"ההרמוניה היא הרבה מעבר לתווים"../images/Emo79.gif
מבחינה גופנית, זו ההופעה הכי גרועה שהייתה לי בחיים. הגעתי עם כאב ראש משתק, כאב בטן, ועייפות מצטברת של שבוע מטורף+נהיגה לתל-אביב. אבל הנה הוכחה ניצחת לכך שהנפש פועלת בניתוק מסוים מהגוף: מבחינה נפשית, זו אחת ההופעות המדהימות ביותר שהייתי בהן, ובמהלכה כל הבלאגן שהתחולל לי בגוף כמעט ולא הורגש. את הבלאגן בנפש דווקא הרגשתי, אבל ככל שההופעה התקדמה, הרגשתי גם איך עוד ועוד רגשות ומחשבות נאספים מהרצפה ומוחזרים למקומם, מגלים מתחתם ניקיון נשכח, ומתירים לדמעות להתרגש ולשפתיים להימתח לחיוך רחב. מאיר בנאי עלה לבמה הגדולה באמפי וואהל המלא מפה לפה, ופתח עם שלושת השירים הראשונים בדיסק החדש: "איילת חן", "שמע קולי" ו"לפלח הרימון". ההתחלה הייתה עייפה מעט, גם כשהוא עבר ללהיטים ישנים יותר, ביניהם "כמה אהבה" היפהפה ו"תגידי אש תגידי מים" כולל סולו מהמם של הגיטריסט יוסי מזרחי (שהיה מצוין, אבל עם קצת יותר מדי פוזה). לא הייתי בהופעה של מאיר כמה חודשים, וההופעה הקודמת הייתה כל כך טובה, שהפעם כמעט התחלתי להתאכזב. יש לציין כי לפחות נהניתי מאד בינתיים מהתאורה היפה, שהייתה באמת מיוחדת וליוותה כל שיר באפקטים המתאימים לו. המהפך מבחינתי חל כשמאיר אמר שהשיר הבא הוא מתוך התקליט "הצבעים משתנים" (ורק אני מחאתי כפיים כמו מפגרת לכבוד האלבום הייחודי הזה שלא זכה למספיק הערכה), והתחיל לשיר את "ברחוב הזה" בעיבוד חדש ומקסים, שהוציא מהשיר אוצרות שלא ידעתי שקיימים בו. מאיר המשיך להגיש משיריו על שתי גיטרות אקוסטיות לסירוגין ("זה כמו חו"ל, להחליף גיטרות ככה. תמיד רציתי לעשות את זה. מצטער, הן פשוט מכוונות אחרת"), אך השלב הבא בהתעוררות ההופעה היה כשרוב הלהקה ירדה מהבמה, ומאיר הניח את הגיטרה התורנית וניגש לקלידים בצד. "זה לא שיר אהבה, אתם יודעים", אמר, וביצע את "בשם האהבה" כשרק מוטי מזרחי המתופף מלווה אותו. אבל זו הייתה רק הקדמה לשיר הבא – "גשם", שבוצע לגמרי לגמרי לבד, והיווה ללא ספק אחד מרגעי השיא של ההופעה. יש לקול שלו סגולות ריפוי, בחיי, כשהוא התפלל לגשם הרגשתי איך תפילתו מתגשמת וכל העולם נשטף ומתנקה. הקהל התעורר והצטרף בשירה אדירה של הפזמון, וכשכולם צעקו בסוף "שיסתכלו עליי, רק עליי", חייך מאיר והוסיף "גם עליי". בשלב הזה מאיר עזב את הקלידים, ומהיכרותי הלא קצרה עם הופעות שלו, ציפיתי שהוא יעבור לתופים ויבצע את "לב סדוק". אבל לא, הלהקה עלתה שוב, הוא ניגש למיקרופון הקדמי, חייך, ואמר: "אני רוצה להזמין לבמה אדם יקר (כל הקהל מוחא כפיים), לפעמים אני מרגיש שהוא אח שלי (מחיאות הכפיים מתחזקות), אביתר בנאי! (הקהל באקסטזה, מחיאות כפיים מטורפות)". ברשותכם, אעצור את הסיקור להסבר ביניים קצר. אביתר בנאי הוא האמן האהוב עליי בעולם. מאיר בנאי תופס את המקום השני. עכשיו תנסו להבין מה זה בשבילי לראות אותם יחד, על במה אחת. זה כמו... זה כמו למצוא משהו שחיפשת הרבה זמן. או יותר נכון, זה כמו למצוא משהו שבכלל לא ידעת שאבד לך, וברגע שאתה מוצא אותו, אתה מבין עד כמה היית חסר בלעדיו. ואגב, זו הסיבה שלא יכולתי שלא להשתמש בסיקור הזה בשמותיהם הפרטיים, וזה לא רק כי יש להם שם משפחה זהה (מה שעלול להקשות על הבנת הנקרא). בשבילי הם מאיר ואביתר, פשוט ככה. בחזרה להופעה. אביתר עלה, חיבוק נרגש, הוא מצא את מקומו ליד הקלידים, והתחיל לנגן את הפתיחה של "טיפה של אור". תהיו בריאים, האחים לבית בנאי. השיר הזה הוא אחד הדברים היחידים שאיפשרו לי לעבור את השבוע האחרון בשלום. איך ידעתם. אביתר שר את הבית הראשון, מאיר עודד אותו בחיוכים ובתנועות ראש, והחליף אותו בשירה החל מ"הכל נכון, אני מודה באשמה". כששר לבדו את הפזמון, בתנועות ידיו הנחרצות הוא סילק את החושך, ובקולו המזכך פיזר טיפות קטנות של אור. אביתר עזב את הקלידים ועבר לגיטרה, מאיר אחז בתוף מרים, והשיר הבא היה "תחרות כלבים", כששוב אביתר שר את ההתחלה, מאיר המשיך, ולבסוף הם שרו יחד. אם בשיר הקודם היה ירח שהביא קצת אור, בשיר הזה הם כבר הדליקו את השמש. מאיר ואביתר דומים מאד במיעוט היחסי של דיבורים מצידם בהופעות. מוקדם יותר זרק מאיר לקהל באירוניה "אני יודע שאני מדבר הרבה", ואכן, בהופעות שלו הדיבור בדרך כלל קיים עוד פחות מאצל אביתר, שדווקא "משתפר" בעניין הזה לאחרונה. ובכן, מסתבר שכשהם יחד משהו באינטראקציה ביניהם גורם לשניהם לדבר יותר. זה התחיל מחוסר ברירה, כשבשלב הזה בהופעה הגיטרה האקוסטית של מאיר עשתה בעיות, כך שהם נאלצו לקשקש קצת כדי להעביר את הזמן (מאיר: "אז מה שלומכם? בסדר? יופי. נו, מה אתה אומר?" אביתר: "רק רציתי להגיד ש.. עזבו, לא משנה"). לבסוף החליט אביתר לחלוק עם הקהל זיכרונות מילדותו: "כשהייתי קטן הייתי הולך לראות את מאיר מופיע בפורום בבאר-שבע. וכשהייתי שומע את השיר הבא שננגן...", מאיר מיד קטע אותו: "אם ננגן", אביתר חייך בהסכמה והמשיך: "אז ישבתי בפורום שמה, על הטריבונה, ואח שלי ניגן את השירים שלו, ואני ישבתי שמה על הטריבונה, ומהטריבונה זה היה נראה כל כך יפה, וכל כך מרגש, וכל כך אמיתי ונפלא, שהתפללתי וביקשתי גם אני, לנגן כמו אח שלי ולשיר כמו אח שלי. והנה, לקח לי עשרים שנה, ואם הגיטרה תעבוד, יש מצב שאני הולך להגשים חלום", הקהל כולו צחק והתרגש איתו, והוא הוסיף: "אבל יכול להיות שזה לא יקרה". כולם המשיכו להמתין בסבלנות עד שהבעיות הטכניות ייפתרו, עד שמאיר הבין כי גם הוא צריך לקחת חלק בשיעשוע הקהל בינתיים, וחיקה את אביתר בסיפור משלו: "אני זוכר שהייתי קטן, וישבתי על הטריבונה, הייתי רואה את אביתר... רץ. לא ידעתי לאן הוא רץ. עד היום...", אביתר ניסה להשלים: "עד היום אתה לא יודע לאן אני רץ?", מאיר חייך: "לא, עד היום אני לא יודע למה ישבתי על הטריבונה. היא מאבן, זה לא היה נוח". אביתר ציחקק, הקהל איתו, והגיטרה הסתדרה סוף סוף, כך שאביתר זכה לבסוף להגשים חלום ושר יחד עם מאיר את "חלומות אחרים". שוב שיר שפגע בול במקומות הנכונים, והסוף הותיר אותי עם פה פעור – מאיר שר את הפזמון, ואביתר ליווה ב"אווו" בקול העל-אנושי שלו, זה היה מדהים. ואם באמת מאיר הוא זה שגרם לאביתר לרצות להיות זמר, אז אני חייבת לו הרבה יותר ממה שחשבתי. "אתם יודעים שחזרנו בתשובה?", שאל מאיר את הקהל בחיוך. "זה כיף", אמר, "כיף גדול". אולי קל לי להגיד את זה כי אני דתיה, אבל באמת שנראה כי הדת עשתה להם הרבה טוב. שניהם משוחררים יותר, שמחים יותר, ושרים טוב יותר. אני מניחה שלא הייתי היחידה שחשה כך, כי עם כל התלונות של אנשים מסוימים על כפייה דתית כביכול בהופעות, כשאביתר בירך על המים לפני ששתה הקהל ענה "אמן" בצעקה אדירה (מאוחר יותר, כשמאיר שתה מבלי לברך קודם, מישהו מהקהל צעק לו: "שהכל!"). השיר הבא שהם ביצעו יחד היה "מחפש את הכיוון". מה אני כבר יכולה לעשות כששני הקולות שהכי מרגשים אותי בעולם שרים לי יחד: "אל תבכי, אל תבכי"? שלושה ניחושים. זה היה כל כך יפה, פוגע ומרגש, שלא נותרה לי ברירה אלא לבכות, מה לעשות. בכלל, זו הייתה חוויה מאד מיוחדת ומרגשת לשמוע כל אחד מהם שר שירים של השני, גם בגלל המבט החדש שהביצוע השונה נתן, גם בגלל הכבוד ההדדי שבו הם ביצעו את השירים, וגם כי אי אפשר לתאר איך הקולות שלהם שונים בצורה קיצונית שכזו ובו זמנית כל כך מתאימים ומשלימים זה את זה.
