מתקשה להשלים

[החיים בורוד2]

תודה����

תודה עוגי555. תודה על כל מילה שכתבת. אני משוטטת הרבה בפורום לאחרונה ומתחזקת מהסיפורים. יודעת שעוד שנה של טיפולים מביציותיי תחריב את נפשי, (כמה כבר אפשר לשמוע את הרופאים אומרים שאין מה לעשות הביציות מבוגרות מדי) ואפילו אם יהיה עוד היריון, רוב הסיכויים שגם הוא יכשל בגלל איכות הביציות שלי. ולכן החלטתי שאהיה אמא זה יהיה רק עם תרומה. הבנתי שאין טעם להילחם בטבע. הטיפולים גובים מחיר יקר ולא מבטיחים ילד בריא בסוף. החלטה כואבת ומייסרת. אני ממש אשמח לעוד תגובות, מה עשיתן עם התחושות הקשות? מה עזר לכן ?

 

[rabbitm]

עוגי׳לה, התגעגעתי!

 

[קרמבו וניל10]

 

[שכחתי סיסמא 21]

עוגי, כל כך יפה כתבת וכל כך נכון.

לגבי בריאות הילד, משום מה אני דווקא תמיד האמנתי שסיכויים גדולים יותר להביא ילד בריא, בגלל שבוחרים בעוברים באיכות טובה ( ככה לפחות שכנעתי את עצמי
גם אני פחדתי שאקנא או ההפך לא אקנא.... אבל זה מחשבות של אישה שעדיין לא ילדה. את צריכה להבין שהרגש שתרגישי הוא לא מלאכותי. את תרגישי בדיוק מה שכל אמא מרגישה כלפי ילד הביולוגי שלה. מבטיחה!!!! דבר ראשון זה אכן יהיה הילד שלך שרק בזכותך הוא קיים. הרי לולא הרחם שלך וכל מה שמסביב הוא לא היה נולד. בעיניי זה כמו עירוי דם. ובלידה את ממש רואה איך הוא בא לעולם. היצור הקטן הזה שכל כך תלוי בך. דבר שני ילד מחקה את התנהגות של הוריו, ועם הזמן תראי שמתחיל/ה ממש להיות דומה לך.... אפילו שבהתחלה אין טיפת דמיון. לכן כל הרגשות שתיארת אפילו לא יצצו. בהריון מתקדם שאלתי את אחת החברות האם אחרי לידה לא מתגעגעים לבעיטות של התינוק בבטן. היא ענתה לי שפשוט לא אחשוב על זה אחרי לידה. אז היה לי קשה לאמין. אבל באמת אחרי לידה, מי חשב על זה אותו הדבר יקרה לך.... פשוט לא תזכרי בזה.
ואם ממש קשה לך, באמת תפני לעזרה או ליווי של אנשי מקצוע. סתם לחיזוק.
בהצלחה

 

[החיים בורוד2]

מתקשה להשלים

הבנתי שסיכויי להרות מביציותיי נמוכים ביותר, ולאחר שנתיים של טיפולים, שני הריונות שנפלו אני פונה לתרומה. אני בת 42. מאז שהחלטתי על תרומה, אני לא ישנה בלילות, מסתובבת עם מועקה ככואבת ממש בחזה, דמעות בעיניים ועצב. אני יודעת שזה מעלה את הסיכוי שאהיה אמא ואפילו באופן משמעותי אבל מתקשה להשלים שילדיי לא יזכו בגנטיקה שלי ושאני אצטרך לשאת את הכישלון שלי כל חיי. מפחדת שאתנכר לילד, לא באמת אוהב אותו והדיכאון יגדל, אני יודעת שכולם מדברים על זה שכשרואים את התינוק כל החששות מתפוגגים. רציתי לשאול האם מישהי מכן עשתה את התהליך כשהיא מרגישה את הרגשות שתיארתי? וגם לשאול מה אמרתי לעצמכן על מנת להתחזק שזה הפתרון הנכון לכן?

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

רוב הנשים חוות את אותן תחושות

מה שאת כרגע מרגישה זה אבל אמיתי ואל תבהלי מזה. תני לעצמך. ממש התאבלות על מותו של ילד שלא נולד לך ולא יוולד. דמיינת/חלמת/ייחלת לילד משלך שיראה כמוך (או שתקטרי שבכלל לא דומה לך אבל הוא 100% ממך) וזה לא יקרה ואת מתאבלת על זה. ההשלמה והדכאון זה תהליך טבעי מאוד שהרבה נשים חוות פה ונעזרות באנשי מקצוע הרבה פעמים כדי לעבור את זה.

הילד שיוולד לך מתרומה לא קשור לזה בכלל, זה מסלול אחר ומקביל. זה ילד אחר. לאמא יש מקום גדול בלב וגם לך יש המון מקום גם להתאבל וגם לאהוב. זה לא או זה או זה. הילד שב"ה יוולד לך יהיה שלך, מבטיחה לך, ותהיה כלפיו אהבה גדולה ואמהות מופלאה. ממש אל תחשבי שזה שאת מרגישה ככה ישנה איך שתרגישי לילד. זה ממש לא קשור. ובעיקר אל תרגישי אשמה.

אני אומנם לא הייתי שותפה לתחושות האלו והמעבר לתרומה עבר לי בקלות. כמו 21 ששכחה ססמא בעיקר הייתי מרוצה מהיתרונות של ביצית עם סיכויים גבוהים יותר ומסלול מהיר יותר לאמהות (שאינו מובטח יש לזכור אבל גבוה לעין שעור מביצית שלי). יש לי ילד ביולוגי וילד מתרומה ולא רק שאין הבדל בתחושות ביניהם. אני מסתובבת בתחושה חזקה שלא חשוב אם היה נולד לי ילד מתרומה או משלי זה תמיד היה אותו ילד. זה הילד שלי, אין אפשרות אחרת בכלל.

 

[איילת ר]

ברוכה הבאה

אם תקראי קצת בפורום תגלי שחלק גדול מאיתנו הרגיש ככה.
אני הייתי מרוסקת לגמרי, ניסיתי גם עם חצי אחוז סיכוי טיפולים והאמנתי שהנס יגיע. ליוותה אותי בתהליך פסיכולוגית מקסימה, לא ברור לי איך באותה התקופה הכינרת לא עלתה מרוב דמעות שבכיתי.
כשעברתי לתרומה הייתי שלמה יותר עם התהליך ובהריון זה התחיל להשתנות לגמרי. היום ממש כמעט שנתיים אחרי הלידה יכולה להגיד לך שזה לא הנושא שמעסיק אותי כי היא לגמרי שלי. או כמו שהפסיכולוגית שלי היתה אומרת לי, אם היא לא שלך אז של מי היא?
אני אוהבת אותה כפי שלא אהבתי מעולם, היא הדבר הכי הכי יקר לי בחיים
כמוני יש כאן לא מעט
איילת

 

[החיים בורוד2]

מתקשה להשלים

תודה רבה איילת! גם אני מרגישה שלמה שזה הפתרון הנכון. אבל... אני שלמה ועצובה. לא מצליחה לשמוח. אני נראית דהויה, ולגמרי עם כל התופעות הדיכאוניות, של נדודי שינה, סיוטי לילה, תעוקה, דמעות, שום דבר לא משמח אותי. האם גם כשהיית שלמה היית עדיין עצובה ? אני חוששת מאוד שבסוף התהליך הזה אני עוד עלולה להיות אמא דיכאונית ולא טובה מספיק עבור הילד. איזה ילד רוצה אמא שכל הזמן בוכה ועם פרצוף תשעה באב? בנוסף, אני מפחדת שאם הילד לא יענה על ציפיותיי אני אחשוב שזה בגלל שהוא לא באמת ממני ואם חלילה הוא (או בעיקר אם זו תהיה היא) יצא יפה מדי, מוצלח מדי, אני אקנא לו/ה ולא אפרגן לו/ה. מרגישה שהיקום מעמיד אותי במבחן שלא בטוחה שאעמוד בו בהצלחה. ומצד שני, אם לא אעשה את זה, כנראה שאצטער על כך בשארית חיי ואהיה ממורמרת עוד יותר.

 

[איילת ר]

הייתי בדיכאון קליני... ותוך כדי המשכתי טיפולים מביציותי....(לא היו ככ הרבה), נעזרתי בתרופות ובטיפול פסיכולוגי שמאוד חיזקו אותי, כשעברתי לתרומה הרגשתי הרבה יותר חזקה.
מאוד ממליצה על ליווי מקצועי בו תוכלי לעבד את תחושותייך וחששותייך
איילת

 

[קרמבו וניל10]

נגעת לליבן של כל הותיקות...

כמו שכתבה לך כ"כ יפה עוגי, רובינו היינו שם – בכאב, באבל, באכזבה מהגוף ומעצמינו. ובעיני הדרך הטובה ביותר היא פשוט לעבור בתוך הגל הזה - להרגיש את הכאב, לבכות על מה שלא יהיה, לכעוס על העולם – הכל כדי שבסופו אפשר לפנות מקום למה שיכול להיות – לתינוק/ת שיהיה/תהיה רק שלך. מסכימה ומחזקת מניסיוני את כל מה שנאמר לגבי מה שאכן יכול להיות שם - האהבה האדירה, שרק הולכת וגוברת עם הזמן, תחושת אסירות התודה על הקיום שלה, תחושת הקרבה והידיעה מבפנים שהיא רק שלך ואין לה אמא אחרת.
לגבי כל הדאגות...הייתי שותפה לחלק ניכר מהן. יכולה לומר לך שלא התחלתי את התהליך הזה בלי חששות אבל גם לא דרשתי מעצמי להיות במקום "שלם" שכזה. ידעתי שאני מספיק חזקה כדי להתמודד עם מחשבות ודאגות שעולים ויעלו, לבחון אותם בתוך עצמי ולנסות להתמודד איתן כדי שהיא לא תהיה זו שתשלם עליהן מחיר. וזה אכן כך. חלק מהמחשבות שהיו לי תפוגגו כלא היו ועם חלקן אני נדרשת להתמודדות גם היום. בניגוד לחלק מהבנות פה, אצלי זה נושא שלא נעלם לגמרי גם אחרי הלידה וההיריון אבל הוא כן משתנה וכן הולך ותופס מקום קטן יותר ויותר ככל שהזמן חולף. ובלי קשר – שום דבר מהמחשבות שיש לי, אבל – שום דבר – הוא לא שווה ערך לאהבה ולאושר האדירים שמציפים אותי בכל פעם שאני גורמת לה לצחוק, שאני רואה אותה משחקת עם אחיה הגדול, שאני נושמת את נשימותיה כשהיא ישנה לצידי.
ומשהו קטן אחרון – לגבי השאלות שלך לגבי המידה בה תוכלי להיות גאה, לשמוח ממנו/ממנה או שמא תבקרי אותו/ה על מי שהוא – כמי שהיא גם אמא לילד מביצית שלי אני יכולה לספר לך שישנם רגעים כאלה גם בהורות "רגילה", שזה חלק מהאתגר הלא פשוט של התפקיד הזה... מהצורך ללמוד לאט לאט להפריד את עצמך מהילד שלך, לתת לו את המרחב לחיות את חייו...זה קשה וטבעי שיתעוררו ציפיות אבל ילדים יכולים שלא לעמוד בהן גם אם הן מביציות שלך. במקרה שלנו, באופן אוטומטי יש נטייה "לשים" כל מני תחושות טבעיות ולא נוחות על סיפור התרומה אבל יתכן מאוד שהיו מתעוררות ללא קשר.

בהצלחה!

 

[החיים בורוד2]

גרמת לי לדמוע

תודה קרמבו וניל! התרגשתי לקרוא. אני כל כך מעריכה את הכנות ואת כל מה שכתבת. הרי דווקא הוותיקות היו יכולות לכעוס עלי שאני מעלה את החששות שלי ומורידה את האנרגיה בפורום. אני שמחה שאיפשרתן לי להרגיש שאני נורמלית והפחדים והכעסים, הקנאה, החרדות, הכל נורמלי וטבעי.
עזרת לי מאוד בזווית שהבאת, והיא לסמוך על עצמי שאני אדם שיודע להתמודד עם הקשיים ואדע להתמודד עם כל מה שיגיע. אני מייחלת לרגע בו אחבק תינוק או תינוקת ביד וארגיש כמוכן את האהבה הענקית שמגמדת הכל ויודעת שהדרך שלי לשם תהיה מאתגרת. מה שהתחדד לי עכשיו שבתוך כל התהליך הזה שהוא נורא טכני ולוגיסטי של בירורים, בדיקות, חוזים, תרופות וכו, חשוב לטפל גם בנפש ובכל מה שעולה, חשוב לא להישאר עם זה לבד ולמצוא את איש המקצוע הנכון לפרוק את זה איתו.

 

[שירה30001]

השלמה עם הדרך

גם אני אתחיל בזה שקרמבו וניל פשוט ריגשה גם אותי עד דמעות. גם אני לא רציתי להשלים עם העובדה שהילד שיוולד לא יהיה מהגנים שלי. לא יכולתי לשמוע את צמד המילים תרומת ביצית. כעסתי על כל העולם ואחותו וגם על חברות טובות שהציעו לי לעבור לתרומה. הבכי היה עצום. אבל בסופו של דבר הרצון להיות אמא גבר על הכל. והיום כשמשאת חיי כבר אוטוטו בן 7 חודשים הכל היה שווה. אני מודה שמדי פעם עולות לי מחשבות אם הם הוא היה גנטית ממני האם היה דומה לי גם באופי?.אני יחידנית ולכן התרומה היא כפולה. אני חייבת לומר לך שהאהבה שלי לבני היא לא פחותה גם הוא לא גנטית ממני. את כל חווית ההריון את נושאת. להרגיש את העובר חי,בועט,משתולל ברחמך - זו חוויה כל כך מרגשת שלא ניתן לתארה במילים. ואני בטוחה שתחווי אותה במהירות. ועוד נקודה חשובה הינה גם בזכות הבנות הנפלאות בפורום המקסים הזה שגם אם לא הייתי משתתפת פעילה, תגובותיהן פשוט עודדו. זה היה המקום היחיד שבו יכולתי להביע את תחושותי מבלי להרגיש רגשות אשמה - כי כולנו חוות את אותו הדבר וזה נורמלי ביותר. מאחלת לך מכל הלב לחבוק ילד/ ילדה מקסימים במהירה ואני בטוחה שתתני להם את כל האהבה שבעולם.

 

[יודעת שיקרה]

כלכך מזדהה, עם כל מילה והרגשה!

בתוך תוכי, מאמינה ומקווה שכשיגיע היום ואזכה למתנה הנהדרת, שחיכיתי לה(ועדיין...) כלכך הרבה זמן, אוכל לראות את הדברים אחרת ולחשוב רק על האושר ולא על התחושות הקשות שליוו ומלוות במהלך המסע הארוך הזה.
תודה גדולה לכל הוותיקות שתמיד יודעות מה להגיד ואיך לעודד, בצורה הכי מכילה ואוהבת!
בזכותכן ובזכות כל הבנות בפורום הזה, אני מצליחה לראות חיובי ולהשאר אופטימית, עם כל הקושי.

המון הבצלחה!

 

[80cookie]

אני כבר ב 31 הבנתי שאגיע לזה למרות שגם נלחמתי קצת

צריך לקבל ולהחליט להיות אמא בכל מצב

 

[rabbitm]

מצטרפת לבנות ומוסיפה...

מצטרפת למה שכתבו לך הבנות על הכאב והקושי והאבל במעבר לתרומה.
אני התעקשתי להמשיך עוד ועוד (18 טיפולי הפריה) עד ששיחררתי ועברתי לתרומה.
גם התרומה לא עברה אצלי חלק, אבל לפני 9 חודשים ושבוע (אבל מי סופר

) נולדה לי מהממת קטנה.
מודה ומתוודה שהיא נולדה היה לי מוזר ולא קל. פתאום רצו לי מיליון מחשבות על מה עשיתי לה / לי, מה יהיה, איך ומי התורמת ועוד ועוד. יתכן שזה גם נבע מההורמונים המשתוללים שלאחר הלידה.
א ב ל ככל שעובר הזמן המחשבות הללו נדחקות הצידה ואני פשוט נפעמת מהפלא הזה. היא פשוט כל כך מתוקה!
אז אני מאמינה שעוד צפויים לי ולה אתגרים כמו איך לספר לה ומתי אבל מיום ליום אני מאמינה שהכל יהיה בסדר.
ועוד משהו קטן לסיום, על דבר אחד אני מצטערת ועושה טיפול עם עצמי, כי את הנעשה אין להשיב, זה שלא הלכתי לתרומה קודם ועכשיו יכולתי להביא לה אח/ות.

המון בהצלחה ותשארי איתנו, הפורום הזה מדהים בכוחות שהוא נותן.

 

[אהבה411]

זה בגלל שאת חושבת שהגנטיקה שלך לא עוברת לעובר. כנסי!!!

&nbsp
יקירתי המטען הגנטי שהעובר לוקח מהאמא הנושאת אותו (שזו את) הוא 80 אחוז ויותר ומזו שתורמת את הביצית בין 15-20 אחוז ממנה... בבקשה תקשיבי ממש בהתחלה לרופא שעולה לשידור
&nbsp
https://www.youtube.com/watch?v=Ai_cUhCVPP0

 

[שכחתי סיסמא 21]

זה לא בדיוק נכון.

המשורר התכוון , שהאם הנושאת את העובר אחראית ב80 אחוז על תכונות הילד. . כלומר אם אמא הביולוגית הייתה קצת עצבנית והאם הנושאת הינה אישה רגועה רוב הסיכויים שהילד יהיה רגוע כנ"ל לגבי כל התכונות. האישה הנושאת את הילד והסביבה ברחם משפיעים אילו תכונות ייצאו לידי ביטוי ואיזה לא.
מקווה שהסברתי את עצמי. אבל גם הבנתי שחומר גנטי עובר ממש קצת דרך השילייה. לא 80% אבל אפילו קצת אותי מספק.

 

[איילת ר]

את קצת מבלבלת מושגים מדברים על אפיגנטיקה, גנטיקה טבועה ב dna ולא תשתנה (מראה חיצוני) ההשפעה יכולה להיות על התכונות והאופי הילד לעולם לא ייראה כמונו, אולי יהיה דומה בגלל מאפייני התורמת, אבל לא יקבל את הגנטיקה שלנו. זאת עובדה לא קלה לעיכול וגם מלווה בהמשך אמנם הרבה פחות. זה תהליך של אבל, אבל על אבדן הגנטיקה שלנו וזה טבעי והגיוני. תרומת ביצית היא דרך נהדרת לאפשר לנו להיות אימהות, להיות משפחה לחוות אושר גדול אהבה אינסופית. היא דרך שעוקפת את הבעיה ונותנת פיתרון חליפי וצריך לזכור זאת. איילת

 

[אהבה411]

חברה שלי אחרי תרומת ביצית ו...

תרומה מחו"ל עם מאפיינים שממש לא דומים לה. ותאמיני לי שהילד מזכיר אותה ממש, זה פשוט לא יאומן. היא עראקית. נכון הילד בלונדיני אבל זה לא יאמן איך שהם דומים. חבל שאין לי אפשרות לצלם ולעלות כאן! ממש ממש דומים!!!

 

[איילת ר]

ומי אנחנו? לא נשים שעברו את התהליך וילדו ילדים מתרומה?
כל אחת מאמינה במה שטוב לה להאמין, אך אל תטעי בעובדות הוא בפירוש מדבר על אפיגנטיקה. הגנטיקה של המראה החיצוני לא יכולה להשתנות.
הרי אם כך היה מה היה קורה בפונדקאות?