מתנצלת שכותבת
זה התחיל השבוע בפגישה עם הפסיכולוגית.
בעצם כנראה שקודם, היא היתה בחופש חודש, הייתי בסדר, שרדתי לגמרי.
היא חזרה, סיפרתי מה קרה בחודש הזה בערך.
ואז הפסיק להיות בסדר, הפסתי להצליח לשרוד.
הכל התחיל להסתבך, או הכל נראה כמו שהוא. יכלתי לראות פתאום איך מעט השתנה, הרוב נשאר.
זה לא חיים שאני מצליחה לחיות אותם.
פשוט לא מצליחה.
אני שונאת להיות דרמטית.
שונאת גם לומר דברים שאין תועלת בהם. שלא יכולים לעזור.
שונאת לבקש עזרה, שאחרים יצטרכו לעשות בשבילי.
שונאת גם שידעו כמה אני לא מצליחה. עד כמה.
אז לא אומרת, נשארת עם רוב הדברים.
עכשו קצת כותבת.
חזרתי ללכת ברגל שעה כל כיוון. אוכל יש, אבל ירדתי במשקל, לא הרבה, רק שממשיך לרדת.
אין לי כוחות להתמודד יותר.
מוותרת על כל מה שלא הכרחי.
לא רושמת את הרישום אכילה.
אוכלת רק אוכל מהאריזה מוכן לאכילה, וזול.
ניתקתי את מכשיר הפלאפון שלהורים ולמשפחה היה את המספר שלו.
לא יוצאת לקניונים או לחנויות כדי לא לראות מה אני לא יכולה.
לא מאמינה כבר בתרופות, בשינוי.
תרופה אחת לא לוקחת כי נגמרה, והרופא בעיר אחרת.
כלום לא מדי עובד.
אין לי מושג מה יכול להיות.
בעצם ניסיתי כבר הרבה.
אין לי כיוון של משהו שיכולה לעשות יותר.
וככה ממש לא רוצה להמשיך.
מפחדת למות.
צריכה עזרה אולי, אבל אין אותה. אין לי מושג איזו.
בשביל שמשהו ישתנה, צריך נס. ניסים לא קורים.
זה התחיל השבוע בפגישה עם הפסיכולוגית.
בעצם כנראה שקודם, היא היתה בחופש חודש, הייתי בסדר, שרדתי לגמרי.
היא חזרה, סיפרתי מה קרה בחודש הזה בערך.
ואז הפסיק להיות בסדר, הפסתי להצליח לשרוד.
הכל התחיל להסתבך, או הכל נראה כמו שהוא. יכלתי לראות פתאום איך מעט השתנה, הרוב נשאר.
זה לא חיים שאני מצליחה לחיות אותם.
פשוט לא מצליחה.
אני שונאת להיות דרמטית.
שונאת גם לומר דברים שאין תועלת בהם. שלא יכולים לעזור.
שונאת לבקש עזרה, שאחרים יצטרכו לעשות בשבילי.
שונאת גם שידעו כמה אני לא מצליחה. עד כמה.
אז לא אומרת, נשארת עם רוב הדברים.
עכשו קצת כותבת.
חזרתי ללכת ברגל שעה כל כיוון. אוכל יש, אבל ירדתי במשקל, לא הרבה, רק שממשיך לרדת.
אין לי כוחות להתמודד יותר.
מוותרת על כל מה שלא הכרחי.
לא רושמת את הרישום אכילה.
אוכלת רק אוכל מהאריזה מוכן לאכילה, וזול.
ניתקתי את מכשיר הפלאפון שלהורים ולמשפחה היה את המספר שלו.
לא יוצאת לקניונים או לחנויות כדי לא לראות מה אני לא יכולה.
לא מאמינה כבר בתרופות, בשינוי.
תרופה אחת לא לוקחת כי נגמרה, והרופא בעיר אחרת.
כלום לא מדי עובד.
אין לי מושג מה יכול להיות.
בעצם ניסיתי כבר הרבה.
אין לי כיוון של משהו שיכולה לעשות יותר.
וככה ממש לא רוצה להמשיך.
מפחדת למות.
צריכה עזרה אולי, אבל אין אותה. אין לי מושג איזו.
בשביל שמשהו ישתנה, צריך נס. ניסים לא קורים.
