה עזבתי את הארץ לכמה חודשים בקיץ, כדי להתרחק פה מהכל, מהם בעיקר. היה לי טוב, עד שהתחיל להיות סיוט.. חזרתי לארץ והכל היה מושלם. חזרתי לסוס המדהים שלי, חזרתי ללימודים במסגרת אחרת ומוצלחת, חזרתי עם פול כח לעשות כל דבר בעולם, שכולל להתעורר ב5 וחצי בבוקר כל יום וללכת לישון בסביבות 1-2-3 אחרי יציאה מטורפתתת עם חברים, וחוזר חלילה. ההורים התנהגו הכי מושלם שאפשר, עזרו לי, תמכו, דיברו, הבינו. הגעתי למצב שלפני כמה חודשים אפילו סיפרתי לאמא על בחור שאני רוצה ושבא אליי כמה פעמים, משהו שלפני או עכשיו אין בכלל מצב לדבר איתה על הדברים האלה. הם היו פשוט הורים מושלמים!!! השתדלו גם לא לריב ביניהם, כי הבינו שזה לא נעים לאףאחד... זה גם לא החזיק יותר מדי זמן. עכשיו המצב הוא בדיוק כמו שנה שעברה. רק שעכשיו אין לי חברים במקום שאני גרה בו, הסוס שלי נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה לפחות ברכבת, אין לי רישיון, אין לי גרוש על התחת, כבר חודש לא לומדת כי אין לי כח לזה, אני רק ישנה כל היום, סובלת מכאבי ראש ודיכאון... והם בשלהם, צועקים, מטיפים, שונאים, לא מעניין אותם בכלל מה איתי.. (חוזרת ריב שהיה לפני יומיים בערך) אמרתי לאמא שאני הולכת לחווה ושבערב יש מסיבה באיזור שם, ואז שאני נשארת לישון אצל חברה, ואחכ ניסע לחווה, ומהחווה אני אחזור הביתה מתי שאני אחזור. היא לקחה אותי לרכבת, התחילה לצעוק, הנסיעה לא נגמרה בטוב. שכחתי המון דברים בבית, איחרתי רכבת אחת, כולי רותחת מעצבים.. מה יהיה יותר הגיוני מלקבל עכשיו איזה נהג מונית מעצבן (אני לוקחת מונית מהרכבת לחווה), זה מה שהגרלתי, נהג מפגר שרק גרם לי לבכות. הלכתי לחווה, כבר לילה וקר, אין לי מצב רוח בכלל לראות את הסוס, אבל רכבתי, טוב נו. הלכנו ליומולדת, אין התעניינות מצד ההורים, שום דבר, לאמעניין אותם מה איתי, הלכתי לחברה אחכ, עדיין שום שיחה מההורים.. הלכנו לישון, אבא התקשר אליי ב7 בבוקר (WTF!??) אמרתי לו שאני ישנה ושאני אחזור אליו אחכ, התעוררתי ב12 וחצי והתקשרתי אליו, אחרי שיחה של שניה, כי אין לו זמן אליי כי העבודה יותר חשובה, ניתקנו, עדיין שום התעניינות מאמא. אני והחברה נסענו לחווה בסביבות 4, הלכתי לרכב והכל, הגיע סביבות 6 וחצי 7 בערב, פתאום אמא נזכרה שאני קיימת, אני עונה, לא זכיתי אפילוו להיי מה קורה, ישר "איפה את?!!!" "בחווה אמא איפה אני יכולה להיות" "מתי את חוזרת???" "לא יודדעת" "ביי" ניתקנו. טובבבבבבבבבב.... בסוף שהיתי בחווה עד איזה 8 וחצי בערב, בסביבות 9 וחצי הגעתי הביתה, אבא בא לקחת אותי מהרכבת, התחלנו לריב, צרחות והכל, הגענו הביתה, צרחנו אחד על השניה תגרון כמו שבחיים לא צרחתי. הוא קילל, וירד עליי, ואני צרחתי לו בחזרה שהוא מתנהג כמו ילד בן 3. טוב שלא יצאתי מהחדר אחרת היינו הולכים מכות. כרגע המצב הוא שאני לא מדברת איתם והם לא איתי, אין לי גרוש, אין לי איך להגיע לרכבת אפילו, התעוררתי לפני חצי שעה בערך, אחרי שהלכתי לישון ב5 בבוקר שוב, אין לי כח ורצון לנסוע בכלל לחווה, שלא לדבר לנסוע עם אחד מהם רבע שעה באוטו. ביום שבת יש תחרות רכיבה שאני אמורה וחייבת ללכת לצלם בה, בינתיים זה ממש לא קורה כי אין לי איך לצאת מהבית בגלל שאנחנו לא מדברים. שבוע הבא יש לי יומולדת ביום שישי, אמא נוסעת לחו"ל ביום שלישי הקרוב, ווחוזרת בבוקר של היומולדת שלי, זתומרת שאני צריכה להישאר עם אבא שלי שלושה ימים וברור לי שאם המצב ישאר ככה אני אתחרפן ואקפוץ מהחלון. אם היה לי לאן, הייתי בורחת מהבית, הבעיה היא שאין לי. מישהו, יכול בבקשה, לייעץ לי מה לעשות איתם, אני באמת באמת נואשת, נמאס לי מהמריבות האלה, נמאס לי הצורה שהם מתנהגים אליי, נמאס לי מהכל!!! אני יודעת שזה לא בדיוק הפורום המתאים, אבל אני אחפש עוד כמה פורומים ואפרסם בהם את אותו הסיפור....
כדי שאני אסביר את עצמי פעם אחת, ולא במסרים שונים לאנשים שונים. הייתי בטיפול פסיכולוגי מעל לשנתיים שבמסגרתו ניסינו לעשות כמה וכמה שיחות משותפות, ובכולן ברחתי כי הם התחילו להפיל עליי את כל העולם ואחותו. לא יכולה לסבול את זה, שהם מאשימים ורואים להם את זה בעיניים, כל מה שהם חושבים עליי פשוט רואים להם את זה בעיניים!!! דבר שני, אין בית ספר, זה לא קיים מבחינתי, אני במסגרת אקסטרנית, זה לא ממש כיתת לימוד, זה לא ממש בית ספר, זה יותר שיעורים פרטיים שמכינים אותי לבגרות. אני מפחדת שכדי להחזיר את התקופה הטובה שהייתה, אני אצטרך שוב לנסוע למקום רחוק ולהתרחק מהם ככל האפשר, כמו שהיה שגרם לתקופה הטובה. הם הבינו כמה ריק בלעדי, ואני הבנתי כמה ריק בלעדיהם. אני לא מוכנה לנסוע שוב, חוץ מזה, שאין לי לא אמצעים כספיים לממן נסיעה כזאת שוב, וגם לא נפשיים. תודה על העזרה בכל מקרה. אולי כדי לדבר עם הפסיכו' של אמא בדרך כלשהי... מה דעתך?