מתלבטת...מפחדת...

einat114

New member
מתלבטת...מפחדת...

שלום בנות חדשות,
אני בת 45 נשואה ואמא לילדה מדהימה בת שנתיים כמעט, ניסינו להיכנס להיריון מאז שהיא בת שנה בערך בגלל ניתוח קיסרי, ניסינו גם ספונטאני וגם IVF 4 טיפולים עד שהגתי לגיל 45 והקופה לא מוכנה לממן לי וגם לא מצאתי רופאים פרטיים שמסכימים, הרופאים המליצו לנו על תרומת ביצית. אני חייבת לציין שבהתחלה היתה בי מן התנגדות אב ככל שעבר הזמן אני מתחילה לחשוב על כך ברצינות, אבל יש בי המון פחדים. כמובן שאני גם מאוד פוחדת שהבת שלי תהיה בת יחידה ובגלל זה אני בודקת אפשרות זו. אני פונה אליכן, אימהות יקרות, שיש להן כבר ילד אחד שלא מתרומה וילד שני מתרומת ביצית, ואם ישנן כאלו שיש להן ילד שכבר מבין והוסבר לו/לה על כך שהוא/היא מתרומת ביצית, קודם כל איך מסבירים? מה היתה התגובה? ואיך מקבל/ת הילד/ה שלא מתרומה? אני בטוחה שאני אוהב את הילד/ה באותה מידה ולכן לא שואלת על כך, בעיקר פוחדת מההשלכות על הילדים...כמו כן אם ישנו ילד/ה שלא דומה לכם, איך מתמודדים עם כך מול הסביבה? אודה מאוד על תגובות , ומאחלת בהצלחה לכולן!!!!
 
עינת יקרה

יש לי 2 בנות שלי קסומות שאין לתאר במלים.
אני חולמת על ילד/ילדה שלישית. מפאת הגיל יש צורך בתרומת ביצית. מסכימה אתך שהתהיות הן רבות ויש זמן התבשלות והשלמה עם הרעיון במיוחד כשיש לך דגם מושלם בבית. אולם בסופו של דבר הכמיהה לילד נוסף והעובדה שהילד גדל אצלך בבטן עושה הבדל גדול..וחבל על כל תקופה שחולפת מבלי לעשות צעדים בעניין. אצלי הכמיהה לילד/ה שלישי/ת מתעצמת בכל בוקר. לפיכך אני לקראת התהליך. אם תרצי, אשמח לשוחח בפרטי.
 
הילד בבית היה שיקול מכריע לעבור מהר לתרומה..

יש לי ילד והשיקול של לתת לו אח כמה שיותר מהר (כשאלד ב"ה הוא יהיה בן 6- יותר ממה שתכננו) מה שהוביל לא להתעסק עם ivf בכלל ולקצר תהליכים.

הילד טרם נולד, לא צופה את העתיד אבל מכירה משפחות שאימצו, גם בין גזעים (שיא חוסר הדימיון כשיש ילד שחור להורים לבנים) והקבלה שם מושלמת (בען הילדים הביולוגים למאומצים). הילדים חלק מהמשפחה. אני מאמינה גדולה, וניסיון החיים רק מוכיח לי את זה, שאיך שמתווכים לילד את המידע יכריע גם את התגובה. איך ומתי אספר לילדים יושפע מהם, יחסים שלהם, אופי.... במקרה שלנו, לעומת אימוץ, הילדים גדלים ברחם, חלק מהגוף שלנו, נשמע לי יותר פשוט מאימוץ למשל. לא חושבת שהכל תמיד יהיה חלק אבל בגדול אין לי חשש מזה. כל משפחה והסיפור שלה, וזה שלנו, זה הכל.

סיפרתי כבר שהכרתי חברה של ילדת תרומה בשנות ה30 לחייה, תמיד כולם ידעו שזו תרומה (החברה לא זכרה ממתי ידעו כי זה פשוט תמיד היה) והיא אמרה שלעולם לא היה יחס שונה, וגם היא בעצמה ראתה את זה בטבעיות.
 
למעלה