מתי כבר הכל יגמר?

[מאיה ה]

מתי כבר הכל יגמר?



הייתי נותנת הכל כדי לדעת מתי כל הסיוט הזה יגמר. אפילו אם היו אומרים לי עוד חמש שנים - לפחות היה לי יעד. לא הייתי חייה באי-הוודאות הנורא הזה כל הזמן. והייתי יודעת אם כדי להמשיך ולהילחם או שכדי פשוט לוותר, כי ממילא אין סיכוי. אנורקסיה זה מאבק מתמיד בין החיים למוות. אחרי כל מה שעברתי, אני רואה את המחלה כמו תהום פעורה ונוראה, שככל שנכנסים עמוק יותר, היא הופכת יותר שחורה וחשוכה. אני מזהה בתוכי שתי ``מאיות``, אחת ששואפת להיות בריאה, להחזיק חזק בחבל ולא לוותר - והשניה היא זו שלא משלימה עם העובדה שהכל מעוות אצלי, ושאני פשוט לא רואה נכון. אין דרך אחרת להסביר את זה. ויש קול שקורא לי להמשיך ולנסות לרזות ולרדת במשקל, למרות שאני יודעת שזה יוביל אותי רק עוד יותר עמוק לבור השחור. מי היא ה``מאיה`` האמיתי? אני כבר לא יודעת להגיד.

 

[@tagel]

מאיה שאני מכירה

מאיה שאני מכירה

היא ילדה יפה ונאצלת ילדה שיודעת להבחין בין טוב לרע ילדה שלעיתים נשברת אבל היא גם נחשלת מאיה שאני מכירה יש לה מילים שמושכות כמו מגנט מילים של הבנה מילים של כאב מאיה שאני מכירה מאיה שזכיתי להכיר מאיה את כל כך טהורה מי ייתן ויהיו עוד כמוך למכביר היא אחת ומיוחדת גם אם נשברת היא מיד נחשלת ואני אוהבת אותך מאיה וכך גם כולנו רק אל תעלמי השארי איתנו

 

[מאיה ה]

תגלי שלי



אוי, תגלי, הורדת לי דמעות. מודה לך כל כך על המילים החמות. אני רוצה להשיב לך בשיר שכתבתי פעם, שקצת מתאר את ההרגשה הזו,של דו- פרצופיות מתמדת. קראתי לו : מאיה צוחקת או מאיה בוכה? והנה שוב מגיע הזמן והנה שוב זהו סוף העולם ואין כאן סיבות ואין שאלות: למה? איך? כמה עוד לחיות? ואין תקוות ומחשבות טובות רק: כמה? מתי? ובאיזה צד להיות? והנה שוב חרדות ותהיות ואני שמתנדנדת בין שתי התהומות. ושוב הרע והטוב נלחמים זה מול זה עומדים נאבקים וכל החברים, הקרובים, והאוהבים עומדים בצד ורק מסתכלים כי כאן זו אני ורק אני היחידה ``מאיה`` אחת מול ``מאיה`` שניה וכל אחת מושכת בכוח לכיוונה וכל אחת מתכתשת ביריבתה ואני ביניהן עומדת בדד חוצצת כגבול בין האחת לאחת ניצבת וחוטפת משני הכיוונים בידיים, בראש, בלב ובפנים. והכל, שתלוי רק בי-כך אומרים, משתולל והורס ושובר הכל בפנים. וגם אם תנצח ה``מאיה`` הנכונה, התמונה של ההרס בפנים כבר לגמרי שונה. אבל מבחוץ, אם מסתכלים-או שלא, אני אותה ה``מאיה``. צוחקת או בוכה ושמה מסכה. רק להמשיך ולסחוב עוד הלאה.

 

[@tagel]

העלתי את השיר שלך להודעה חדשה



אני חושבת שצריך לחלוק דבר מדהים כזה עם כל העולם את מדהימה תמשיכי לכתוב שירים אוהבת אותך תגל

 

[עופרי-]

לפעמים זה לא נגמר



ואני לא אומרת את זה כדי להפחיד. בצבא, וזה היה לפני המון זמן, התחלתי לשים לב שיש לי בעיה באכילה. בעיות קשות היו, שהתחילו בכך שלא אכלתי פאתום שבוע שלם. שבוע שלם כלום כלום כלו9ם חוץ מנס קפה. לא שמתי לב שלא אכלתי. זה לא הפריע לי. לא היה לי זמן. לא הייתי רעבה. המון תירוצים יש לי. היום כמה שנים אחרי, אני אפילו לא שואלת את עצמי מתי זה ייגמר. ההפרעות קיבלו צורות שונות וחמורות מאד. יותר ויותר. אבל..... יהיה בסדר לא?

 

[neta-sha]

היי



האם לא התחלת לשים לב לבעיית האכילה שבאה לבד או שאת הבאת אותה?

 

[מאיה ה]

את צודקת, עופרי



נכון לגמרי, לפעמים זה לא נגמר. ואסור לשאול שאלות כמו מתי זה יגמר, או למה דווקא אני. אבל לפעמים, במיוחד ברגעי משבר, זה עולה. את יודעת, זה מזכיר לי שפעם הייתי חושבת-צוחקת שאלו הן שבע השנים הרעות, ואחריהן תגענה שבע השנים הטובות. ובכן, חליתי בכיתה ט, תחילת התיכון. בצבא לא שירתתי סופו של דבר (עשיתי המון מבחנים וגם נבחרתי, אבל אז אושפזתי שוב והכל הושלך לפח), ומחרתיים אהיה בת 23. בחשבון פשוט, שאפילו המוח שלי עדין מסוגל לעשות אחרי שנישרפו לו מיליוני אם לא מיליארדי תאים בעקבות המחלה, עברו להן כמעט תשע שנים. אולי בתנך הטריק הזה עבד, אבל לא במקרה שלי. דרך אגב, בתנך מדובר הרי על שבע פרות רזות ושמנות. את ההקשר של הרזה ושמנה כבר קישרתי, אבל סוף סוף אני מבינה מאיפה בא לי האינסטינקט לקרוא לעצמי פרה. תודה לך עופרי, ואשמח להכיר אותך יותר מאיה הפרה

 

[עופרי-]

זה דיי משפיע על הכל בחיים



אצלי האינסטינקט משפיע על איך אני חושבת על עצמי. אני מכוערת וזהו. זה בכלל לא משנה. לא חשוב מה כולם אומרים וחושבים. אם החברים שיצאתי איתם חשבו שאני חמודה או יפה או כל מיני מחמאות למיניהן. זה עובר לי ליד האוזן. עוד חודש וקצת אני אהיה בת 29. המצב הרבה יותר חמור. זה משפיע על כל מהלך חיי. ההקאות הן נפוצות מאד. מערכת העיכול שלי על הפנים. אחרי כל ארוחה אני בשירותים ובשלוש השנים האחרונות זה עוד יותר גרוע. אני קמה באמצע ארוחות כי אני מרגישה שהאוכל ממלא אותי ואני תיכף נחנקת. לא התאשפזתי מעולם לצורך זה כי אני פוחדת שיגלו שאני דפוקה. ורק בחצי השנה האחרונה החלטתי שאני צריכה לשקול טיפול.

 

[מאיה ה]

תני צאנס, עופרי



אני מבינה שאת חיה עם המחלה כבר המון שנים, ואולי, כמו אצלי, את כבר מרגישה שהיא כבר חלק בילתי נפרד מחייך. תקני אותי אם אני טועה, אבל אני מניחה שאת שונאת את עצמך ואת הגוף שלך, ולא משנה מה אחרים באמת אומרים, כי הם טועים. שקלת פעם את השאלה מי המשוחד מראש פה? את ורק את יודעת איך את מרגישה, ואת מרגישה שלא שווה, אז אולי אין סיבה להילחם במחלה. אם כל כך הרבה שנים את חולה ולא מטפלת בעצמך, השנאה העצמית שלך צריכה להיות בכמויות מסחריות. אמרת שאת יודעת שהמצב כולו על הפנים. למה את מפחדת לפנות לעזרה? מה הפחד הגדול מאישפוז? את לא רוצה להתחיל לחיות באמת? בלי לרוץ באמצע ארוחות לשרותים, בלי לתת למחלה להשתלט על חייך. אני הייתי באישפוזים. מודה, הייתי. ואם מישהו טוען שאני דפוקה - זה רק אני. את חוששת שיגלו שאת דפוקה? כל פעם שאת רצה לשרותים, כל יום שאת מושכת בלי לפנות לעזרה - את דופקת את עצמך ורק את עצמך יותר ויותר. תפסיקי לפחד, וקחי את עצמך בידיים. אני יודעת שלבד נורא קשה להתמודד עם המחלה הזו. האפשרות לרוץ להקיא תמיד קוסמת. הייסורי מצפון תמיד קיימים. בגלל זה, ורק בגלל זה, צריך את העזרה מבחוץ. זה לא שאת ``דפוקה``. המחלה הזו כל כך ערמומית, אבל אפשר לנצח אותה. את יכולה. צריך עזרה, צריך את היד המושטת. לפעמים קשה לקבל את העובדה שאי אפשר לבד, אבל אם את כבר סוף סוף מודה בבעיה, וטוב שאת מודעת לזה, כי זה כבר צעד בכיוון הנכון, טפלי בה ועל תוותרי לה. כי את שווה את זה, והעובדה שאנשים חושבים שאת חמודה ויפה, ואני בטוחה שאת הרבה יותר מזה - רק צריכה לחזק אותך בהחלטה להילחם בה ולהתחיל לחיות אחת ולתמיד. מאחלת לך המון הצלחה, ואל תוותרי, גם אם יהיה קשה. כמו שאמרת, מתישהו יהיה יותר טוב. רק צריך להאמין מאיה הפרה

 

[תרנגולת]

מאיה יקרה מאוד..



אני קוראת את מה שאת כותבת ויוצאות לי דמעות מהעיניים. אני גם מרגישה- כאילו יש שתי ``אני``, שעומדים מצדדי ומושכים כל אחד לצד השני.. וכל אחד אומר על עצמו, שהוא הטוב והנכון, והשני הוא הוא הרע. אני כ``כ יודעת שזה יעשה לי רק רע, לשקוע, ובכל זאת.. אני לא יכולה לוותר על ההפרעה.. בוקר טוב לך. --<-{@