נגמר השבוע
- פותח הנושא סוכריה על מקל
- פורסם בתאריך
היה לי שבוע ארוך ומלא
קשה לי לענות על כל שאלה לחוד כי כמה ארועים עונים בו זמנית על חלק מהשאלות. ביום ראשון, היתה מסיבת סוף שנה בגן התקשורתי של מתן (תקציר הפרקים הקודמים, מתן אובחן כ-PDD-NOS בתפקוד גבוה לפני שנה וחצי. לאחר לבטים הוא שושבץ בגן תקשורתי, כשהיתה הבטחה לקבוצה בתפקוד גבוה. אני לא היתימרוצה מתחילתהשנה. אך מאחר ושי התנגד מתו נשאר בגן התקשורתי, ובהמשך השנה, לאחר מאבקים שלי, שולב יומיים בשבוע בגן רגיל ע"י הבית. שנה הבאה, גן חובה מתן ילך לגן הרגיל ע"י הבית. ואמור לקבל סיעת אישית לחלק מהשעת). חוץ ממתן כל הילדים (סה"כ 8), הם בגן חובה, שניים נשארו עוד שנה. הגעתי לשם מאוד לא שייכת, מאוד מרוחקת, היתי שם בשביל מתן. שהפגין התנהגות בוגרת עם זאת שהוא הצעיר ביותר וקטן ביותר פיזית. הוא השתתף יפה. הגננת הקרינה תמונות מכל השנה. לא שירים לא ריקודים, הילדים ענוש לשאלות המנחות שלה. מי שהשתתף הכי הרבה הוא עוד ילד, ששיך לקבוצה בתפקוד גבוה (בסך הכל, הילד הזה, ילדה ומתן, 3 מתוך 8). הילד הזה יצא לשילוב פעמיים בשבוע, אבל בגן "שפתי" (גן מיוחד 10-12 ילדים, שהלקותהעיקרית שלהם היא איחור שפתי, אך בעלי תקשורת וקוגניציה תקינות). כל השנה ראיתי את הילד והיתי בטוחה שאם הוא היה הילד שלי, הוא כבר היה משולב 100% מהזמן בגן חובה רגיל. נגמרה המסיבה, וההורים דיברו בינהם. ביחוד על כיתה מיוחדת שפותחים באחר מבתי הספר הרגילים בעיר. האמא של הילד שסיפרתי עליו, באה ושאלה אותי מה עם מתן. אמרתי לה, שמתן צעיר ועולה לגן חובה. והוא ילך לגן רגיל. היא שאלה מי המליץ, אמרתי לה ששמעתי מה יש לצוות להגיד, אבל אני עושה מה שאני מבינה, כמו עם רופאים. לא אמרתי לה מה אני חושבת על הבן שלה כי זה כבר מאוחר, וגם זה לא תפקידי. אבל תוך כדי שיחה הבנתי ש"הגלגלים במוח" אצלה מתחילים לתפוס כיוון חדש. בד"כ כיתות התקשורת המיוחדות נפתחות בבי"ס ליד הבית שלהם, והפעם פותחים כזו כיתה בצד השני שלהעיר. ראיתי איך הכול מוצף אצלה, אבל סתמתי את הפה. כנראה שהתחלתי להתבגר. הפתעתי את עצמי. אני גם ידעתי, שאם היא תחליט להוציא את הבן שלה מהכיתה המיוחד, הכיתה לא תיפתח (תקן 8, מינימום 5 ילדים, והם חמישה). כנראה שבמרומי גילי, 41, אני מתחילה ללמוד לסנן ולשתוק. בהחלט הפתעתי את עצמי, אבל לא מרגישה עם זה הכי נעים. חזרנו הביתה, שמעתי בגל"צ את יש עם מילדבר עם גידון רייכר וצחקתי, ומתן שאל למה אני צוחקת. היה לי מאוד קשה להסביר לו, ילד בן 5.5 בעיניני מבוגרים. זה היה מצחיק ונעים, שהילד שלי, ער לרגשות שלי. מעניין מה כל המאבחנים היו אומרים על הארוע. ביום שלישי, נסעתי צפונה לחיפה בעיניני עבודה , לא מה בכך אחרי ניתוחון שעברתי ביום ראשון לפני כמעט שבועיים. אבל די צריך לצאת. ככה זה שעובדים מהבית. אחה"צ לקחתי את מתן מהורי לקאנטרי לחוגים שהוא משתתף בהם. בד"כ במקביל אני הולכת לחדר הכושר, אבל ברור למה נתתי לעצמי "פטור". ישבתי עם כל האמהות בחדר ההמתנה. פתאום משהי פונה אלי. "הבן שלך נמצא בחוג לבד". אני עונה שכן, ולמה השאלה. משסתבר שהבן שלה קטן ממתן בשנה, נמצא בגן תקשורתי באשכול הגנים שמתן נמצא בו (אשכול של 4 גנים תקשורתיים), ושהיא זוכרת אותי מקבוצת הורים (היתי בה אולי 3 פעמים, מי שהלך האדיקות זה שי). אמרתי לה שאני לא זוכרת. גם אמרתי לה שמתן יזם את ההליכה לחוגים, והוא משתתף בהם בעצמו באופן פעיל. היא באה לחוגים עם הבנות שלה, והבן נשאר עם הסבתא בבית. וגם עלתה הנקודה שהוא ישולב בגן רגיל בשנה שעברה. אז היא אמרה, בטח הוא בתפקוד גבוה. השיחה הזו גרמה לי שוב להרגיש שאני בוחרת נכון למתן לשנה הבאה. נכון שלא יהיה קל, אבל הגן התקשורתי זה לא המקום הטבעי שלו. כשהסתיים השעור נכנסתי לשאול את המורה כיצד מתן התנהג. זו מורה שמחליפה מורה שיצאה לחופשת לידה. במקור זה היה "דוסו", אבל אצל המורה החדשה היה יותר דגש על מוסיקה. היא פשוט התמוגגה ממנו ומההשתתפות שלו. אז היה שווה לבוא עיפה לשם. ביום רביעי הלכנו לראות את "עוץ לי גוץ לי" בקאמרי. קלסיקה זו קלסיקה, והפקה של תאטרון רפרטוארי זו הפקה. הלכנו שלושתינו. מתן התנהג מצויין. אח"כ הסתובבנו באבן גבירול ואכלנו במסעדה. מה שהעלה אצל שי ואצלי את הנקודה, שמזמן לא הסתובבנו באזור ביחד (אני לאחרונה, כי נותחתי באסותא
, אבל לא נחשב) ובכלל בקושי יוצאים. לצערינו
סימנו את השבוע בגדה המזרחית של רח' ויצמן בת"א, המיון של דנה. עם כל ההרגשה הטובה אחרי הבילוי המשפחתי, מתן התעורר בלילה בן רביעי לחמישי עם כאבי בטן לא מוסברים. אתמול אחה"צ נראה כי הכל בסדר, ושוב התעורר בלילה עם כאבים. היום אחרי 3 ימים, הלכנו למוקד שהרופא של מתן היה תורן בו, ומשם אחר כבוד למין בדנה. רצינו לשלו בעיה כירורגית. אכן אין כל בעיה כירורגית. סתם וירוס מעצבן. וילד ששואל "למה הבטן כואבת לי?". שבוע מלא תהפוכות, שניתן לסכם, שיש לי ילד בוגר. אומנם הצד החברתי הוא לא הצד החזק שלו, אבל הוא מבין, מתנהג בהתאם למקום שהוא נמצא בו. יודע להסביר את עצמו אצל הרופאים ובכלל. רק שיהיה בריא.
קשה לי לענות על כל שאלה לחוד כי כמה ארועים עונים בו זמנית על חלק מהשאלות. ביום ראשון, היתה מסיבת סוף שנה בגן התקשורתי של מתן (תקציר הפרקים הקודמים, מתן אובחן כ-PDD-NOS בתפקוד גבוה לפני שנה וחצי. לאחר לבטים הוא שושבץ בגן תקשורתי, כשהיתה הבטחה לקבוצה בתפקוד גבוה. אני לא היתימרוצה מתחילתהשנה. אך מאחר ושי התנגד מתו נשאר בגן התקשורתי, ובהמשך השנה, לאחר מאבקים שלי, שולב יומיים בשבוע בגן רגיל ע"י הבית. שנה הבאה, גן חובה מתן ילך לגן הרגיל ע"י הבית. ואמור לקבל סיעת אישית לחלק מהשעת). חוץ ממתן כל הילדים (סה"כ 8), הם בגן חובה, שניים נשארו עוד שנה. הגעתי לשם מאוד לא שייכת, מאוד מרוחקת, היתי שם בשביל מתן. שהפגין התנהגות בוגרת עם זאת שהוא הצעיר ביותר וקטן ביותר פיזית. הוא השתתף יפה. הגננת הקרינה תמונות מכל השנה. לא שירים לא ריקודים, הילדים ענוש לשאלות המנחות שלה. מי שהשתתף הכי הרבה הוא עוד ילד, ששיך לקבוצה בתפקוד גבוה (בסך הכל, הילד הזה, ילדה ומתן, 3 מתוך 8). הילד הזה יצא לשילוב פעמיים בשבוע, אבל בגן "שפתי" (גן מיוחד 10-12 ילדים, שהלקותהעיקרית שלהם היא איחור שפתי, אך בעלי תקשורת וקוגניציה תקינות). כל השנה ראיתי את הילד והיתי בטוחה שאם הוא היה הילד שלי, הוא כבר היה משולב 100% מהזמן בגן חובה רגיל. נגמרה המסיבה, וההורים דיברו בינהם. ביחוד על כיתה מיוחדת שפותחים באחר מבתי הספר הרגילים בעיר. האמא של הילד שסיפרתי עליו, באה ושאלה אותי מה עם מתן. אמרתי לה, שמתן צעיר ועולה לגן חובה. והוא ילך לגן רגיל. היא שאלה מי המליץ, אמרתי לה ששמעתי מה יש לצוות להגיד, אבל אני עושה מה שאני מבינה, כמו עם רופאים. לא אמרתי לה מה אני חושבת על הבן שלה כי זה כבר מאוחר, וגם זה לא תפקידי. אבל תוך כדי שיחה הבנתי ש"הגלגלים במוח" אצלה מתחילים לתפוס כיוון חדש. בד"כ כיתות התקשורת המיוחדות נפתחות בבי"ס ליד הבית שלהם, והפעם פותחים כזו כיתה בצד השני שלהעיר. ראיתי איך הכול מוצף אצלה, אבל סתמתי את הפה. כנראה שהתחלתי להתבגר. הפתעתי את עצמי. אני גם ידעתי, שאם היא תחליט להוציא את הבן שלה מהכיתה המיוחד, הכיתה לא תיפתח (תקן 8, מינימום 5 ילדים, והם חמישה). כנראה שבמרומי גילי, 41, אני מתחילה ללמוד לסנן ולשתוק. בהחלט הפתעתי את עצמי, אבל לא מרגישה עם זה הכי נעים. חזרנו הביתה, שמעתי בגל"צ את יש עם מילדבר עם גידון רייכר וצחקתי, ומתן שאל למה אני צוחקת. היה לי מאוד קשה להסביר לו, ילד בן 5.5 בעיניני מבוגרים. זה היה מצחיק ונעים, שהילד שלי, ער לרגשות שלי. מעניין מה כל המאבחנים היו אומרים על הארוע. ביום שלישי, נסעתי צפונה לחיפה בעיניני עבודה , לא מה בכך אחרי ניתוחון שעברתי ביום ראשון לפני כמעט שבועיים. אבל די צריך לצאת. ככה זה שעובדים מהבית. אחה"צ לקחתי את מתן מהורי לקאנטרי לחוגים שהוא משתתף בהם. בד"כ במקביל אני הולכת לחדר הכושר, אבל ברור למה נתתי לעצמי "פטור". ישבתי עם כל האמהות בחדר ההמתנה. פתאום משהי פונה אלי. "הבן שלך נמצא בחוג לבד". אני עונה שכן, ולמה השאלה. משסתבר שהבן שלה קטן ממתן בשנה, נמצא בגן תקשורתי באשכול הגנים שמתן נמצא בו (אשכול של 4 גנים תקשורתיים), ושהיא זוכרת אותי מקבוצת הורים (היתי בה אולי 3 פעמים, מי שהלך האדיקות זה שי). אמרתי לה שאני לא זוכרת. גם אמרתי לה שמתן יזם את ההליכה לחוגים, והוא משתתף בהם בעצמו באופן פעיל. היא באה לחוגים עם הבנות שלה, והבן נשאר עם הסבתא בבית. וגם עלתה הנקודה שהוא ישולב בגן רגיל בשנה שעברה. אז היא אמרה, בטח הוא בתפקוד גבוה. השיחה הזו גרמה לי שוב להרגיש שאני בוחרת נכון למתן לשנה הבאה. נכון שלא יהיה קל, אבל הגן התקשורתי זה לא המקום הטבעי שלו. כשהסתיים השעור נכנסתי לשאול את המורה כיצד מתן התנהג. זו מורה שמחליפה מורה שיצאה לחופשת לידה. במקור זה היה "דוסו", אבל אצל המורה החדשה היה יותר דגש על מוסיקה. היא פשוט התמוגגה ממנו ומההשתתפות שלו. אז היה שווה לבוא עיפה לשם. ביום רביעי הלכנו לראות את "עוץ לי גוץ לי" בקאמרי. קלסיקה זו קלסיקה, והפקה של תאטרון רפרטוארי זו הפקה. הלכנו שלושתינו. מתן התנהג מצויין. אח"כ הסתובבנו באבן גבירול ואכלנו במסעדה. מה שהעלה אצל שי ואצלי את הנקודה, שמזמן לא הסתובבנו באזור ביחד (אני לאחרונה, כי נותחתי באסותא
סוכריה על מקל
New member
../images/Emo24.gif
למרות הביקור במיון, נשמע שבוע עמוס תובנות מצוינות וגאוה ממתן
למרות הביקור במיון, נשמע שבוע עמוס תובנות מצוינות וגאוה ממתן
חנה של ליאור
New member
וואו, זה קשה
הזכרון שלי לא משהו בזמן האחרון... (אני אחרי לידה, כזכור, לשארית חיי
) הכי מרגש - ברור (ותודה על ההתיחסות האישית): נעם התחיל ללכת, אבל הנה עוד חידוש: עדי מנסה לעמוד שוב ושוב. עוד לא מצליחה להחזיק מעמד, אבל המוטיבציה ברורה. אולי בגיל שנה וחצי שניהם כבר ירוצו לכוונים מנוגדים? לא יודעת אם לקרוא לזה קשה, אבל הייתי עם עדי במרפאת העור בשניידר בגלל נגע שיש לה בגב ושגדל לאחרונה. לפני הביקור שם הייתי מודאגת ואפשר היה להגדיר את זה "קשה". אחרי הביקור נרגעתי ובסופו של דבר העניין הפך ליום חופש שהוא יום כיף עם עדי + פגישה קצרה עם חן, כך שזה נהיה דבר נחמד. ל"נעים" אני אדחוף את השבת, למרות שזה אחרי שהשאלה נכתבה: היינו בירושלים, ביקרנו את אחי בדירתו החדשה ונפגשנו עם אנג'ולי ובנותיה בגן החיות. נעים זה לא מילה. לראות את שיר נהנית זה אושר גדול. היא הפכה להיות ילדה גדולה ונבונה ואנחנו ההורים שמסתכלים מהצד ומשמינים (גם) מנחת. ולא הייתי יצירתית במיוחד השבוע.
הזכרון שלי לא משהו בזמן האחרון... (אני אחרי לידה, כזכור, לשארית חיי
באמת היה נעים../images/Emo13.gif../images/Emo13.gif../images/Emo13.gif
גם לנו! ומודה שהצירוף "אנג'ולי ובנותיה" עלי עדיין מפתיע/מרגש/מוזר כאחד... הכי קשה - ביופסיה לענת - קשה רגשית והמתנה לתשובות גם קשה - פיזית זה היה קליל - עכשיו רק לקוות שיצא תקין. הכי מרגש - לראות את מיכלי עושה זינוקים ארנביים/צפרדעיים - בניסיון לזחול קדימה, ואת ענת מנסה להגיע לצעצוע ומוצאת את עצמה בסוף ליד דלת הכניסה, או תקועה על רגל של רהיט - כי היא זוחלת אחורה. - ואת שתיהן צוחקות אחת אל השנייה ככל המרחק בינהן גדל כמו בדו קרב. ואם מותר לגלוש גם קצת לשבוע הזה - אז את נעה במופע סיום של החוג להתעמלות - המון נחת היא עושה לי
גם לנו! ומודה שהצירוף "אנג'ולי ובנותיה" עלי עדיין מפתיע/מרגש/מוזר כאחד... הכי קשה - ביופסיה לענת - קשה רגשית והמתנה לתשובות גם קשה - פיזית זה היה קליל - עכשיו רק לקוות שיצא תקין. הכי מרגש - לראות את מיכלי עושה זינוקים ארנביים/צפרדעיים - בניסיון לזחול קדימה, ואת ענת מנסה להגיע לצעצוע ומוצאת את עצמה בסוף ליד דלת הכניסה, או תקועה על רגל של רהיט - כי היא זוחלת אחורה. - ואת שתיהן צוחקות אחת אל השנייה ככל המרחק בינהן גדל כמו בדו קרב. ואם מותר לגלוש גם קצת לשבוע הזה - אז את נעה במופע סיום של החוג להתעמלות - המון נחת היא עושה לי
גמני פה ../images/Emo13.gif
הדבר הכי מצחיק שקרה לי השבוע הוא בן השלוש שלי, שהביא אותה בשלל פנינים ושיבושי לשון - שמפאת סניליותי המוקדמת אנ'לא זוכרת (לדוגמא: פרוסת גבינה צהובה "מושלמת" במקום "שלמה", צעק על אבא שנסע איתו באופניים "קשה בעליה, יאללה לעבודה!", השתמש במילה "לדרוף" במקום "לרדוף" וכו'). חייבת לארגן איזו מחברת ולרשום את כל זה
הדבר הכי קשה והכי מרגש (בניהם ביחד) היה לקבוע תאריך ליום עזיבתי את העבודה. נקבע התאריך. קשה. מרגש. לא נגמר (בטח יהיו עוד כמה שיחות מנהלים עד שיאשרו לי, הלוואי).
הכי נעים: לילה זוגי לבד, הקטן אצל אמא שלי. הלכנו למסעדה, וישנו שמונה שעות רצוף עד הבוקר. אחחח... נעים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.