והתשובות -
* צבא הואלאר - אלה אכן הואלאר והמאיאר, הישויות העליונות שבואלינור. יתכן שהיה דרג נמוך יותר של מאיאר שהיה מקביל לדרקונים וחלק מראשי האורקים - כמו האנטים למשל. * אחרי השמדת העצים טולקאס ואורומה אכן יצאו למרדף, אבל הענן השחור, שכמוהו לא נראה עד אז בארדה (יסוד שכנראה בא מחוץ לה), בלם אותם, ומרגע שמלקור ואונגוליאנט יצאו מיבשת ואלינור (שלא על מנת לשוב) מבחינתם הסכנה הוסרה. הסילמארילים היו בעיניהם התערבות בעניינים שברומו-של-עולם מצד הנולדור - ועל דבר שכזה יש תשלום. הם מכל מקום לא רצו עוד להיכנס למלחמה נוספת במלקור בזה הרגע, אבל הם גם לא תיכננו לוותר לו. הם רצו עם זאת סיבה טובה יותר לצאת למלחמה. דבר שמוביל לתשובה הבאה - * הנולדור יצאו לגלות בארץ התיכונה מרצונם, ובניגוד לעצת הואלאר; הם החליטו להתמודד עם מלקור בעצמם, ואת זה הואלאר לא יכלו (ובמיוחד לא הורשו) למנוע, למרות שמאנדוס הזהיר אותם בנבואתו הראשונה. שבועת בני פיאנור במיוחד היתה הרסנית, כי לא ניתן היה לשבור אותה (הם נקבו בשמו של ארו) . כמו שנאמר בספר, המחלוקת הפנימית שבינהם וכן בקרב שבטי בני אדם שחברו אליהם, היא שהביאה לתבוסה ולאו דווקא עוצמת מורגות'. בסופו של דבר רק בתבוסתם הם שלחו לעזרת הואלאר (מעניין אגב בהקשר הזה לקרוא את דברי אולמו לטואור - הואלא טוען שיש לו תפקיד שהוא ממלא בסיפור, תפקיד שיועד לו וממנו הוא לא אמור לחרוג. כך שהמחלוקת שכביכול יש בינו לשאר הואלאר, כי הוא היחיד שסייע לאנשי הארץ התיכונה בגלוי, כמו בדברים שהעניק לטואור, אינה כפי שהיא נראית, ויש מאחוריה כוונה עליונה יותר). באשר לסינדאר - הם אכן לא חטאו, אבל ת'ינגול ומליאן מעולם לא ביקשו סיוע (אם כי נאמר שמליאן סייעה להחזיר את בתה לות'יין לארץ התיכונה - משהו שהושמט מהסיל'), והם גם לא נפגעו כל עוד מליאן ישבה שם והגנה על דוריאת' במחגורת שלה. אבל מרגע שהמלך נכנע לפיתוי זהב-הדרקון המקולל (ולפני כן לסילמאריל, שתואר בסיל' הערוך שלא בצדק כמסוכן), הסוף הגיע גם עליהם. איך הוא חטא כך? זה דבר שטולקין לא הספיק להסביר, אבל בלי ספק תיכנן בשלב כלשהו (הסיפור בצורתו הקיימת עדיין מבוסס על זה של ה'אבודים', שנשמע הרבה יותר כמו משהו מימי הביניים). * קיים קטע בסוף הסילמאריליון המקורי, שנקרא 'נבואת מאנדוס השניה', והוא האפילוג המקורי של הספר (לפני האפילוג של מחבר הגירסה הזו, פנגולוד, ואלפווין שרשם אותה מפיו). היא התקיימה גם בסיל' המאוחר שאחרי שרה"ט, ואפילו בגירסאות מאוחרות עוד יש איזכור שלה, ולו כאגדה על טורין (לא מצאתי איזכור לה בספר החדש [שאגב חסר אינדקס]). השמטתה אכן מחסירה את הנקודה האחרונה מהסיפור שלו לטעמי: 'נבואתו השניה של מאנדוס אלה הדברים אשר אמר מאנדוס בדבר-נבואתו, בעת שישבו הואלאר למשפט בואלינור; וממנה שמועה לוחשה בקרב בני לילית אשר במערב: כי בבוא העת יזקין העולם, והאיתנים יתעייפו ממשמרם. הנה אז מורגות', בראותו כי תנומה תאחז בשומרים, ישוב מבעד לשער-הלילה מתוך הבלימה נטולת-הזמן אשר מחוץ, והוא ישחית ויהרוס את השמש והירח. אז איארנדיל יצלול אליו כגחלת צורבת של לובן, ויגרשו אל מחוזות האוויר. או אז יתחבר ויערך הקרב האחרון בשדותיה של ואלינור, כי ביום ההוא טולקאס יאבק במורגות', ועל ימינו יתייצב איאונווה, ועל שמאלו יעמוד טורין טורמבאר בן הורין, והוא שב ממקום-אחריתם של בני אדם בסוף-ימי-עולם; כי חרבו השחורה של טורין היא אשר תנחית את המכה הממותת על מורגות' ותביא עליו את קיצו ואחריתו הסופית; ובכך ינקמו ילדיו של הורין וכל בני האדם. לאחר זאת תשובר הארץ ותיעשה מחדש; הסילמארילים יובאו ויוצאו מהאוויר ומהארץ ומהים, כי איארנדיל ירד אז ויניח מידיו את האבן הלוהבת אשר ניתנה לו למשמר. אז יטול פיאנור את שלושת אבני-היקר וישאם אל יאבאנה קמנטארי; והוא יבקע אותם, ובאש אשר בהם תצית יאבאנה מחדש את אור שני העצים, ואור גדול ורב ישפע מהם. והריה של ואלינור ישוטחו עד דק, למען יבוא האור לכל קצוות התבל. ובזה האור יצעירו האלים, ובני לילית יעורו וכל מתיהם יקומו ויעלו, וכוונת אילובאטאר אשר נועדה להם תבוא אז למילויה. אולם אודות בני אדם לא דובר בנבואת מאנדוס, ואין היא מציינת אלא את טורין לבדו; כי רק עבורו ישמר מקום בקרב בניהם של הואלאר.' ****************************************************************
