מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה
מתי מפסיקים לפחד ומתחילים להאמין?
פעם,לפני המון שנים הייתי מאוד נאיבית. האמנתי בנסיך על הסוס הלבן,באהבה גדולה מהחיים- כמו בסרטים- ובילדים שבאים מאהבה. אחר כך גדלתי. אבל עדיין היה לי חלום על ילד-וכשהתחלתי לפני כארבע וחצי שנים את התהליך-מצאתי את עצמי שוב נאיבית-תוך כמה הזרעות יהיה הריון, טוב מקסימום נעבור איזה היסטרוסקופיה או שתיים או ניתוח בטן-אבל אז בטוח יהיה הריון,נו באמת נעשה IVF אחד או שניים ואז זה יקרה.... חוץ מזה האמנתי שאם עושים פיפי על מקל ויש שני פסים-זה סימן לילד. כמה שברונות לב אחר כך חשבתי שאם הבטא מכפילה זה סימן שבסדר,ואם יש דופק-אז בוודאי שיש חיים ואז התרסקתי-כמעט סופית ומוחלטת לחושך ארוך בלי לראות את הסוף.... מה שעזר לי לצאת היתה החלטה-על פעם אחרונה ודי. אם לא יצליח- אימוץ הוא אופציה טובה לא פחות (נשאר לי רק למצוא את הבנק אותו אשדוד אבל זה זניח). נפגשתי עם עמותות, אספתי אינפורמציה ובמקביל בשקט בשקט עשיתי עוד טיפול אחרון. כשקיבלתי תשובה חיובית בבדיקת הדם לא ידעתי אם אני יותר שמחה או יותר מבוהלת-היה יותר קל להתמודד עם תשובה שלילית. וכבר 14 שבועות שאני במצב של פניקה תמידית. כל אולטרהסאונד מתחיל בחששות נוראיים ממבט רציני ואמירה של מצטערת אבל... ובנתיים החיים בקירבי ממשיכים לגדול ולפעום ולבעוט. היום ישבתי באוטו והקשבתי לשיר פיזמון ליקנטון ובבית האחרון כשיהודית רביץ שרה "ולכבוד היקינטון\ בני ישיר את הפיזמן" מצאתי את עצמי מתייפחת בלי מעצורים-אולי גם קצת משמחה? אז חלק מלהתחיל להאמין בהריון הזה זה לספר עליו-ואני מנסה. בעיקר מבקשת שתחזיקו לי אצבעות כי אולי,באמת, מאחורי כל זה מסתתר לו האושר הגדול הרמוניה
