נגמרו הדמעות (ט)

[פרח נובל2]

נגמרו הדמעות (ט)

כבר כמה ימים שאני לא יודעת מה לעשות אם עצמי.
האינטייק היה רק לפני שבוע! זה מרגיש לפני כמה חודשים!
אני מסתובבת בבית, מחכה לטלפון, ואצנול קיבלתי אותו. מה אמרו לי? שהם מצטערים שהם אמרו לי שיקח חודש-חודשיים,, ככל הנראה זה לא ינינ פחות משלוש!
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!
אין לי פסיכולוגית, אין לי דיאטנית, אין לי פסיכיאטר (והכדורים לא עוזרים...). אני לגמרי לבד! עד כמה שהמשפחה שלי תומכת בי, זה רק מעצבן אותי! ניתקתי קשר עם חברות. אני לבד! לבד! כל היום בחדר ורק בוכה...
מיואשת לגמרי! החיים נראים לי שחורים משחור, בלי אפשרות שישתנה...
המצב רוח, הרגשות, הסבל!!!
לא יכולה יותר!
אני רק רוצה להבריא! רני לא יכולה להמשיך לחיות ככה!
אני אוכלת את עצמי בלי סוף.
לא מצליחה כבר לבכות!
לא יודעת מה לעשות, לא יודעת איך לעשות לא יודעת כלום!
אתמול היו לי ממש מחשבות אובדניות...
באמת שלא יכולה יותר. ומרגישה כ"כ כ"כ כ"כ תקועה!!!!

 

[אלומת האור]

אולי בינתיים עד שדברים יסתדרו לך תבואי אלינו

לקבוצות של OA?

לפחות תוכלי למצוא לך חברים וחברות שמדברים בשפה "שלך" ושתוכלי להזדהות אתם... מה דעתך?

http://www.oa-israel.org/

 

[פרח נובל2]

זה לכל ההפרעות אכילה?

לפי מה שהבנתי באתר זה לא מתאים לי...אין לי את הבעיה של אכילה יתר

 

[אלומת האור]

יש אצלנו אנשים שסובלים מכל סוגי הפרעות האכילה

יש הרבה מאוד אכלנים כפייתיים, הרבה מאוד בולמיים, קצת פחות אנורקטים (אבל גם) ועוד כל מיני סוגים של הפרעות פחות שגרתיות. גם אכלן "חסר" כפייתי עדיין מתעסק באוכל במקום להתמודד עם הדברים שמביאים אותו לאכול/לצום/להקיא, הרי זה רק סימפטום לבעיות הרבה יותר קשות שהפרעת האכילה על סוגיה השונים מכסה עליהן.

 

[פרח נובל2]

נשמע לי טוב

תודה רבה. אני אראה אם זה שייך...

 

[אלומת האור]

בכיף, נשמח לראות אותך

 

[כבר אין לי דרך לעצור]

איזה אינטייק?

 

[פרח נובל2]

בתל השומר

להדסה אני מעדיפה לא ללכת, וההמתנה שם יותר ארוכה. אז ניסיתי רק תל השומר

 

[הנטע תפוס]

שלחתי לך מסר (זאת אני netushit)

אבל מהאייפון יש בעיה לשלוח אז שלחתי לך אותו למייל

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי פרח

אני יודעת כמה עצוב וכואב יכול להיות בתוך התהום של הפרעת האכילה. אני, ועוד רבות כאן, יודעות כמה ייאוש יש בהמתנה הזו לטיפול, כמה קשים הימים וכמה בודדים הם.
הלוואי שהייתה דרך להקל מיידית על הכאב והקושי האלו. הדרך היא ארוכה יותר... אבל אני יודעת גם כמה הקלה יש כשמקבלים את העזרה, ויודעת ששווה להחזיק ולהתאמץ עד אליה.

מי סביבך יודע על החולי שלך? איפה ההורים שלך בתוך הבדידות הגדולה הזו?

 

[פרח נובל2]

ההורים שלי

יודעים מכל זה. בשנה האחרונה הם גילו...
באמת שהם נהדרים! אבל, ואני לא רוצה סתם להתלונן,
הם כבר מעצבנים (אני יודעת שיש בנות שיחשבו שזה צרות של עשירים...) הם כל הזמן אומרים לי שהם מבינים אותי. עד כמה שאני אומרת להם שהם לא מבינים אותי, הם בטוחים שהם כן. ואמא שלי (שבעודף משקל) כל הזמן אומרת לי שהיא מבינה כי יש לה את הבעיה ההפוכה.
הם גם לוקחים את זה לקטע הקיצוני ולא מרשים לי לרגע להיות לבד (אני באשפוז בית...) אפילו בחדר! אלא אם כן זה 4 שעות אחרי האוכל.
יש לי המון הכרת הטוב אליהם, אבל שום קיצוניות זה לא טוב...בשלב הזה, הייתי מעדיפה שיעזבו אותי ויתנו להתמודד לבד...
אם חברות שלי ניתקתי קשר. אין לי כח!

אני עוד יותר מיואשת, כי הייתי בקשר עם אג"ם והם אמרו לי לפני האינטייק, שאם יש המתנה של כמה חודשים, אז שאני יחזור אליהם. דיברתי איתם, ובסוף הם גם לא מקבלים אותי. הם לא רוצים את האחריות עלי.
זה עוד יותר הוכחה שאני מקרה אבוד...
אז מה הקטע כבר לחכות לאשפוז? מה הקטע להתמודד עם זה? אני אתן לעצמי למתו וזהו...