מתעניינת בפורום.

[ronibin]

מתעניינת בפורום.

שלום לכם, אני סטודנטית לריפוי בעיסוק שנה ג'. במסגרת אחד הקורסים אותם אנו לומדים התעניינתי בחשיבות הפורומים הממלאים כיום את האינטרנט. כמה הם תורמים ומסייעים למשתתפים בהם. ברשותכם, אשמח אם תוכלו לשתף עימי פעולה ולספר לי איך הפורום הזה עוזר לכם? באיזו דרך ההתוודעות לאנשים הסובלים מאותה הבעיה מסייעת לכם? אני מודה לכם על תשומת הלב ומאחלת המשך יום נעים, רוני.

 

[shuky63]

אני נעלב.אף אחד לא הולך לספר כמה שהפורום

עוזר לו?

לי אישית הפורום מאד עוזר.כל פעם שאני עונה למישהו(וכתבתי פעם שמאד חשוב לי לנסח לכל אחד תשובה מקורית ולא לשלוח לשטנסים מוכנים)אני מגיע לתובנות חדשות שלא היו לי קודם.

 

[vicz]

פשוט אין זמן, אין זמן לנשום

אני מאוד אוהבת את הפורום האהבה זו ראויה לתגובה ארוכה ומנומקת השבוע ובשבוע הקרוב פשוט אין לי זמן לנשום רוני, אם תחכי שבוע וחצי, תקבלי ממני תגובה ארוכה ומפורטת (אולי אפילו יותר ארוכה ומפורטת ממה שהיית רוצה

)

 

[Man0war]

אף אחד לא ענה אז אני אענה

ברור שהפורום עוזר, כולנו פה עם אותה בעיה/מגבלה ואנחנו פה אחד בשביל השני. אני לא רושם הרבה בפורום, אך קורא כל הזמן תגובות של אנשים. היו פה המון מקרים שאנשים היו מצויים בדיכאון וקיבלו תמיכה מלאה של כל חברי הפורום עם עצות וטיפים איך לשפר את המצב רוח ולהמשיך הלאה. לי אישית זה גם עוזר, כי אני רואה שחשבתי שאני לבד ורק לי יש את הבעיות האלה שלא מצליח לי פה לא מצליח לי שם, ואני רואה שאצל כולנו זה ככה אז תומכים אחד בשני ועוזרים זה לזה, וכמובן שהאנשים הוותיקים בפורום והמנוסים בנינו נותנים טיפים לצעירים (עינייני צבא, מציאת עבודה, וכו')

 

[vicz]

אודה (שיר הערצה) לפורום

סוף סוך כמה שניות לנשום אני מגמגמת מגיל 4.5 כיום אני בת 22 ולמרות שפגשתי אנשים מגמגמים, אף פעם לא יצא לי לדבר איתם על גמגום. איכשהו זה לא נושא משוחחים עליו. לא דיברתי על זה עם אמא שלי כי הנושא רגיש אצלה. בעיה בריאותית ללא מרפא של הילד קורעת את לב הוריו. במיוחד שהתחלתי לדבר מוקדם, במשפטים שלמים. היא מרגישה כאילו לא הצליחה להגן עליי מהדבר הנורא שגרם לי סבל. לא עם החברים. לא עם בן זוג. בני רביד אמר פעם שמגמגים חיים בקופסת שתיקה. הוא התכוון כנראה להימנעות לדיבור בכלל. אבל אני בעיני זה מתאר גם את היחס לגמגום. ואז יום אחד כתבתי "גמגום" במנוע חיפוש ומצאתי את הפורום הזה. זה היה כבר בימים הפחות גרועים שלי. כשהתחלתי לדבר יותר ולפחד פחות. בהתחלה בעיקר קראתי. ואז הייתי חייבת להגיב. כי אני כל כך מסכימה או כל כך לא. עד אז, למרות שיום יום עבדתי שעות בטלפון ודיברתי בישיבות לא הרגשתי כך. הקול שלי, למרות שזה רק הקול האלקטרוני, היה אחד מרבים אחרים, בדיוק כמו שלי. הרגשתי בבית. כשהייתי במיטבי - עודדתי אחרים. כשנפלתי - זחלתי לכאן מהכוחות האחרונים.לפעמים סתם לקרוא הודעות.רק לדעת שיש שם מישהו.לפעמים בשביל לבקש תמיכה, הבנה. קצת. רק בשביל לקום. מקרה אחד זכור לי במיוחד: הייתי צריכה להרצות בפני סטודנטים. ולמרות שדיברתי בעבר בפני קהל - חשש כירסם בי. עודדו אותי לפני ההרצאה והעברתי אותה בלב שלם. גמגמתי. כי אני מגמגמת. הם ישבו והקשיבו, אף אחד לא צחק ולא עשה שום דבר פוגע. אך בסיום ההרצאה...איש לא הסתכל עליי. אנשים שישבתי וצחקתי איתם לפני ההרצאה פשוט נמנעו מלהסתכל לצד שלי. חזרתי הביתה בגודל של אפונה. ראיתי בזה כשלון. כתבתי בפורום מתוך ייאוש. ופתאום חברי הפורום הפכו את עולמי. כבר לא הייתי כזאת קטנה. הייתי גדולה כי היה לי אומץ לעמוד מול הכיתה. הלך לי טוב כי מתוך אלף משפטים לא גמגמתי כלל ב-3. ובכלל כל ההרצאה הייתה הצלחה מסחררת.... לא הכל ורוד. אך עכשיו זה לא משנה. פורום בית יקר שלי: אני

אותך

.