לא מזמן הייתי שם
אמנם לא בעניין האכילה, אבל אני זוכרת אותי יושבת מול הפסיכיאטרית שלי, ספק מתנתקת וספק נרדמת, ממלמלת לה שנמאס לי להשגיח על עצמי. היא, אחת מהפסיכיאטריות הכי שונאות אשפוזים שאני מכירה, אמרה שזה מה שהיא ממליצה כי מעבר לאיך שאני נראית לה - ונראיתי לא טוב - באמת לא היה לי כח יותר. אז התאשפזתי, רק לשבועיים (זאת היתה התכנית מראש, סוכם על שבועיים כל עוד הכל מתפתח כצפוי). ובמכתב שחרור שלי מצטטים אותי אומרת ש"שכחתי איך לדאוג לעצמי, והם הזכירו לי, ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. בהתחלה היה קשה לי שדואגים לי כי זה הרגיש זר. אחר כך למדתי מחדש." (משהו כזה, המכתב לא לידי). אז אולי את צריכה אשפוז במחלקה להפרעות אכילה ולא במחלקה פסיכיאטרית, ואולי שבועיים זה לא פרק הזמן שמתאים לך - אולי אפילו לא מתאים, במקרה שלך, לקבוע מסגרת זמן מראש - אבל הרעיון של אשפוז הוא לא כזה מטלטל בכל פעם שמציעים אותו. לפעמים ברור שזה מה שאנחנו היינו מעדיפות, ולמטפלים לא נותר אלא לתת את הברכה והתמיכה שלהם.
מה שמביא אותי לשאול - מה המטפלים שלך אומרים בעניין? חוץ מהרצון להתאשפז - ואני מאמינה שאם ככה הרגשת, את צריכה להזכיר לעצמך את הרגע בו הרגשת ככה - מה עוד את חושבת על אשפוז? יתרונות? חסרונות? איך אשפוז יסתדר עכשיו בחיים שלך? אלה שאלות שחשובות גם כדי להבין את עצמך, אבל גם, מאוחר יותר, בשבילי הן היו עוגן בו נאחזתי במה ש*פרקטי*: למשל, חסרונות - למצוא מקום לחתולה (מצאתי). יתרונות - להעביר את התרופות שלי למישהו אחר בינתיים (העברתי).
אם נמאס מספיק בשביל אשפוז (הי, הרצון באשפוז הוא בריא. יכולת פשוט לוותר ולתת את כל המקום למחשבות החולות שלך), הייתי מתייעצת עם המטפלות שלי. הרעיון הוא לא רע בהכרח. מקווה שאת מחזיקה מעמד. תספרי מה הוחלט? ואיך את מרגישה עכשיו?
(אגב, ברור לי שאם את רוצה להפסיק לאכול, וחלק מה"לא מצליחה להחזיק את עצמי" הוא "לא מצליחה לצום כמו שאני רוצה", את במקום מאוד לא בריא, ואולי שווה לשקול גם את זה ביחד עם המטפלים שלך כשאתם חושבים מה הלאה).
