מתי נכון לגמול ממוצץ?

nikita5s1

New member
מתי נכון לגמול ממוצץ?

הבת שלי בת שנתיים ובהמלצת הרופא התחלתי איתה גמילה הדרגתית ממוצץ. הרופא אמר שזה עשוי לפגוע בדיבור ובשיניים מעבר לגיל שנתיים. מעבר לזה היא פיתחה אובססיה חזקה מאוד למוצץ והייתה כל הזמן מחזיקה כמה ביד ומחליפה בניהם. היא בשלב שהיא ממש מדברת ולא מבינים אותה וצריך לבקש ממנה כל הזמן להוציא אותו ולחזור על הדברים.
באופן כללי אני מאוד מצטערת שהתחלנו עם זה כי כשהיא מצוננת זה פשוט סיוט ואנחנו לא ישנים בלילה כי היא לא נושמת מהאף מהצינון ולא מהפה בגלל המוצץ ובוכה כל הזמן. בילד הבא אני בהחלט אתעקש שלא לתת מוצץ.
אז כאמור התחלנו גמילה הדרגתית, זה אומר שהיא מקבלת מוצץ רק כשהיא עומדת ללכת לישון בלילה או בשנת הצהריים בגן או בנסיעות ממושכות ברכב שגם אז היא נירדמת. כשהיא מבקשת אותו אני מסיחה את דעתה, ובבית כבר הגענו למצב שהיא כמעט ולא מבקשת עד שהיא רוצה לישון.
הבעיה היא שבגן מנסים לשתף פעולה איתי כמו שביקשתי ולא לתת לה עד שנת הצהריים אבל מדווחים לי שיש לה קטעים שהיא נשכבת על הרצפה צורחת ובוכה וחלק מהמטפלות רמזו לי שאולי מוקדם מידיי ושזה עוול לילדה. האחראית שם גם החליטה שהיא לא נותנת לה גם בשנת הצהריים כי זה יגרום לה לבקש לישון רק בגלל זה וטוענת שהיא נירדמת יפה בלי ולפעמים היא נותנת לה בקבוק דייסה וזה מרגיע אותה.
גם בעבודה אני שומעת שהרבה גמלו את הילדים שלהם רק בגיל 4 שבעיני זה נורא מאוחר וגם הם אומרים לי שזה עוול לילדה.

מה דעתכם?
 

kramerkaren

New member
דעתי היא שמוצץ הוא משהו שמתאים לתינוקות,

מסייע להם עם רפלקס המציצה, ומקל על גזים וכאבי בטן.
אחרי זה זה משהו שסוגר, סותם, מכבה ומונע למידה של דברים חיוניים כמו הרגעה עצמית.
אני חושבת שללמד ילד להירגע בעצמו, לא יכול להיות עוול. אני גם מאמינה, באמת מאמינה, שזה משהו שצריך לעשות בגיל מוקדם ככל האפשר.
אני חושבת שבגן ילדים אין מקום למוצץ. אני חושבת שילדים לא אמורים להסתובב עם מוצץ בפה. מעבר להכל, אני ראיתי מחקרים שיצאו לגבי פגיעות ילדים ממוצצים - המספרים מטורפים. ברמת התפרים בשפתיים, פגיעות בשיניים וכו, בתדירות מאד גבוהה. אני רואה ילדים בבריכה, בתוך המים עם מוצץ, ונחרדת. אם הילד חו"ח שוקע בתוך המים, והדבר הזה תקוע לו בפה...
אז זה השנקל שלי..........
&nbsp
 
איך מלמדים להירגע בלי מוצץ?

בת שנתיים וחצי.
בבית מקבלת מוצץ רק בשינה.
בזמני מחלה קשים ונדירים יש קצת גמישות, אבל חוזרים לתלם מהר.
בגן לא כל כך משתפים פעולה, ואני רואה שהיא עם מוצץ גם בזמנים שבהם אני מצפה שהיא תהיה בלי.
בקבוצה של 20 ילדים, אני יכולה להבין למה הן בוחרות להשתיק אותה באמצעות המוצץ.
אבל אז יש זליגה לבית, היא מבקשת (ולא מקבלת) מוצץ.
אנחנו לא מוותרים ומזכירים שהמוצץ הוא לשעת השינה בלבד.
חשוב לי לציין שהילדה מדברת המון, משפטים מורכבים ביחס לבני גילה ומתבטאת בצורה ברורה לחלוטין, כך שאין השפעה לרעה על יכולת ההתבטאות שלה.
אנחנו "לא מבינים" אותה כשהיא מדברת עם מוצץ בפה. בבית גם אין כמעט הזדמנויות לדבר עם מוצץ בפה, כי היא באמת משתמשת בו בזמן השינה בלבד.

אז איך לעזור לה להירגע בלי מוצץ?
מבחינתי אפשר לבסס משהו בבית ורק אז ליישם בגן.
רעיונות והצעות יתקבלו בברכה.
 

kramerkaren

New member
אוף, החיפוש לא עובד לי,

אני מנסה לשחזר דברים שכתבתי בעבר:
יש המון אסטרטגיות, צריך לראות מה עובד אצלכם. אבל צריך גם לקחת בחשבון שלוקח זמן ללימוד להירגע, ולכן לא להתייאש.
נשימות. כשאתם ברוגע, להתאמן על נשימות עמוקות. במשך תקופה מאד ארוכה רוני הייתה "מכבה נרות" כדרך להריגע. הייתי מרימה אצבע או שתיים, ועושה כאילו הם נרות יום הולדת והיא הייתה מכבה (ולא היה מצליח לה מייד, אז צריך יותר ויותר חזק). אגב, יש קלפי יוגה לילדים עם המון משימות ותנוחות, שווה לראות אם יש משהו שם שמדבר אליך.
אצלנו גם עבד הנושא של חיבוק. הייתי שואלת אותה אם היא רוצה חיבוק ממני בשביל להרגיע את עצמה, ואז חיבוק עוטף, דוב, גדול היה עובד. בהמשך היא הייתה באה ומבקשת לבד.
המהום או שיר, בהתחלה כשהם בטאנטרום ובבכי את יושבת ליד ושרה בשקט שיר שנעים לך ושאת יודעת שהם אוהבים, לאו דווקא במגע איתם (הגדולים שלי שנאו מגע עד אחרי השיא של הטאנטרום ורק אז יכלו שיגעו בהם), בשלב מסויים, מספיק לשמוע את השיר בשביל שכל הגוף ירפה.
לצעוק\לרקוע. עובד כמו קסם. בעיקר כי הם לא יודעים מה את רוצה מהם
. "את כועסת? תצעקי. חזק. עוד יותר חזק. זה הכי חזק? עוד יותר חזק. תוציאי את כל הכעס מהבטן" זה עובד.
לצייר את הכעס. באחה"צ רגוע תתאמנו על ציור רגשות. "אני שמחה, תראי איך אני מציירת כשאני שמחה" ואז את מוציאה צבעים שנעימים לך, עושה קוים עדינים, שמחים (לא ציור, הם לא מסוגלים לציור, רק קוויןם שמבטאים את הרגש שלך). פעם אחרת כשאת כועסת (וכמה שליטה שזה דורש ממך) - תקחי דף ונייר ותציירי את הכעס. אצלי זה יהיה קווים חזקים, צבעים קודרים, עם המון כוח, למשל. תמשיכי להתאמן על זה איתה. זה כלי נהדר, אבל דרוש אימונים.
 
גם לי היה קטע דומה עם הגן

אני חושבת שאין סיבה שילד יהיה עם מוצץ בגן, שלא בזמן השינה. בגן שלנו יש המון ילדים עם מוצץ ומעניין למה, את הילד שלי שומעים הכי טוב..

בגיל שנתיים, כששמתי לב שהילד שלי עם מוצץ יותר מדי בגן (התמונות מוכיחות), ביקשתי להגביל. זה לא קרה וידעתי את זה כי בבית לא הסכמתי לתת לו מוצץ במהלך היום והוא המשיך לבקש כי כך היה רגיל בגן.
ולדעתי פשוט נוח להם שיש להם קבוצת ילדים שותקת שהפה שלהם סתום במוצץ.

יש גם איזו תיאוריה שלילדים קל יותר להתרכז עם מוצץ. גם אם זה נכון, זה כול בא על חשבון הדיבור.

אחרי כמה פעמים נהייתי לא נחמדה והודעתי להם חגיגית שאם החגיגה לא תיפסק אני גומלת אותו גם משנת הצהריים ומוצץ הם לא יראו!
זה עבד כמו קסם והוא הפסיק לבקש מוצץ אחרי יומיים באופן מוחלט במהלך היום (חוץ מהשנ"צ). עכשיו אין יותר בכי ובקשות למוצץ במהלך היום וגם ההשכבות שלי יותר קלות ("המוצצים קוראים לך לבוא!")
 

kookadoo

New member
לדעתי זה בעיקר תלוי בילד

הבת שלי סירבה למצוץ מוצץ ואנחנו התעקשנו כי ראינו שהיא מתחילה למצוץ אצבע, וידענו שגמילה מאצבע יכולה להיות קשה יותר (מכירים כמה מוצצי אצבע בוגרים, כולל דודה שלי שבגיל מעל ל-70 עדיין מוצצת אצבע בלילה). לשמחתנו היא אהבה את מוצץ הסרבנים. הבן מלכתחילה אהב מוצץ.
&nbsp
עם הזמן התחלנו להפחית זמן מוצץ, בשיטת הסלמי, עד שהגענו למוצץ רק במיטה (אליה אפשר להיכנס כדי להירגע במקרי הצורך) ולכן המוצץ בכלל לא הפריע אצלנו לדיבור.
&nbsp
הבת, שמלכתחילה כנראה פחות נזקקה למוצץ, גמלה את עצמה בגיל 2.10 לאחר שקיבלה מכה בפה. עם הבן זה לקח הרבה יותר זמן. גמלנו סופית בגיל 3.5 ובדיעבד ברור לי שזה היה מוקדם מידי. הוא פיתח התנהגויות שהעידו על סטרס, התקפי הזעם שלו התגברו למשך תקופה די ארוכה, ועד היום הוא לועס/מוצץ הרבה פעמים בגדים / שרוכים ולפעמים גם את המצעים שלו (לפני השינה). אני מאד מצטערת שנכנעתי ללחץ הסביבה (ליתר דיוק המשפחה של בעלי) ולא המתנתי עוד כמה חודשים לפני הגמילה. אני רואה אותו היום (עוד חודש בן 4) וברור לי שהיום הוא הרבה יותר יציב רגשית ושהגמילה היתה קלה לו יותר, אבל הנזק הרגשי כנראה כבר נעשה...
&nbsp
ד"א, אחותי גמלה את עצמה בגיל שנה וחצי. המוצץ שלה אבד והיא סירבה לקבל כל מוצץ אחר, וזו הוכחה נוספת לכך שיש ילדים שבאמת לא כ"כ זקוקים למוצץ, לעומת כאלה שכן, ולכן אני ממליצה לבדוק את מידת הצורך לפני תחילת תהליך הגמילה.
 
ספרנה לי על זה. בת הארבע שלי עושה לי בית ספר.

הבכורה הפסיקה מוצץ בגיל תשעה חודשים. השלישית בכלל לא התחילה איתו מעבר לכמה שבועות ראשונים (לא כזה ביג דיל כי היא מוצצת אגודל במקום). התינוק לא נוגע במוצץ. רק השניה משגעת אותי.
היא רוצה מוצץ כל היממה, מבחינתה. אנחנו מרשים רק בשינה אז היא יכולה לבוא הביתה מהגן ולומר שהיא עייפה ורוצה לנוח. אני יכולה לומר לה שתשים את המוצצים במגירה. היא שמה ואחרי שתי דקות מוצץ חדש בפה, כי היא 'מצאה' אותו. (כולל מצאה במגירה שלפני דקה היא הניחה בה...).
אובדת עצות.
 

kookadoo

New member
אנחנו עבדנו בשיטה שונה - מפרטת את הדרך.

מגירה זה בעייתי. תחשבי שהמאכל האהוב עליך מונח במגירה. את יכולה להסתכל עליה, להריח את האוכל, אבל לא לאכול.
&nbsp
אנחנו קשרנו את המוצצים בסרטי סאטן רחבים (3 סמ) ולא כ"כ ארוכים, כך שלא היתה סכנת חנק (+ תמיד היינו בסביבה). בהתחלה קשרנו מוצצים לראש הכיסאות שלנו באוטו + לצד העגלה. זה מנע אפשרות לזריקת מוצצים וחיפוש שלהם באוטו / ברחוב.
&nbsp
אח"כ עברנו למוצצים בבית ובגן בלבד (לא באוטו ובעגלה). קשרנו אותם בבית לכורסאות של הילדים (לכל אחד יש כורסא) ומי שרצה מוצץ היה צריך לשבת בכורסא. בנוסף היו מוצצים במיטות.
&nbsp
בשלב מסוים הורדנו את המוצצים מהכורסאות ואפשר היה להשתמש בהם רק במיטה.
&nbsp
היות והמוצץ לא תמיד נשאר במיטה אלא בכל קומת המגורים שבבית, קשרנו אותו למיטה של הבן (הבת כבר נגמלה) וכשרצה מוצץ היה צריך לעלות למעלה וממש לשבת במיטה. בלילה היה מקבל מידינו מוצץ "ללילה".
&nbsp
אח"כ היה רק מוצץ שקיבל "ללילה". משם גמלנו סופית.
&nbsp
בסוף שנת הלימודים הקודמת "נתנו" את המוצצים לקבוצת התינוקות ובזאת סיימנו עם המוצצים (כאמור - טעות לדעתי, אבל זה מה שעשינו).
&nbsp
אנחנו לקראת סוף שנה אז נראה לי שתוכלי להתחיל לחתוך בזמנים ושווה לנסות לתרום אותם בסוף השנה "לקטנטנים" כי אנחנו כבר גדולים. בהצלחה.
 

קוקי124

New member
לגמרי מאמצת את הקשירה לעגלה...

אני לא מפסיקה לאבד מוצצים עם הזרקנית שלי!
 

galilit11

New member
זה ממש לא עוול לגמול מהמוצץ. להפך (זהירות-ארוך)

לבת שלנו גם היתה אובססיה למוצץ.
כמה שבועות לפני גיל שנתיים הצלחנו לעשות הפחתה בתלות במוצץ, שלפני זה היתה מוחלטת אצל הבת שלנו. היא כל הזמן היתה עם מוצץ, ואצלה גם ממש ראינו הבדל בין מצבים שהיא עם מוצץ - אפתית, לא משתפת פעולה, צופה מהצד, לבין מצבים שהיא בלי מוצץ - פתאום יותר משחקת, יותר מתקשרת איתנו ועם ילדים אחרים, יותר פעלתנית.
זה גרם לנו לעבוד איתה על גמילה חלקית: מוצץ הוא לשינה או לרכב ולא למהלך היום. זה הצליח לתקופה מסוימת (יותר מחודש) ממש יפה. אלא שאז, מיד אחרי יום הולדת שנתיים, היא היתה חולה למשך שבוע ונתנו לה את המוצץ בלי הגבלה - ומאותו הרגע אי אפשר היה לנתק ביניהם. היא חזרה לתלות והפעם גם עם סירוב לשתף פעולה עם הגמילה החלקית שלנו.
בבית זה עוד היה בסדר, היינו מעלימים לה את המוצץ תוך כדי המשחק והיא היתה מסוגלת להמשיך, אבל בגן - לא היו מקפידים כמו שאנחנו הקפדנו, ולרוב כשהגענו לאסוף מהגן/ בתמונות ששלחו לנו - היא היתה עם מוצץ.
אז הבנו, שהדרך היחידה היא גמילה מוחלטת. בגיל שנתיים + כמה חודשים, עשינו הכנה של כשבועיים, שאנחנו הולכים לעשות מסיבה למוצץ ("יום הולדת") ואח"כ ניפרד ממנו כי אנחנו כבר גדולים למוצץ. אחרי תקופה מסויימת של קשיים - היתה הצלחה כבירה לגמילה מהמוצץ. הילדה פתאום קפצה מבחינת הדיבור, המשחק, התקשורת. כאילו המוצץ עצר אצלה הכל.
היו גם קשיים - היא התחילה לנשוך למשל, והגננת חשבה שהסיבה היא הגמילה מהמוצץ. אני עד היום לא חושבת שזו הסיבה, אבל בכל מקרה עבדנו איתה על כמה פתרונות של הרגעה עצמית שחלקם התבססו על עצות שמצאתי בחיפוש בפורום (דומה למה שקרן כתבה למעלה)..

אגב, חייבת לציין שכשהבן הקטן סירב למוצץ ועמד בסירובו (לדעתי משהו במבנה הפה שלא היה לו נוח למצוץ), לא התעקשתי איתו, מתוך ראיית הבעייתיות הגדולה בתלות במוצץ. מצאנו פתרונות אחרים (בעיקר יניקה מרובה והבנה שלי שלציצי יש תפקיד גדול יותר להרגעה). גם זה עבד מצויין.
 

nikita5s1

New member
השאלה אם בגיל שנתיים הם באמת מבינים מסיבת פרידה ממוצץ

אני לא הנקתי ומאוד חששתי מזה שהיא תמצוץ אצבע ולא תיגמל ולכן נתתי לה.
&nbsp
בדיעבד אולי הייתי צריכה לא לתת ולעקוב ואם מתחילה מציצת אצבע לתת.
&nbsp
בגן התחילו לשתף איתי פעולה אחרי שהתעקשתי ואני חשה בשיפור, אבל באמת חוששת ממצב של גמילה לחלוטין במיוחד בישיבה באוטו שזה סיוט כי היא פשוט נכנסת לאטרף ומוציאה את עצמה מהכסא..
 

sheffys1

New member
נתנו לך פה עצות טובות, אני רק אומר שלדעתי המשפט

"בילד הבא אני בהחלט אתעקש שלא לתת מוצץ" עשוי להכניס אותך לפינה מאוד קשה.
יכול להיות שיהיה לך ילד שלא ירצה מוצץ, ואז הביצוע של ההחלטה הזו יהיה קל.
מצד שני, את צריכה לקחת בחשבון שאצל תינוקות המציצה היא רפלקס. ותינוק יכול להשיג אותה בהנקה, בבקבוק, במוצץ או באצבע. אז ייתכן שאם תתעקשי לא לתת לתינוק מוצץ תמצאי את עצמך משמשת לו מוצץ אנושי (כלומר, מניקה ללא הפסקה), או שתדרשי לספק לו בקבוק תמ"ל ללא קשר לרמת השובע והרעב שלו וכך תפגעי במנגנון הזה, או שהוא ילמד למצוץ אצבע, ואז גמילה היא בכלל סרט (כי ממוצץ אפשר להפטר, מהאצבע - לא ממש...).
אני יכולה להגיד לך שאצלנו (תאומים בני 2.1) המוצץ היה מתת האל - זה כ"כ עזר להם להרגע וללמוד להרדם בלי עזרה שלנו, ובגיל 1.5 התחלתי להעלים מוצצים למעט זמני שינה ונסיעה (ששקול לזמן שינה), ועכשיו ראינו שגם באוטו אין ממש צורך בזה, כך שנשארנו עם מוצץ בשינה בלבד.
עדיין לא רואה טעם לגמול אותם ממוצץ בשינה. אולי עוד מספר חודשים.
 

dana3334

New member
את צודקת. אני מכירה נערה (מדהימה) בת 14 שמוצצת אצבע כשהיא

עייפה.
זה לא נורא אבל גם לא להיט.
 

kramerkaren

New member
אני יכולה להגיד שלקח לי

שבוע לגמול ממוצץ ושבעה ימים לגמול מאצבע.
(פחות, אבל זה נשמע יותר מגניב ככה

לא היה הבדל. לא בקושי, לא באורך, לא בצורך של הילדים.
 

sheffys1

New member
מצויין!

אצל התאומים של אחותי לבן היה מוצץ ולבת אצבע.
הוא נגמל מתישהו (לא זוכרת. נניח גיל 3, 4. לא משהו חריג במיוחד).
היא נגמלה לקראת סוף היסודי
 

kramerkaren

New member
פלסטרים

על האצבעות שהיא מצצה.
היא גם ספציפית מצצה אצבע רק עם דובי דב (הדובי הורוד שלה). מגיל 4 חודשים הייתה רואה אותו וישר אצבע לפה. אז היא בקשה להכניס אותו לארון לכמה ימים (וכמה שאני בכיתי, זה היה הדוב שיש לו כפילים אצל כל סבתא, בגן ועוד ספייר, למקרה חירום, לא ישנה בלעדיו מהיום שהיא נולדה בערך), ושנשים לה פלסטרים על האצבעות. יפים כאלה. עם דמויות.
שאר התהליך היה כבר מאד דומה לגמילה ממוצץ של תומר - לילה אחד קשה, לילה שני איבוד הכרה מאוב עייפות, קצת עצבנות וצורך להעסיק ולהכיל לקראת ערב במיוחד, וזהו. נגמר. וכמו כל גמילה\שינוי, תפסתי את עצמי וחשבתי שאם זה כל הסיפור למה לעזאזל חיכיתי ונלחצתי כל כך.
 

kramerkaren

New member
אצלנו שיחה מרופאת השיניים פלוס הבטחה של

פרס אחרי שבוע בלי אצבע חיזקו את המוטיבציה.
 
למעלה