מתי כבר אהיה שם?

[sparkling]

מתי כבר אהיה שם?

אז מה? אז מה אם עברתי התעללות מינית ע"י החבר הכי טוב של ההורים שלי? אז מה אם ההורים שלי לא עשו עבודה כל כך טובה בגידול הילדים שלהם? אז מה אם הם ממש ממש גרועים בזה? אז מה אם הם לא האמינו לי אחרי שספרתי להם מה שקרה עם החבר הטוב? אז מה אם הם המשיכו להיות חברים הכי טובים במשך עוד כמה שנים אחרי? אז מה אם רק לפני שנה או שנתיים הם הצליחו להביא את עצמם להתנתק ממנו? אז מה אם הסיבה לכך לא היתה בכלל קשורה אלי? אז מה אם הם אף פעם לא התנצלו בפניי ואפילו, נעזוב התנצלות, אמרו לי שהם יודעים שזה באמת קרה..? שלא סיפרתי להם סתם סיפור על מה שהוא עשה. אז מה אם כל אחד שישמע את הסיפור/ים שלי יקרא להורים שלי משהו בין חארות למסכנים? אז מה??????? פאק! כמה שנים אני יכולה להיות ניזונה מהמסכנות שלי? כמה זמן אני יכולה להמשיך לחיות בהרגשה שאני קורבן לנסיבות לנסיבות הכי גרועות שבטח יש? אז הוא נגע בך בגיל 11 או 12 ואחרי שבע שנים של גיהנום שבו ראית את הפרצוף שלו בסלון כל יום ויום, סיפרת להורים שלך והם לא האמינו ובכו שלא תהרסי להם את החיים עם הסיפורים שלך. ואז במסע השכנוע של אמא היא אמרה, במילים שלו, שזו היתה מחווה אבהית, והוכיחה לך שיש לך בכל זאת קשר לנשמה שלך, לנפש, לאינטואיציה - את הרי ידעת שזו תהיה התגובה שלה, שלו, שלהם - הוא על פניי. אוקיי, באמת נשמע סיפור מזעזע אבל לייטן אפ!!!!!! יש בטוח הרבה יותר מזעזעים! ואת יודעת מה? גם אם אין, סואו פאקינג וואט??? אז עברת קצת חרא בחיים. שבי תכתבי על זה טלנובלה או משהו, תוציאי טוב מהרע. לא באמת עכשיו, מתי אני אמצה את מסכת הרחמים העצמיים האלה שלי? די, נשבר! אני מבזבזת את החיים שלי על שטויות! וגם אם כל זה לא שטות, בחיית, מה הקטע בלהיתקע בפצעים של גיל 12? אני ממזמן כבר לא נהנית מזה הרי. בעצם כשחושבים קצת לעומק, תמיד שמישהו דופק אותי, כלומר, בגללו נגרם לי נזק או מועקה מסוימת, כאילו, אני מפסידה משהו בגללו, קיצר- אז אני תמיד נהנית לראות שמישהו מרגיש חרא בגלל שהוא עשה לי משהו חרא. איזו מין הנאה מטומטמת, לא? כאילו, יש אנשים שנהנים משקיעות יפות, מילדים צוחקים, מסרט טוב בקולנוע, מ.... לא משנה, הבנו את התמונה, ואני? לא לא, אני אהנה מדברים מהנים? לא לא. בזבוז. למה לי לפרגן לעצמי? אני נהנית שפוגעים בי. מזוכיסטית. מלאת רחמים עצמיים. פאתטית. כן, זה פאתטי שאני תקועה בכל השנאה העצמית הזו שלי כלפי עצמי, בונה לעצמי חיים שלמים של כשלון ואי מוצלחות טוטאלית, בעוד שבפנים הרי כל כך ברור שאני יודעת אחרת! אבל איך, איך אני אגיע לילדה הזאת שבי? זאת שיודעת כמה אני באמת שווה, כמה אני באמת יפה. זאת שמבינה בדיוק על מה אנשים מדברים כשהם מזכירים את החיוך שלי. זאת שיודעת את כל הסיבות שהיו לאותם גברים לאהוב אותי ולחלק מהם - להעריץ אותי. זאת שמעולם לא הדחיקה את יופיה ואת כישרונה ואת השמחה הצרופה שלה. זאת שלא מתחברת כבר חיים שלמים לאנשים שרק יכולים לפגוע בה. היא לא תעשה את זה כי היא יודעת שזה לא מגיע לה. שכמה שהיא נפגעה כבר בעבר זה ממילא לא היה באשמתה. וזה שההורים שלה בחרו בו ולא בה, האמינו לו ולא לה, זה לא בגללה. זה גם לא בגלל שהם מעדיפים אנשים "זרים" על פני הבת הקטנה שלהם. זה בגלל שהם בני אדם שעושים טעויות. כן, טעויות גדולות, אבל בכל זאת, זה קורה בעולם. מתי אני אצליח כבר לסלוח, מתי? איזה בזבוז...

 

[איילת פ]

לילדה הכי יפה בגן, שלום

ההורים שלך הרבה יותר מסתם חארות!!! אני בודאי רק מתחילה להבין מה עובר עלייך.. ודמעות חונקות את גרוני! למרות שאני מבינה שאת חשה אשמה, חוסר אונים ונבגדת- מדוע אינך דורשת צדק??? מדוע אינך תובעת את בן הבליעל (זונה) ?- (סליחה, בעצם אני לא ממש מצטערת) אני קוראת לך לכעוס ולנקום !!! (אבל ברור שיש לזה גם מחיר, למשל, לראות אותו שוב, בבית משפט, לשחזר ולחיות את זה שוב במידה מסויימת) אני בוחרת בך ולא בו !!! בך ולא ב"הורייך" !!! אני יודעת שאני לא אהיה היחידה בפורום הזה (ובעולם כולו)- שיבחרו בך!!! ההנאה שבלראות מישהו שעשה עוול - סובל, אינה נחלתך בלבד, כולנו רוצים במקום מסויים להאמין שיש ולו טיפה אחת של צדק בעולמנו המוטרף - זה נותן תחושה של שליטה . לסלוח ? רק לעצמך !!! יקירתי. הסלחנות שלך כלפי הורייך מכעיסה אותי כמו גם מובנת לי - אלה ההורים שלך ואת הילדה הקטנה שלהם .אבל כשהורינו לא מאמינים לנו, מדוע שנאמין אנו לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ??? האם את מקבלת עזרה כלשהיא ???

 

[שיר לכת]

סיפור קשה...

ואני דווקא חושבת שאת מאוד אמיצה, נבונה ונוהגת בחוכמה. איילת, אני מבינה את תגובתך, ולמרות שקראתי לא מעט מדברייך והשכלתי כל-כך, הפעם אני חולקת על דעתך. כעס בלתי פתור- ובמיוחד על ההורים, עלול ליצור נזק מאוד כבד בטווח הארוך. כמובן, זוהי התגובה הכי "הגיונית" ומתבקשת, אך דווקא הקושי כאן הוא לעשות את ה"בלתי אפשרי", ובמקרה זה- לסלוח להורים מתוך הבנה שהם עשו טעות מאוד גדולה, שכרגע הם מודעים לה, עד כמה שאני מבינה. וכמו שאמרה יפה הכותבת- הם עשו מעשה נורא- אך הם בס"הכ בני אדם. איני רוצה לחטוא בדבריי. אינני מטפלת ואף לא פסיכולוגית, אך ידוע לי (מלימודיי וספרים אחדים שקראתי בנושא) שכעס שכזה קרוב לוודאי יפגע בחיי הזוגיות בעתיד, ומי יודע למה עוד...לכן, אני דווקא כן בעד לסלוח, על מנת שיהיה אפשר "להמשיך לחיות" ולא להתקע. כי מצב שכזה עלול בהחלט לעצור את החיים, במובן הרגשי, כמובן. לסיכום, אין ספק שטיפול הינו דבר הכרחי. אני חשה שהרבה כעס צבור בך. הרבה תסכול. שאינך מרוצה מחייך...האמיני לי, טיפול פסיכולוגי יכול לחולל פלאים...הוא פותר כ"כ הרבה בעיות, דילמות, פרדוקסים (שלנו עם עצמנו)...כמה מפגשים, זה הכל... שיר

 

[איילת פ]

שיר

מדבריה עולה כי עדיין הוריה לא מכירים בסיפור הטראגי שלה, והדרך לסלוח להם היא עוד ארוכה... ההכרה שלהם בסיפור שלה נראית לי הכרחית בעבורה - וכפי שעולה מדבריה היא לא באמת סלחה להם, ובצדק (לעת עתה) אני בעד טיפול פסיכולוגי אפילו למדתי פסיכולוגיה ובאשר לפראדוקסים - לא כל הפאראדוקסים שבנו חייבים להפתר !!

 

[sleeper22]

סתם סיפור

היה איזה מתנחל אחד שבא לאיזה שוטר אחד חילוני שבא לפנות אותו. המתנחל כמובן קילל אותו וקרא לו בוגד. השוטר החליט לדבר איתו וסיפר לו סיפור על קברן שחפר קבר על גבעה. הוא היה שקוע מאוד בעבודה שלו ויום אחד הוא מצא את עצמו במהלך החפירה בתוך קבר שהוא חפר. הקבר היה כל כך עמוק שהוא לא יכול היה לצאת. הוא הגיע לעומק של מספר מטרים ואפילו שניסה לטפס או לקפוץ הוא היה תקוע... הקברן הבין שזהו סופו כי אין הרבה שמסתובבים באיזור. הוא היה כל כך מבואס שבעצם הוא הולך למות בקבר שהוא חפר לעצמו. הוא אפילו דמיין את המודעה המצחיקה בעיתון על המוות שלו "קברן מת בטעות בקבר שחפר". הוא היה מאוד מבואס והיה שקוע במחשבות. הוא התחיל לשאול את עצמו מה חשוב לו ברגעים אלה מאשר ההשפלה ולצערו, הבטן התחילה לקרקר. הוא הבין שהוא עומד לגווע ברעב והחליט להתמקד על פתרון. הוא החליט להתחיל לחפור מנהרה לרוחב הגבעה בתקווה שימצא אולי עשבים בתוך הגבעה העמוקה. הוא התחיל לחפור ולחפור...והוא אפילו מצא עשבים וחרקים שנאלץ לאכול. הוא המשיך לחפור...עד שבאחת התקיעות באדמה הוא הרגיש חוסר התנגדות. הוא הבין...שהוא הגיע לקצה הגבעה והוא בעצם יצא מהקבר שלו. השוטר שאל אותו מה באמת חשוב לו האם זו נקמה או שבעצם הוא נשאר בלי בית...כמובן שחוש השרידות מתחיל לפעול...והפתרון מגיע. אפשר לשאול הרבה שאלות... למה לסלוח לפלסטינים שמפוצצים אותנו ? למה לסלוח לגרמנים שהסכימו למה שהיטלר עשה? למה לסלוח לעולם ששתק בשואה? למה הסליחה כל כך חשובה..??? מסכנים הפלסטינים שהם לא מבינים שאנחנו זה אותו בני אדם ולא מבינים שבעצם מה שמפריד בינינו זה שטיפת מוח של דת. מסכנים הגרמנים...שהיו תקועים כל כך בצרות הכלכליות של גרמניה באותה תקופה והאמינו להיטלר שהיהודים אשמים. הם מסכנים שלא הבינו שהם כולם אשמים בכלכלה דפוקה. מסכנים כל האנשים שלא חושבים על הצד השני שהם פוגעים. לרוב אנשים מושכים את הסביבה שמשקפת את עצמה ולכן הם צפויים לפגוש את עצמם יום אחד. והם ירגישו מה זה להיפגע. יש אפשרות להסתכל על הבעיה ולבכות עליה ויש אפשרות להסתכל על הפתרון. תמיד לחפש את חצי הכוס המלאה אפילו שחצי ריק. וגם אם הכוס ריקה...לדמיין שהמים בבטן של מישהו ויבוא יום והכוס תתמלא. צריך רק לבחור...

 

[מחפש9]

אתה אופיטימיסט אתה

 

[sleeper22]

לא בדיוק

אני פסימי-אופטימי לכל אחד יש תסריט גרוע בראש. השאלה כמה הוא שולט בך. בסופו של דבר תסריט גרוע זה גם דבר טוב, הוא מגן עליך. חושב על כל האפשרויות. הכי טוב זה ללמוד מהפסימיות לתקן ואז להתאפטמם

 

[מחפש9]

אתה בטוח?

 

[sleeper22]

כנראה שלא...

אולי יש סיכוי שזה לא יעבוד באחת הפעמים. SCENARIO בלהות...יש הוריקן שבא להשמיד אותנו,וואלה...באסה. אני מניח שכשאני אגיע לשלב כזה אני יאלץ להתמודד איתו. ואז אתה צריך להתסכל על הכוס ולומר "וואלה פעם היא הייתה מלאה אבל היה סבבה לשתות את המים/או הקולה.... שווה!" אפשר לומר שתמיד מר.מוות ישאיר אותך פסימי. השאלה היא כמה אתה לוקח אותו ברצינות ומתייחס לחשיבות שלהינות מר.חיים

 

[מחפש9]

מפחיד ../images/Emo5.gif

 

[sleeper22]

זה מעניין, מה מפחיד ?

 

[מחפש9]

אוקי

 

[hilabarak]

חמודה שלום, הסיפור שלך מזעזע

ואין ספק שחוסר הוגנות מצד ההורים שלך כלפייך היא הכי קשה. מהניסיון שלי, הבעייה שלך היא מלכוד מסויים. את נפגעת שלא באמשתך בגיל צעיר והיית קורבן. תחושת הקורבן התגבשה בך לאורך שנים. תחושת הקורבן יוצרת תחושת החמצה של החיים. תחושה שכולם נהנו מילדות טובה ומאושרת ואת לא. היום בגיל מבוגר נמאס לך להרגיש קורבן, כי את רואה שזו תחושה שלא תורמת ולא נעלמת. אבל מה לעשות, החמצת הרבה שנים טובות בגלל ההרגשה הזו. עכשיו כדי לא להרגיש קורבן, צריך לדעת לוותר על העבר להרפות (הסליחה היא רק תוצאה של עזיבת העבר, היא איננה יכולה להתקיים בעצמה). איך תרפי מהעבר ? איך תרפי מהחמצה של ילדות שלמה? הרי השכל שלך איננו טיפש, הוא יודע שהחמצת הרבה דברים. כדי לצאת ממלכוד צריך לפעול במספר חזיתות בו זמנית. ראשית להפעיל "לחץ" כבד על העתיד, שהוא החשוב. להתחיל לעשות לעצמך שטיפת מוח שכמה שהחמצת הילדות קשה (וגם לי כאבא לילדה מאוד קשה לשמוע את זה) יותר חשוב זה העתיד. אם תפעלי ותממשי את עצמך ותלמדי לקחים זה יכול להיות משהו שעזר לך להיפתח לחיים ולהיות אדם פי 1,000 יותר טוב. שנית להתחיל לראות רחב יותר את החיים, את הקשיים שיש בחיים לילדים שלא עברו שום התעללות. סתם כאלו שהוריהם צעקו עליהם יותר מידי (כמוני) והיה קשה להינות בצל הילדות הזו וכולי. הפואנטה העיקרית של דבריי היא שאם את אכן מנסה לפתור עצמך מתחושת קורבן ואינך מצליחה, כנראה שאת מפעילה אנרגיות רק מכיוון אחד. ומילכוד כמו שלך מחייב עבודה ממספר כיוונים בו זמנית. אם הכיוון נראה לך, אשמח להרחיב.

 

[sparkling]

אשמח אם תפרט

אני מבינה כל מה שאמרת. אני מרגישה שאני שמה המון דגש על העתיד שלי. כיום אני משקיעה המון בנוגע לכך, רק שבהחלט יוצא לי לשים לעצמי רגליים עם הדימוי העצמי הנמוך שלי וחוסר האמונה שלי בי.... אילו עוד חזיתות? למה אתה מתכוון? אשמח אם תפרט.

 

[hilabarak]

אני שמח שזה מדבר אלייך ואני

טיפה ארחיב ברשותך. אדם שרוצה לצאת מהמדבר הרוחני חייב גם כושר, גם מקורות מזון וגם מפות וגם בכלל להבין שהוא במדבר. אם נתפוס מישהו באמצע המדבר הרוחני (באיזה "נווה מדבר" 300 ק"מ מהיישוב הכי קרוב) ורק נתחיל לתת הנחיות סביר להניח שימות מצמא בדרך. לפעמים כדאי לשבת עם האדם בנווה המדבר הקטן שלו קצת ולהסביר לו במה מדובר לפני שכבר שולחים אותו לצעדה במדבר ללא כושר ללא מקורות מיים וללא מפה. בשביל להרחיב אני רוצה לספר לך שני סיפורים (אחד אמיתי והשני משל) לדעתי הם יעזרו לך מאוד להבין איך להתחיל לצאת מהמקום בו את תקועה (נווה מדבר שאיננו מספק אותך, אבל אינך רואה דרך לעבור את המדבר לכיוון העיר הגדולה בקצה המדבר). סיפור אחד אמיתי : חשבתי על נושא עברך הבעייתי וניסיתי לחשוב על דרך לעזור לך קצת לשחרר חלק ממנו. תמיד טוב להתחיל מעצמך ומדברים שאתה הצלחת לשחרר. אימא שלי היתה מאוד לחוצה והפנתה כלפינו המון כעס בילדות, כולל לפעמים אירועים אלימים חלקיתם, היא זרקה על אחי הגדול נעל בזמן שהוא ברח משיעור פרטי שניסתה לתת לו (היא מורה). ניסיתי לחשוב מדוע יש לי אח נסוף (לא זה שזרקו עליו נעל) שנורא לוקח קשה את העבר שלנו בעוד אני לוקח אותו חצי בחיוך (באמת לא בהדחקה). אני ממש זוכר זאת כתמונה מאוד מצחיקה איך היא זורקת עליו בדייקנות נעל ממרחק של חצי בית ובורחת להתייפח אצל השכנה מאשמה או תיסכול או שניהם יחד. ואחי השלישי עד היום משגע את ילדיו להיות מתונים ולא להתפרץ (מה שכמובן גורם להם להיות לחוצים ולהתפרץ יותר). וחשבתי שאם אבין מדוע אני ככה והוא אחרת אוכל לעזור לך לשחרר קצת את העבר. תוך כדי התהליך קרה משהו מוזר, הבנתי שהיא סך הכל ניצולת שואה, אבא שלי לא עזר הרבה בבית והמצב הכלכלי היה די דחוק (כמו רוב עם ישראל בשנות ה70). אנחנו 4 בנים ולא רק שאבי לא עזר גם הוריה והוריו לא עזרו. נהפוך הוא רק תלונות ודרישות היו משני הצדדים לא מאבא שלי שהוא בסדר רק עבד עד מאוחר, ההורים שלהם באמת אנשים שאני אפילו לא יכול להתייחס אליהם כסבים). בקיצור כל הלחץ הזה מצא דרכו אלינו, עם המון המון כעסים. ופתאום אני אומר לעצמי. מה עדיף ? שלא היו מביאים אותך לעולם, כדי להוריד לחצים ? אני הרביעי והייתי פנצ'ר. ואימא שלי מספרת שהיא הלכה לרופא לעשות הפלה והוא ראה את אחי (זה שזרקו עליו נעל) ושאל אותה "כל השלושה חמודים כאלו ?" ואז היא החליטה שהיא יכולה להסתדר גם עם 4, כי הילדים באמת בסדר גמור. האם עדיף שהייתה שומרת את הכל בבטן ומרחיקה אותנו רגשית ? אני חושב שלא, היא תמיד היתה זמינה לענות על כל שאלה ותמיד באמת דאגה ולימדה אותנו והרחיבה דעת. אני מעדיף התייחסות רגשית וכעסים, מאשר ניתוק כמו שאני רואה אצל חבריםשלי מול הילדים שלהם. האם עדיף שהיתה חוטפת סרטן או משתגעת מרוב לחץ ואז הייתי מאבד אימא ? לי ברור שבמקום שהיא היתה לבד ללא עזרה עם מצב כלכלי קשה, עדיף לזרוק נעל ומרוב בושה ללכת לבכות אצל השכנה, מאשר להדחיק. אני בקושי מסתדר עם שתי הבנות לבד כשאישתי יוצאת לכמה שעות, לחיות עם 4 אינדיאנים לבד ובלי כסף בטח גם היה גורם לי לעשות דברים לא נעימים. בקיצור התקשרתי וסיפרתי לה את זה. היא הייתה ממש מאושרת (כמובן היא נזהרה לא להגיד לי משהו רגשני מידי, כי בכל זאת אני בן כמובן ורגשנות הורגת בנים). אישתי כמובן ניצלה זאת לצחוק עליי ולעשות חיבוקים מדומים ביני לבין אימי, אבל אני מניח שהסיוט הרגשני הזה, יחלוף עוד כמה ימים (רק שלא אקבל חיבוק ונשיקה מכל הלב מאימא שלי, זה באמת כבר יהיה מעל ומעבר) בקיצור לתכלס : "סליחה", היא לא משהו שמחליטים עליו. "שחרור עבר" הוא לא משהו שמחליטים עליו. הם דברים שנולדים מתוך פעולות נכונות, הם מולדים מתוך מוכנות וכוונה, אבל אין דרך להביא אותם, הם באים לבד. בשבילי הפעולה הנכונה היא להיות מורה רוחני, חיפשתי בשבילך תשובה ומצאתי לעצמי. אחד אחר אולי אמור לצייר ואחר להיות מנהיג, אינני יודע. דבר נוסף - זה לוקח המון זמן. יצאתי למסע הרוחני לפני 5 שנים. ההוראה הרוחנית מצאה אותי לפני שנתיים וחצי (הספקתי להוציא ספר לאור, אני כותב קבוע, מרצה ומשגע את כל מכריי עם צמיחה), אבל השאלה שלך היא זו שהביאה אותי לשחרר עוד חלק מהעבר שלי. צריך לצאת למסע עם שתי ההבנות הללו, השחרור אותו את מחפשת, הוא תוצאה של עשייה נכונה לך. היא תוצאה של מאמץ, הוא יגיע ביום שכבר הוא לא ירגש אותך, כמו שאותי זה לא ריגש כל כך, כי זה רק חיבר אצלי נקודות. אני לא מאמין בדרמות גדולות, בהם אתה פתאום מחליט לסלוח או לשחרר עבר, זה טוב לאותו חודש, אחרי זה זה ימשיך לרדוף. תהליכים ארוכים ובנויים היטב, הם אלו שמהניסיון שלי מחזיקים מעמד. משל שני (לא מציאותי, אבל בכוונה): יש בחור בן 14 שעובר שוד אלים ברחוב. לאחר השוד הוא מסתגר בבית פוחד לללכת ברחוב ומתחיל להתנתק מהעולם. הוא פוגש אותי בגיל 15 מספר לי ואני אומר לו "שמע חמוד, אתה חייב לפגוש חברים לפתח קשרים, ללמוד ... בוא תתחיל להתאמן בהליכה ברחוב. בהתחלה רק עם מלווה ורק 2 דקות. אחרי זה תתקדם ועוד שנה תלך ברחוב עם פחד קל ולא כבד ותמשיך בחיים שלך". נניח לרגע שהוא לא עושה זאת, כי הוריו לא תומכים בו. פוגש אותי אחרי 10 שנים ומספר לי שהוא שבור ולא מצליח והשוד בעצם גמר אותו ואם היה משתחרר ממנו היה מתקדם. אני אומר לו "שמע חמוד, הבעייה שלך היום איננה השוד. הבעייה היא שאתה בן 25 ולא פיתחת קשרים אנושיים ולא למדת ואין לך כישורים חברתיים בסיסיים של בחור בן 25". היום לשוד כבר אין משמעות, הוא רק הסיבה לדברים, אבל הבעיות היום הם במקום אחר. דבר ראשון בוא נטפל בבעיות החברתיות, בוא ניסע במונית לפמגשים חברתיים, בוא נלך לסדנא ליחסי אנוש. בוא נמצא סרוגייט שתשכב איתך ותרכוש ביטחון עם נשים. הכל עם מוניות כמובן. במקביל גם נתאמן על הליכה ברחוב כמו שדיברנו בגיל 15. נפעל בשני הערוצים במקביל. עוד שלוש שנים מהיום מצבך החברתי ישתפר ויכולתך ללכת ברחוב תשתפר ונבדוק את מה לקדם הלאה. בקיצור הבעייה שלך היום כבר איננה האירוע הטראומטי. זו היתה הבעייה בגיל צעיר ואז היה אפשר לטפל רק בה. היום נוצרו בעיות אחרות לחלוטין, שהבנת האירוע והשלמה איתו לא יפתרו. על ביטחון עצמי למשל צריך לעבוד. צריך להתחיל לדבר עם אנשים את מה שאתה חושב בלי לפחד מזה שיצחקו עלייך. בהתחלה להגיד "מה נשמע" ?". אחרי זה כבר לספר בדיחה ממנה אף אחד לא יצחק ובסוף חס וחלילה להביע דיעה. לאירוע ההוא אין קשר לפעילות הזאת. נכון שהאירוע גרם לזה שהיום חסרים לך א' וב' וג', אבל היום צריך לטפל בהם ללא קשר לאירוע. זו מחשבה על העתיד. אם תרצי לפרט מה מצבך הזוגי חברתי וכולי, נראה מה לעזור לך לקדם. פשוט אינני יודע אם יש לך חבר שאת לא מצליחה לצור איתו הרגשת קירבה או שבכלל את פוחדת מגברים. בכל מקרה שני אלו צריכים להיות מטופלים בקשר לעצמם, אין לאירוע כבר השפעה רבה עליהם היום. אדם שלמד לפחד מבני המין השני צריך ללמוד לבטוח בהם, היום זה לא משנה מדוע הוא פוחד מהם. אדם שאיננו יודע לתקשר עם בני המין השני צריך ללמוד לתקשר, אין זה משנה הרבה מה הביא לחוסר הידע הזה. מקווה שהסיפורים תרמו לך.

 

[מחפש9]

זה תלוי בך

מתי שתחליטי שאת יוצאת מזה - תצאי מזה. כואב לי לראות את הכאב שלך, אבל תכלס את לא חייבת כלום לאף אחד. ממה שכתבת רואים שיש בך המון כח שמחכה לפרוץ. זה בכלל לא קשור לסליחה. זה קשור בך ובמה שתחליטי לעשות עם זה. עם כל הכאב, זו המציאות.