מתפלספת על אכזבה

[*יערית]

עוברים עליי ימים כאלו...

של בילבול רציני..נשבעת לכם אני המומה מעצמי. צריכה לצאת לפגרה או להתפגר

 

[יונה לבנה 1]

יערונת

את מדאיגה אותי,את אוכלת טוב? מה עם בדיקה של B 12 ? דעי לך שבלבול לא בא רק ממתח ,לפעמים חסר גם ויטמינים. אם תרצי לדבר מחר אני חוזר........... יפה שלי................

 

[*יערית]

אחת אחת ...

באמת..עם יד על הלב...כל אחת ממכן כאן מיוחדת בדרך שלה..לכל אחת ממכן יש נגיעה משלה

יש לי את מחסומי הרגש שלי..כי כבר הייתי במקום הזה.. אבל אומרת לך יונצ'וק.... צריך להעריך את האנשים שהולכים איתנו בדרך החיים מעריכה אתכם אנשים

יונצ'וק....אני חושבת שאת צודקת..בנוסף לכך גם ויטמין אחר

סתם סתם סתם אני מתה לדבר מחר....יפה שלי

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

יונה, תסבירי לי את המשפט

"ציפיות מיחסים הדדיים,שחר,חברות ללא תנאים לא מובילה לאכזבות ,תאמיני לי." כך כתבת בהודעתך. יונה, אני לא מאמינה בזה. אין מצב שאין ציפיות מיחסים הדדיים. זה לא משהו מוגדר. זה משהו שמתבקש. זה לא חלילה שאני אקשיב לצרות שלך... כדי שבבוא היום תקשיבי לצרות שלי... ממש לא. זה לא שאני אופה לך עוגה ליומולדת או אביא לך סיר מרק כי את חולה כדי שתעשי לי להפך, בכלל לא. אין לי את הציפיות האלה כשאני מקיימת את החברות איתך או עם כל אדם אחר, אבללללללללל, וזה האבל הגדול, על פי עקרון ההדדיות המתבקש מחברוּת, שהרי אני לא חברה של עצמי, אלא של מישהי או מישהו, ברור שאם יקרה מצב הפוך ולא ארגיש חיזוקים וחום חזרה מחברה טובה שהחשבתי כטובה, אני ארגיש מאוכזבת. זה מנוגד לכל היגיון שלא ארגיש ככה. זה מתבקש. זה לא יכול להיות אחרת. אנחנו לא רובוטים בעולם הזה. יש לנו לב ונשמה ורגשות. זה כואב. זה מאוד כואב לא לקבל תמיכה כשצריך, ממישהו שחשבת שתקבל ממנו, בין אם הוא חבר או הורה, או אח. כך אני רואה את הדברים. ואיך הפרי האסור אומרת? "ושיקום מישהו ויגיד אחרת..." ולגבי הפורום השכן. ההחלטה שלי היא מאוד קרה והגיונית. אני צריכה את המקום ההוא לטובתי האישית. לשמירה על סגנון חיים שחשוב לי בחיי ואני אקבע אחרת את המינון שלי שם שישתנה לגמרי עכשיו, ואת סוג התגובות והשרשורים שבהם אקח חלק. הכול יהיה אחרת. למדתי מספיק מהניסיון הקשה הזה.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

סליחה שהתפלק לי פעמיים...../images/Emo3.gif

 

[החתולית]

לדעתי זה דווקא מאד פשוט...

למה ? כי אנחנו אנושיים... כי אני לא מאמינה שאנחנו מסוגלים לא לפתח ציפיות, והרי עם הציפיות באות לעתים גם אכזבות. זה חלק ממעגל החיים בדיוק כמו שמחה ועצב, קנאה ורכושנות, אמון וחוסר אמון וכו' וכו'... אבל... נסיוני לימד אותי, שיש גבול לכמות האכזבות שאדם אחד יכול לגרום לנו, מבלי שנלמד את הלקח. היינו, אם אדם אחד או מקום עבודה או ארגון - גורמים לנו לאכזבה שוב ושוב - יש לשער, שבמוקדם או במאוחר, נבין את הפרינציפ, וניפרד מהם לשלום. יונה תמה, שלא תדעי עוד אכזבות (אפילו שאני יודעת שזה ממש לא מציאותי)

 

[יונה לבנה 1]

מיאו חתולית כלה יפיפיה

אנחנו אנושיים זה נכון אבל עובדה שיש כאלה שרמת הציפיות שלהם שואפת לאפס,ראי תגובתו של עזריה(לטוב ולרע),לדעתי החלטה כן יכולה להביא אותנו למצב בו נוריד את רמת הציפיה. חתולית,גם אני מקווה שלא אתאכזב יותר לעולם ובעיקר אחרי שקניתי את הטופס המנצח של הגרלת השיגעון.....

 

[azaria]

וואלה לא הבהרתי את עצמי.

אני לא עם רמת ציפיות אפס. אני מצפה דווקא למאה! רוצה מאה ועשרים. אבל מאחר ומראש עשיתי לעצמי בראש כאילו שיכול לצאת אפס, אז כשיוצא שמונים אני ממש מרוצה. כי "הרווחתי" שמונים! חששתי [רק בכאילו] שייצא אפס, והנה מזל! יצא לי שמונים! איזה יופי! הרבה יותר טוב מאשר לרצות ולחלום כל הזמן רק מאה בלי להתכונן לפחות מזה. אז מתאכזבים מאוד גם משמונים.. כי "הפסדנו" עשרים. ועכשיו שאני כותב את זה כך אני רואה שגם הרווח וגם ההפסד הם במרכאות. כי בעצם שניהם הם רק היפוטטיים. הדבר האמיתי היחיד הוא המציאות. כלומר בדוגמא הזו - השמונים. גם המאה וגם האפס הם פרי דמיונו הקודח של המקווה או המתגונן. ובכל זאת. אני מעדיף שבתוך המרכאות שלי יהיה רווח מאשר הפסד. גם אם זה רק ווירטואלי.

 

[החתולית]

אתה יודע מה אתה מזכיר לי עזריה ?

את עצמי בתקופה בה הייתי פסימית להחריד. תמיד אמרתי לעצמי ולמי ששאל, שכשאני פסימית, אין סיכוי שאתאכזב. כשאני פסימית אני יכולה רק להיות מופתעת לטובה. רק מה ? הייתי מאד לא שמחה בימים ההם. אין לי מושג ירוק אם זה היה בגלל הפסימיות או לא, זה ממש לא משנה כעת, מה שחשוב הוא, שמאז שהתחלתי להסתכל על העולם ועל עצמי עם משקפיים קצת אחרות (חס וכרפס שיהיו ורודות לגמריי), קל לי יותר בחיים. אני יודעת שמה שכתבתי לא ממש קשור לנושא של היונה התמה, ובכל זאת כתבתי...

 

[azaria]

תביאי סיבוב?!

תני לי קצת את המשקפיים לשך לאיזה סיבוב, טוב? אם ימצא חן אולי אסיג לי משקפיים כאלה לעצמי...

 

[azaria]

מתכון נגד אכזבות - בָּדוּק! ..כמעט

ואני מזהיר מראש. התרופה עלולה להיראות מרה מאוד למי שלא טעם ממנה מעולם. [וגם למי שכן] אני כמעט לעולם אינני מתאכזב. משום דבר. למה? כי מול כל ציפיה או תקווה אני מיד מעמיד הנחה שבטח יצא הגרוע מכל. רוצה להתחיל עם בחורה? בטח תעיף אותי עוד לפני סוף המשפט הראשון שלי. קונה כרטיס הגרלה? אין סיכוי שאזכה אפילו בפרס ניחומים. כבר הגיעה הודעה על זכיה גדולה? בטח תיכף יתקשרו להגיד שהיתה טעות. זה לא שאני רואה שחורות או משהו. אני בהחלט יודע להנות מן הטוב וגם יודע שיש סיכוי שאכן דברים ילכו על הצד הטוב ביותר. אבל משום שאי שם בנבכי אחורי התודעה כבר חשבתי על הגרוע מכל... מובטח לי שלא משנה מה שיקרה זה יהיה יותר טוב מן הקטסטרופה שהיתה יכולה להיות. אני קורא לזה אופטימיזם פסימי. או פסימיזם אופטימי. זה מין פיטול לוליני תודעתי שעושה לולאות אל תוך עצמו. אני מקווה ומייחל למשהו אז אוטומטית נכנס לפעולה אותו "קול ב" בכמעט תת הקרה שלי. הוא מנבח שחורות ורעות על איך הכל ייהרס ויידפק ולא יצליח ויצא הרבה יותר גרוע משאפשר בכלל לדמיין. כל אותו זמן "קול א" ממשיך עם התקווה והכמיהה שלו. ואפילו ביתר שאת, כי יש לו גיבוי. יש רשת ביטחון. אפשר ללכת על החבל הדק בלי פחד מוות. לא נתרסק לרצפה, כי כבר חשבנו על האפשרות הזו. ואז בסופו של דבר כאשר התקווה מתממשת או אפילו לא לגמרי במלואה - תמיד אני יכול לאמר, ובכנות, "נו טוב, יצא יותר טוב ממה שחששתי" זו לא אכזבה. נהפוך הוא. יצאתי מורווח קצת. ציפיתי לאסון ובסך הכל יצא לא הכי מוצלח. מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי. ואם לא? אני יודע שאני כותב כל כך מבולבל שלא מבינים מילה. אז אם קלטתם ולוא חלקיק ממה שאמרתי - כבר שימחתם אותי.

 

[ש ח ר של י ו ם חדש]

עזריה, זה מנגנון ההגנה שלך

כנראה שפעם, אולי כשהיית ילד, כל כך התאכזבת, שתיכנתת את עצמך למין מנגנון הגנה כזה שיגן עליך מפני הנפילות הכואבת. אני לא אומרת שזה רע, זה הפתרון שלך לעניין, אבל בעיניי הוא גם משהו שמקהה רגשות ולא נותן להתמודד איתן. מעבר לזה, בכל הדוגמאות שכתבת עזריה, לא כתבת דבר וחצי דבר בקשר לאכזבה מאנשים, חברים, חברי נפש, אהובה לשעבר או משהו כזה, אלא דברים שקשה מאוד לתכנת את עצמך לא להיפגע מהם. אני משוכנע שגם אתה יכול להיפגע ולהתאכזב מחבר נפש קרוב שמפנה עורף או לא תומך בך בזמן שאתה נזקק לו. ואגב, תגלה מה החתימה שלך כבר...

 

[azaria]

לא הזכרתי אכזבה מאנשים כי

אם היתה לי אכזבה איומה בילדות אז היא היתה מאנשים. למעשה מבת אדם אחת מסויימת. בגיל שבע או שמונה הייתי מאוהב עד מעל לאוזניים במלכת השלמות של כל העולם. וכשהצעתי לה חברות היא אמרה לי לא, ובזה העולם בא לקיצו. על המקום. אבל אני לא משוכנע שזה גרם להמצאת מנגנון ההגנה. אני לא בטוח מה קדם למה. ולגבי החתימה... תקראי אותה שוב.

 

[azaria]

ובקריאה שניה... הזכרתי ועוד איך!

הדוגמה הראשונה שלי היתה, ואני מצטט: "רוצה להתחיל עם בחורה? בטח תעיף אותי עוד לפני סוף המשפט הראשון שלי."

 

[יונה לבנה 1]

עזריה

אתה בעצם בדרכך מאכזב את עצמך כדי לא להתאכזב מאחרים....מנגנון מעניין. אגב איך התחלת עם קרן? או שהיא יזמה? סתם לא חייב לענות.

 

[azaria]

ידעתי שלא הבהרתי את עצמי היטב.

אני בכלל לא מאכזב את עצמי. בפארפראזה של הלוליין בקירקס, למשל. אני יכול ללכת על החבל בשאננות כאילו שזה קלי קלות. או סתם לקוות לטוב ולצאת לדרך למרות הסכנה שאפול. אפשר גם להדמיין ולדאוג מכל מיני התרסקויות איומות על הרצפה ולכן מראש לא לטפס אפילו על העמוד שמוביל אל החבל... אבל הדרך שלי היא דרך הזהב לדעתי. לפחות בשבילי. אני יודע שהליכה על חבל היא דבר מסוכן. אני שוקל את כל הסיכונים וכל התקלות שיכולות להיות. ולכן מכין גיבוי לכל קשר, ורשת ביטחון מתחת לחבל, וכבל מיוחד שיחזיק אותי מן התיקרה, ומזרונים על הרצפה מתחת לרשת למקרה שהרשת לא תספיק... ואז אני עולה למרומי הקירקס ומלהטט על החבל כמיטב יכולתי. למרות הסכנות. כי אני יודע שגם אם אפול מן החבל. אני לא אתרסק לרצפה ואמות. ובמילים אחרות, אני לא מאכזב את עצמי. אני רק מתכנן מראש. אני חוזה איזה אכזבות יכולות לקרות בעתיד. ואז כשהעתיד קורה סוף סוף, הוא בדרך כלל פחות גרוע ממה שאני יודע שהוא היה יכול להיות. אני לא חווה את האכזבות הנוראות ההן. אבל אני כן נהנה מההשוואה של המציאות מולן. וכך מובטח לי שהמציאות תמיד יוצאת מנצחת. תמיד אני בצד המורווח. או לכל היותר "המופסד פחות".

 

[יונה לבנה 1]

נשמע אחלה

אחרי ההבהרה מתברר שאתה זהיר מאין כמוך.

 

[הפרי האסור 2003]

מפני ש...

הציפיה מביאה עימה תקווה... ותקווה גורמת לנו לטפס במעלה הסולם בנוסף, זה טבע האדם.

 

[rolan]

יש לי הרגשה

שאנחנו קצת מסתבכים עם עצמנו. צריך קודם כל, להגדיר מהי ציפייה, אילו סוגי ציפיות יש ואז לענות באופן מסודר. לכל אחד הגדרה הגדרה אחרת לציפיה, לכל אחד סולם ציפיות אחר, סדר עדיפויות אחר.... אחד יתאכזב אם המורה לא יחזיר את המבחן בזמן ועבורו זה בבחינת "השמיים נפלו", השני יבכה וייצרח עד לב השמיים אם מכונית הגלידה לא תגיע בשעה הקבועה... סדרי העדיפויות וההגדרות אצל כל אחד שונים הם, כך גם רמת הציפיות מכל דבר. לכן אולי, נשמע קטנוני ותמוהה בעיני אחד מה שלאחר קשה מאוד לקבל וגורם לאכזבה עמוקה. אני לא חושבת שיכול להיות כאן מידרג קבוע, שהרי מדובר ברגשות...

 

[azaria]

רולן, לא ממה מתאכזבים אלא מדוע.

הדיון הוא על מדוע מתאכזבים. איך מונעים אכזבות. האם צריל למנוע אכזבות. באיזה מחיר. למה אנחנו מרשים לעצמנו להתאכזב שוב ושוב. ושאלות מן הסוג הזה. אין צורך כאן להיכנס לשאלה מה גורם לכם אכזבה. זה לא משנה אם אחד מתאכזב מהאוטו גלידה ואחר מכשלון הקונצרט שלו ואחר מתגובה של אדם קרוב.