מרגש בהחלט. ניתן לראות את האישיות שמאחורי
דוראנט, על אף שנראה שהוא לא מוצא את המילים. כשאימא שלו בכתה גם אני בכיתי. מי שעומד עירום ככה ורוצה להודות לכול אחד ואחד, אפילו על כך שהביאו אותו מבית הספר והכינו לו כריך עם חמאת בוטנים, הוא אדם זהב.
מבחינת פסיכולוגיית כדורסל אני לא חושב שנאום כזה יעשה לאוקלהומה טוב. מדובר בקליימקס גדול מדי כדי להמשיך את העונה מורטת העצבים. הקבוצה נמצאת עם הגב לקיר בדו-קרב מול הקליפרס, שהראו קשיחות מנטאלית מדהימה כשעברו את סיפור סטרלינג. דוראנט קצת הפליג בנאום שלו, עד שלרגע חשבתי "מה הוא יוכל להגיד כשהם יזכו באליפות?".
לדעתי לא יהיה לו מה להגיד כי זה לא יקרה השנה, אבל יצאתי מהנאום בתחושת אהדה גדול. אחכה לראות את הרגע בו דוראנט יקח את כול הקופה.