מתחרפנת!!../images/Emo53.gif
אני מרגישה שאני יורדת מהפסים. יום ראשון, יש לי ישיבת צוות ב- 4, תוכנית שיווק להכין וכל מה שאני יכולה לעשות זה לשוטט כמו מובטלת מסביון בפורומים השונים, לבהות במחשב ובאופן כללי לא לעשות כלום. בשבוע שעבר ביום ראשון היתה לי הרבה אופטימיות ובעיקר מצב רוח של "לכבוש את ההר" הגעתי לאסותא להחזרת מוקפאים. מכיוון שהחלטנו ללכת על כל הקופה הופשרו חמישה עוברים (אני לא התלהבתי אבל גם לא מחיתי יותר מדי תסמונת ההלמוטיות המתקדמת שדבקה בי בזמן האחרון). הגעתי ב- 3 וחצי יצאתי בשמונה בערב (אבל מי סופר?), מה שכן מתוך החמישה שהופשרו - שרדו חמישה! כל הכבוד חבר'ה מוצלחים שלי. אממה מה? הוחזרו שניים ושלושה נשארו להם לגדול לבלסטוציסטים. מרוב שתליתי תקוות בשלושה, הגעתי לבד ביום ראשון, קמתי מיד אחרי ההחזרה (טוב לא שהייתה ברירה, עשו- הקימו, עקב מחקרים שהוכיחו שזה לא משנה אם שוכבים אחר כך או לא ) ואני אומרת ריבונו של עולם! אפילו בהזרעות נתנו לי איזה עשר דקות להרגע מהתהליך בכל זאת אבל לא מקווה שלא יעשו סקר שיולדות יכולות לפצוח בעבודות ניקיון חמש דקות אחרי הלידה כי זה מקדם את תהליך ההחלמה כי בעלי ישר נותן לי לעשות פנלים...
נהגתי לבד, עליתי קומות (בדרך כלל אני חוזרת לאמא שלי- בית פרטי) וחיכיתי בקוצר רוח ליום שלישי שיגידו לי מתי להגיע לאסותא מרוב שהייתי על קוצים גם לא הלכתי לעבודה באותו יום בכל זאת בלסטוצ'. אחרי שיחות טלפון מרובות מצידי התקשרו מהמעבדה והודיעו שהם מצטערים אבל זה סופי אין בלסטוצ'. טוב את ההרגשה אין טעם לתאר כולנו פה טעמנו פחות או יותר את טעם הכישלון. אפילו להתאבל יותר מדי (למה הם נותנים לנו לראות את העוברים על המסך? לי זה יותר שובר את הלב)לא יכולתי כי חשבתי על השניים שכבר בפנים. וידוע שדמעות מבריחות גברים פוטנציאליים ותינוקות, אז התאפקתי כמו ילדה גדולה. אבל כבר היום אני מרגישה את המחזור מתקרב בצעדי ענק ויודעת שהנה כבר נגמר עוד טיפול ולי כבר אין כוחות. אני מרוקנת נפשית וגופנית כל מה שאני יכולה לעשות זה לא לעשות. איך מתגברים על הקשיים? איך ממשיכים לתפקד כמו אדם נורמלי שכל הזמן בירכתי ההכרה מתנדנדת בין תקווה וייאוש יש את הכמיהה הזאת לשמוע בטא חיובית שתוביל להריון תקין שיוביל לתינוק/ת משלך. איך ממשיכים לתפקד? לצאת לעבודה? להתאפר? לעמוד מול קהל? להחזיק פאסון? שבפנים אני חצי בן אדם.
אני מרגישה שאני יורדת מהפסים. יום ראשון, יש לי ישיבת צוות ב- 4, תוכנית שיווק להכין וכל מה שאני יכולה לעשות זה לשוטט כמו מובטלת מסביון בפורומים השונים, לבהות במחשב ובאופן כללי לא לעשות כלום. בשבוע שעבר ביום ראשון היתה לי הרבה אופטימיות ובעיקר מצב רוח של "לכבוש את ההר" הגעתי לאסותא להחזרת מוקפאים. מכיוון שהחלטנו ללכת על כל הקופה הופשרו חמישה עוברים (אני לא התלהבתי אבל גם לא מחיתי יותר מדי תסמונת ההלמוטיות המתקדמת שדבקה בי בזמן האחרון). הגעתי ב- 3 וחצי יצאתי בשמונה בערב (אבל מי סופר?), מה שכן מתוך החמישה שהופשרו - שרדו חמישה! כל הכבוד חבר'ה מוצלחים שלי. אממה מה? הוחזרו שניים ושלושה נשארו להם לגדול לבלסטוציסטים. מרוב שתליתי תקוות בשלושה, הגעתי לבד ביום ראשון, קמתי מיד אחרי ההחזרה (טוב לא שהייתה ברירה, עשו- הקימו, עקב מחקרים שהוכיחו שזה לא משנה אם שוכבים אחר כך או לא ) ואני אומרת ריבונו של עולם! אפילו בהזרעות נתנו לי איזה עשר דקות להרגע מהתהליך בכל זאת אבל לא מקווה שלא יעשו סקר שיולדות יכולות לפצוח בעבודות ניקיון חמש דקות אחרי הלידה כי זה מקדם את תהליך ההחלמה כי בעלי ישר נותן לי לעשות פנלים...
