שבתי../images/Emo20.gif
זה מה שכתבתי אז. מקווה שזה יוכל אולי לעזור לך. יכולה לספר לך שבאמת כך עשינו. סיפרנו לשניהם ביחד. הגדול קיבל את העניין בצורה יותר קשה (כצפוי). במקרה שלנו היתה חזית אחידה מול הילדים כל הזמן ולא מולם - כמעט כל הזמן (היו משברים אבל עברנו אותם). לקחנו אותם ביחד להראות להם את הבית החדש של אבא (ושלהם). הם בחרו את החדר שיהיה שלהם. מההתחלה שיתפנו את הצוות המקצועי בגן ובפעוטון. הכל היה מאוד חשוף, ובכוונה. לא נתנו לאנשים את האפשרות לדבר מאחורי הגב שלנו (וליד הילדים) על כל מני ספקולציות וכו'. הכי חשוב היה לנו, לספר לילדים לפני שהם ישמעו את זה בחצי אוזן מאיזו נשמה טובה. בעיקר בגלל שאנחנו גרים בישוב קטן. (בסופו של דבר, באופן מאוד מפתיע, השמועה ביישוב נפוצה רק למעלה מחודש אחרי שהאיש עבר לבית אחר). בין התגובות דווקא בחלקו הראשון של השרשור ההוא, יש תגובה של אישה שהניק שלה הוא "סוס של נייר". היא אשת מקצוע (והיא גם כותבת את זה שם. אני, כמובן, לא עושה לה אאוטינג). היא כותבת "העצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא לא להפסיק לחשוב כהורים. לפתור כל מחלוקת בגישור, גם במחיר של ויתורים מפליגים. כי אין מה שהילדים סובלים ממנו כמו קונפליקט בלתי נגמר בין ההורים." אני יכולה לומר לך כיום, ממרחק של שנתיים וחצי - היא מאוד צודקת. יש הרבה ויתורים במהלך הדרך. של שני ההורים. אני חושבת שהויתורים שעשיתי שווים את הבריאות הנפשית של ילדיי (מלבד השריטות שאחרות שאנחנו מספקים להם, תורשתית וסביבתים, בלי קשר לגירושן
).. את הידיעה העמוקה שלהם שיש להם אבא ואימא שאוהבים אותם מאוד, גם אם הם לא חיים ביחד. הם יודעים יש להם משפחה אצלי. הם יודעים שיש להם משפחה אצל האבא שלהם. האמירה "אני גר גם ב *** וגם ב ******* היא אמירה קבועה שלהם, ואני מאוד אוהבת לשמוע אותה. הילדים בגן ובכיתה יודעים שההורים שלהם גרושים וזה, מבחינתי, אחד הסימנים לכך שהם לא זוקפים את עובדת היותם בנים להורים גרושים לרעתם (החברתית). אולי זה יגיע בגיל יות ראוחר, ואז נתמודד עם זה. כרגע לפחות - זה המצב. בהצלחה
