מתנה
קמתי בבוקר.
הכנתי לנסיכה ולך ארוחת בוקר.
שתיתי קפה בעמידה.
מצאתי את הסניקרס הסגולות של הנסיכה, ואת הסווטשירט הכחול.
ישבתי לידך כשהתקלחת והתלבשת לבד. אתה עדין חלש, אבל מתקדם יפה. ה
שארתי אותך על הספה, עם ספר וכוס תה. נשיקה ולדרך.
מלווה את הנסיכה לפינת הרחוב, שם היא פוגשת חברה והן הולכות יחד לבית הספר.
ולסיבוב סידורים. לחנות ספרים, לחפש לך ספר שרצית. לשוק האיכרים, להצטייד בפירות שאולי יעוררו לך את התאבון. למעדניה, לקנות קצת גבינות. ירקות לסלט, והביתה.
כשהגעתי הביתה לא היית בסלון. קראתי בשמך וענית לי מחדר השינה. אמרת שיש לך מתנה בשבילי.
הנחתי את הקניות במטבח ונכנסתי לחדר השינה. ישבת על הכורסה ליד החלון, ועל המיטה, קשור בסרט, שכב הצעצועון שלנו. הרבה זמן שלא נפגשנו איתו.
הבטתי בו, ערום ומפושק, אזוק ומכוסה עיניים, כולו ורדרד וענוג. שוכב על המיטה שלנו בסבלנות, והבאט-פלאג הגדול שקניתי לו לכריסמס מבצבץ מישבנו הקטן.
הבטת בי במבט חושש, לא בטוח אם אשמח או אכעס. אז חייכתי מייד.
כבר רבנו כל כך הרבה פעמים על זה, שנכנעתי. אתה משוכנע עד מעמקי נשמתך שכל פעם שהבריאות הרופפת שלך מונעת מאיתנו להזדיין יותר מיומיים, אני אורז תיק ומוכן לעזוב. טמבל. אם זה מה שירגיע את הדאגות שלך, אז בסדר. וחוץ מזה, הילדון נראה טעים להפליא.
"הי ילד" אמרתי, כדי שהוא ידע שאני שם. הוא חייך באושר, מחפש בעיוורון מאיפה מגיע הקול. "אני מתכוון להשאיר לך את כיסוי העיניים היום, זה בסדר מבחינתך?"
"זה נשמע נפלא, אדוני. התגעגעתי אליך" אמר ברצינות.
התפשטתי. נישקתי אותך. ונגשתי אליו על המיטה.
עד אותו הרגע לא קלטתי כמה מתח ותיסכול הצטברו בי בשבועות האיומים האלו.
בעטתי הצידה את תיק הצעצועים שהילד הביא. יש לי ידיים שיודעות להכאיב, אני לא צריך עזרה.
הפטמות הורודות והקטנות שלו משכו ראשונות את תשומת ליבי. כמו ניצני ורד קטנים. שיחקתי בהן קצת בעדינות, כדי לראות אותן מזדקפות ואת הילד מתחיל לגנוח, לפני שהתחלתי לנשוך.
אחר כך הוא התחיל ליבב. שאלתי אותו אם הוא בסדר, והוא השתנק ואמר לי לא לדאוג, שהוא זוכר את מילת הביטחון שלו.
אז המשכתי.
אחרי שלושת רבעי השעה בערך הוא כבר בכה בלי הפסקה. כל הגוף שלו היה אדום וחבול.
הפכתי אותו ושלפתי את הפלאג. המתנתי רגע, והשקעתי את כולי בתוכו. הוא צעק, וגופו התכווץ מתחתי, אבל אני הבטתי בך. חייכת אלי ואמרת שאתה אוהב אותי. דמיינתי את עצמי בכורסה במקומך, ואותך על המיטה במקומי, והבנתי למה זה חשוב לך. אני אוהב אותך כל כך.
כשהרגשתי שאני קרוב לחשתי לו באוזן "היית ילד טוב. יש לי צ'ופר בשבילך. תוציא לשון." הוא הוציא את לשונו והעברתי את כף ידי עליה, מרטיב אותה ביסודיות. הוא לא הבין מה ולמה, וכבר ידי הלחה חפנה את אברו. הוא נאנק בתדהמה, ואתה אמרת לו "אנחנו מרשים לך לגמור".
.
.
.
.
.
.
.
בידים כבדות התרתי אותו מכבליו, מחבק את כל גופו ונותן לו להתכרבל בחיקי. ילד טוב. הוא נאנח באושר ובהיסוס חיבק אותי בחזרה, מופתע להרגיש שאני עירום כמוהו. הוא אף פעם לא ראה אותי עירום. גם הפעם לא. עיניו עדין מכוסות.
קמת באיטיות, מחניק גניחה, ונשכבת מאחורי לחבק אותי. משכת עלינו שמיכה.
כשהערת את הצעצועון, הסרת את כיסוי העיניים שלו ושלחת אותו הביתה, אני כבר הייתי במטבח, מכין ארוחת צהריים. הוא בא להגיד לי שלום, וליטפתי אותו, שערו הבהיר עדין כמו של ילד. "אתה ילד טוב" אמרתי לו, ונשקתי למצחו, והסתובבתי חזרה לכיריים.
"מה יש לאכול?" שאלת "אני מרגיש שיש לי תאבון היום"
קמתי בבוקר.
הכנתי לנסיכה ולך ארוחת בוקר.
שתיתי קפה בעמידה.
מצאתי את הסניקרס הסגולות של הנסיכה, ואת הסווטשירט הכחול.
ישבתי לידך כשהתקלחת והתלבשת לבד. אתה עדין חלש, אבל מתקדם יפה. ה
שארתי אותך על הספה, עם ספר וכוס תה. נשיקה ולדרך.
מלווה את הנסיכה לפינת הרחוב, שם היא פוגשת חברה והן הולכות יחד לבית הספר.
ולסיבוב סידורים. לחנות ספרים, לחפש לך ספר שרצית. לשוק האיכרים, להצטייד בפירות שאולי יעוררו לך את התאבון. למעדניה, לקנות קצת גבינות. ירקות לסלט, והביתה.
כשהגעתי הביתה לא היית בסלון. קראתי בשמך וענית לי מחדר השינה. אמרת שיש לך מתנה בשבילי.
הנחתי את הקניות במטבח ונכנסתי לחדר השינה. ישבת על הכורסה ליד החלון, ועל המיטה, קשור בסרט, שכב הצעצועון שלנו. הרבה זמן שלא נפגשנו איתו.
הבטתי בו, ערום ומפושק, אזוק ומכוסה עיניים, כולו ורדרד וענוג. שוכב על המיטה שלנו בסבלנות, והבאט-פלאג הגדול שקניתי לו לכריסמס מבצבץ מישבנו הקטן.
הבטת בי במבט חושש, לא בטוח אם אשמח או אכעס. אז חייכתי מייד.
כבר רבנו כל כך הרבה פעמים על זה, שנכנעתי. אתה משוכנע עד מעמקי נשמתך שכל פעם שהבריאות הרופפת שלך מונעת מאיתנו להזדיין יותר מיומיים, אני אורז תיק ומוכן לעזוב. טמבל. אם זה מה שירגיע את הדאגות שלך, אז בסדר. וחוץ מזה, הילדון נראה טעים להפליא.
"הי ילד" אמרתי, כדי שהוא ידע שאני שם. הוא חייך באושר, מחפש בעיוורון מאיפה מגיע הקול. "אני מתכוון להשאיר לך את כיסוי העיניים היום, זה בסדר מבחינתך?"
"זה נשמע נפלא, אדוני. התגעגעתי אליך" אמר ברצינות.
התפשטתי. נישקתי אותך. ונגשתי אליו על המיטה.
עד אותו הרגע לא קלטתי כמה מתח ותיסכול הצטברו בי בשבועות האיומים האלו.
בעטתי הצידה את תיק הצעצועים שהילד הביא. יש לי ידיים שיודעות להכאיב, אני לא צריך עזרה.
הפטמות הורודות והקטנות שלו משכו ראשונות את תשומת ליבי. כמו ניצני ורד קטנים. שיחקתי בהן קצת בעדינות, כדי לראות אותן מזדקפות ואת הילד מתחיל לגנוח, לפני שהתחלתי לנשוך.
אחר כך הוא התחיל ליבב. שאלתי אותו אם הוא בסדר, והוא השתנק ואמר לי לא לדאוג, שהוא זוכר את מילת הביטחון שלו.
אז המשכתי.
אחרי שלושת רבעי השעה בערך הוא כבר בכה בלי הפסקה. כל הגוף שלו היה אדום וחבול.
הפכתי אותו ושלפתי את הפלאג. המתנתי רגע, והשקעתי את כולי בתוכו. הוא צעק, וגופו התכווץ מתחתי, אבל אני הבטתי בך. חייכת אלי ואמרת שאתה אוהב אותי. דמיינתי את עצמי בכורסה במקומך, ואותך על המיטה במקומי, והבנתי למה זה חשוב לך. אני אוהב אותך כל כך.
כשהרגשתי שאני קרוב לחשתי לו באוזן "היית ילד טוב. יש לי צ'ופר בשבילך. תוציא לשון." הוא הוציא את לשונו והעברתי את כף ידי עליה, מרטיב אותה ביסודיות. הוא לא הבין מה ולמה, וכבר ידי הלחה חפנה את אברו. הוא נאנק בתדהמה, ואתה אמרת לו "אנחנו מרשים לך לגמור".
.
.
.
.
.
.
.
בידים כבדות התרתי אותו מכבליו, מחבק את כל גופו ונותן לו להתכרבל בחיקי. ילד טוב. הוא נאנח באושר ובהיסוס חיבק אותי בחזרה, מופתע להרגיש שאני עירום כמוהו. הוא אף פעם לא ראה אותי עירום. גם הפעם לא. עיניו עדין מכוסות.
קמת באיטיות, מחניק גניחה, ונשכבת מאחורי לחבק אותי. משכת עלינו שמיכה.
כשהערת את הצעצועון, הסרת את כיסוי העיניים שלו ושלחת אותו הביתה, אני כבר הייתי במטבח, מכין ארוחת צהריים. הוא בא להגיד לי שלום, וליטפתי אותו, שערו הבהיר עדין כמו של ילד. "אתה ילד טוב" אמרתי לו, ונשקתי למצחו, והסתובבתי חזרה לכיריים.
"מה יש לאכול?" שאלת "אני מרגיש שיש לי תאבון היום"
