מופתע לטובה
New member
מתוק שלי
פרק 14: מתוק שלי מיכל פתחה את דלת הכניסה וניטרלה במהירות את מערכת האזעקה שהשמיעה צפצוף חרישי. סקרתי במהירות את הסלון ואת המטבח המרווח, מחפש למצוא סימן לאבנר כהן, לעו"ד רייטמן המסתורי, לעו"ד קפקא המנהל את חשבונותיו של אבנר, או לבריונים מטעמם. אבל הבית היה ריק. "לאן הבאת אותי?" שאלתי את מיכל, "היכן אנחנו?" מיכל התקרבה אלי. על פניה הבחנתי במתח. שפתיה רעדו מעט. היא אחזה בשתי ידי ובקול שקט, מעט עצוב, אמרה: "לקחתי אותך אלי הביתה. אנחנו בישוב תמרת". נותרתי קפוא. מיכל חשה מעט נבוכה ואמרה בהיסוס: "אני מקווה שזה בסדר. לא שאלתי אותך אם אתה רוצה, כי הייתה לי הרגשה שגם אתה מאוד נמשך אלי". לרגע עמדתי קפוא, מעכל את ששמעו אוזניי. האם זה יתכן, חשבתי לעצמי, שכל החשדות שלי הן הזייה אחת גדולה? אולי הכל תמים לחלוטין, ומיכל באמת רוצה אותי? אבל אם היא רוצה אותי ונמשכת אלי, מדוע היא הביאה אותי אל ביתה? לא היה לי זמן למחשבות וניתוחי מצב. מיכל עמדה קרוב אלי. הבטתי עמוק אל תוך עיניה היפות, נושם לתוכי את ריחה המשכר, והתנתקתי מהמחשבות. חייכתי לעברה ברוך. שלחתי יד מלטפת אל לחיה, ולחשתי "את כל כך יפה". מיכל התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה על שפתיי. שפתיה היו רכות, חמות ונעימות. עד מהרה הפכה הנשיקה העדינה והרכה לסוערת, לוהטת וחושנית. לשונותינו התפתלו זו בתוך זו. שפתינו טעמו אחת את השניה. ידינו חיבקו, מיששו, עיסו ונגעו בכל פיסת גוף אפשרית של האחר. "בוא" אמרה לי לפתע מיכל, ניתקת מאחיזת שפתיי. "בוא ונעשה הפסקת מקלחת קצרה" היא הוסיפה, אחזרה בידי ומשכה אותי אחריה במעלה המדרגות שהובילו לקומה השניה. צעדתי אחרי מיכל, והרגשתי כבתוך חלום. ביתה של מיכל היה גדול, מרווח ומעוצב בקפידה. נראה היה שהרבה תכנון, מחשבה וממון הושקעו בתכנונו ובנייתו. אבל באותן דקות תשומת לבי היתה נתונה למיכל, שלקחה אותי אל חדר הרחצה, והחלה פושטת את בגדיה. הבטתי בה מוקסם. מוקסם מהסדר שבו היא סידרה את הבגדים על הקולב שבפינה, ומחלקי גופה המושלם שהתגלו בזה אחר זה. "אתה מתרחץ עם בגדים?" שאלה מיכל עם חיוך רחב. סומק קל עלה על לחיה, כאשר היא הבחינה היכן נעוץ מבטי. "הסרת שיער בלייזר לצמיתות" היא אמרה. "חלקה כמו ילדה". ואכן, גופה הארוך של מיכל היה חלק, נעים ורך לכל אורכו. מיכל הקפידה לסבן כל פינה בגופה. היתה לי הרגשה, שהיא מנסה להסיר מעל עצמה שכבה דמיונית. כאילו רצתה להתנקות ממשהו בלתי ידוע. ניצמדתי אליה מתחת לזרם המים. התחלתי לטעום מגופה, משתחרר במהירות מההפתעה וממעצורים אחרים. כאשר ירדתי על ברכיי, שולח את לשוני אל שיפולי בטנה, סגרה מיכל לפתע את הברז וקבעה שהגיע הזמן לעבור למיטה. פעם שניה בדקות האחרונות שהיא מוצאת סיבה לעצור, חשבתי לעצמי. האם היא פוחדת לעשות את הצעד הגורלי או אולי זו בכל זאת מלכודת. אילן בטוח לא יאמין לסיפור ההזוי הזה, הרהרתי. הוא לא יאמין שהסכמתי לנסוע עם מיכל אל הבלתי נודע. הוא לא יאמין שהסכמתי להכנס מרצון אל תא המטען. והוא בודאי לא יאמין לסיפור ההרפתקאות בביתה של מיכל. האמת, שגם אני לא האמנתי שזה קורה לי. גם כאשר סערתי במיטתה של מיכל לא ידעתי האם זו מציאות או דימיון. מיכל היתה חלומית. מלאת תשוקה ותאווה. גופה הגיב בחושניות לכל מגע, לכל נשיקה, לכל ליקוק וטעימה. לפרקים הרהרתי האם תשוקתה היא אלי, אל מגע גבר זר או אל מגעו של גבר בכלל. בדקנו, בחננו, נגענו וטעמנו אחד את גופו של השני. התמקדנו באיזורים שהגיבו בהתרגשות גדולה יותר נהנים לענג זה את זו, טועמים אחד את השניה ומקשיבים לקולות. לרגעים חשתי כטועם יינות המנסה לאבחן טעמים מוכרים ביין חדש. שעה ארוכה סערנו, השתוללנו, התענגנו והתפרקנו, ממצים את ההזדמנות הבלתי צפויה שנקראה בדרכנו, עד שתש כוחנו, ונותרנו מוטלים חבוקים זה עם זו. היתה זו מיכל ששברה את ההרמוניה שנוצרה. לפתע היא זנקה מהמיטה, שלחה מבט מהיר בשעון, מיהרה את חדר הרחצה, שולחת הוראות לחוצות להתלבש מהר. דקות לאחר מכן כבר דהרה הפזו` בדרך אל חיפה, כאשר גם הפעם אני דחוס בתא המטען הקטן של הפזו`. אלא שהפעם הייתי נינוח ושלו. דקות ספורות לאחר שהפזו` יצאה מהמוסך הקטן, והחלה לדהור לכיוון חיפה, צלצל הטלפון הנייד של מיכל שהיה קבוע בדיבורית. "הלו" שמעתי את מיכל עונה. "הי מיכלי", ענה קול גבר מצדו השני של הקו. "זו את שיצאת כעת מהישוב?" שאל הגבר ובקולו נשמעה מידה של הפתעה. "כן, קפצתי הביתה להחליף בגדים" ענתה מיכל בקול מהוסס. "נשפך עלי קפה במשרד, ויש לי הערב ארוחת-ערב עם המשקיע במיזם בבת-גלים", היא המשיכה בשטף מותירה בי רושם שסיפור הכיסוי הוכן מראש. "אתה זוכר שאני מגיעה הערב מאוחר!" המשיכה מיכל משנה את הנושא. "כן, אני זוכר" ענה הגבר מצדו השני של הקו בחוסר שביעות רצון מופגנת. מיכל והגבר המשיכו להחליף עוד מספר משפטים ביניהם, והשיחה הסתיימה כאשר הגבר בישר שהגיע הביתה. מיד לאחר שהשיחה הסתיימה עצרה מיכל בצד הדרך, ועזרה לי להחלץ מתא המטען הקטן. מזל שתא המטען נפתח גם אל תוך חלל המכונית הרהרתי בלבי, כאשר ראיתי בתנועת המכוניות הרבה שחלפה לידינו. "מתוק שלי" אמרה מיכל ונשקה על שפתי ברכות. "אני מצטערת שכלאתי אותך מאחור כל-כך הרבה זמן, אבל יש לנו מזל גדול היום" היא הוסיפה וקרצה. "מה היה קורה אילו הוא תפס אותנו?" שאלתי בהתגרות. "אני מעדיפה לא לחשוב על זה" ענתה מיכל מבלי לחשוב פעמים. "אז למה הסתכנת ולקחת אותי דווקא אל גוב האריות?" המשכתי להקשות. "זה המקום הכי בטוח" ענתה מיכל, ואני חשבתי בלבי שהיא משקרת. "הפתעת אותי היום" אמרתי, לאחר דקות ארוכות של שתיקה בה כל אחד מאיתנו שקע בהרהורים. "הפתעתי?" שאלה מיכל בתמיהה. "אתה בכלל לא נראית מופתע" היא הוסיפה. "לא דמיינתי לעצמי שאת לוקחת אותי אליך הביתה" אמרתי. "מה כן דמיינת?" שאלה מיכל, "צימר עם ג`קוזי, שמפניה ונוף גלילי מהמם?". "האמת" עניתי, "דמיינתי חטיפה". מיכל פרצה בצחוק ושאלה: "מה אתה וענונו, מרגל האטום? מי רוצה לחטוף אותך?". "לא יודע" עניתי, "סתם דימיון פרוע. אבל אני רוצה שתדעי שאת ההפתעה הזו לא אשכח לעולם. היה לי איתך הכי כייף שבעולם". פניה של מיכל הרצינו, ושוב שקענו בשתיקה. כאשר הגענו לחיפה היה כבר חשוך. מיכל מיהרה לארוחת הערב והורידה אותי בהדר הכרמל בכדי שאתפוס מונית אל חניון המסעדה שם השארתי את מכוניתי כמה שעות קודם לכן. "אתקשר אליך בבוקר" אמרה מיכל לפני שנפרדנו. "אנחנו צריכים להפגש שוב. אני חייבת לך כמה הסברים" היא חייכה בעצב. כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 15 יפורסם בקרוב
פרק 14: מתוק שלי מיכל פתחה את דלת הכניסה וניטרלה במהירות את מערכת האזעקה שהשמיעה צפצוף חרישי. סקרתי במהירות את הסלון ואת המטבח המרווח, מחפש למצוא סימן לאבנר כהן, לעו"ד רייטמן המסתורי, לעו"ד קפקא המנהל את חשבונותיו של אבנר, או לבריונים מטעמם. אבל הבית היה ריק. "לאן הבאת אותי?" שאלתי את מיכל, "היכן אנחנו?" מיכל התקרבה אלי. על פניה הבחנתי במתח. שפתיה רעדו מעט. היא אחזה בשתי ידי ובקול שקט, מעט עצוב, אמרה: "לקחתי אותך אלי הביתה. אנחנו בישוב תמרת". נותרתי קפוא. מיכל חשה מעט נבוכה ואמרה בהיסוס: "אני מקווה שזה בסדר. לא שאלתי אותך אם אתה רוצה, כי הייתה לי הרגשה שגם אתה מאוד נמשך אלי". לרגע עמדתי קפוא, מעכל את ששמעו אוזניי. האם זה יתכן, חשבתי לעצמי, שכל החשדות שלי הן הזייה אחת גדולה? אולי הכל תמים לחלוטין, ומיכל באמת רוצה אותי? אבל אם היא רוצה אותי ונמשכת אלי, מדוע היא הביאה אותי אל ביתה? לא היה לי זמן למחשבות וניתוחי מצב. מיכל עמדה קרוב אלי. הבטתי עמוק אל תוך עיניה היפות, נושם לתוכי את ריחה המשכר, והתנתקתי מהמחשבות. חייכתי לעברה ברוך. שלחתי יד מלטפת אל לחיה, ולחשתי "את כל כך יפה". מיכל התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה על שפתיי. שפתיה היו רכות, חמות ונעימות. עד מהרה הפכה הנשיקה העדינה והרכה לסוערת, לוהטת וחושנית. לשונותינו התפתלו זו בתוך זו. שפתינו טעמו אחת את השניה. ידינו חיבקו, מיששו, עיסו ונגעו בכל פיסת גוף אפשרית של האחר. "בוא" אמרה לי לפתע מיכל, ניתקת מאחיזת שפתיי. "בוא ונעשה הפסקת מקלחת קצרה" היא הוסיפה, אחזרה בידי ומשכה אותי אחריה במעלה המדרגות שהובילו לקומה השניה. צעדתי אחרי מיכל, והרגשתי כבתוך חלום. ביתה של מיכל היה גדול, מרווח ומעוצב בקפידה. נראה היה שהרבה תכנון, מחשבה וממון הושקעו בתכנונו ובנייתו. אבל באותן דקות תשומת לבי היתה נתונה למיכל, שלקחה אותי אל חדר הרחצה, והחלה פושטת את בגדיה. הבטתי בה מוקסם. מוקסם מהסדר שבו היא סידרה את הבגדים על הקולב שבפינה, ומחלקי גופה המושלם שהתגלו בזה אחר זה. "אתה מתרחץ עם בגדים?" שאלה מיכל עם חיוך רחב. סומק קל עלה על לחיה, כאשר היא הבחינה היכן נעוץ מבטי. "הסרת שיער בלייזר לצמיתות" היא אמרה. "חלקה כמו ילדה". ואכן, גופה הארוך של מיכל היה חלק, נעים ורך לכל אורכו. מיכל הקפידה לסבן כל פינה בגופה. היתה לי הרגשה, שהיא מנסה להסיר מעל עצמה שכבה דמיונית. כאילו רצתה להתנקות ממשהו בלתי ידוע. ניצמדתי אליה מתחת לזרם המים. התחלתי לטעום מגופה, משתחרר במהירות מההפתעה וממעצורים אחרים. כאשר ירדתי על ברכיי, שולח את לשוני אל שיפולי בטנה, סגרה מיכל לפתע את הברז וקבעה שהגיע הזמן לעבור למיטה. פעם שניה בדקות האחרונות שהיא מוצאת סיבה לעצור, חשבתי לעצמי. האם היא פוחדת לעשות את הצעד הגורלי או אולי זו בכל זאת מלכודת. אילן בטוח לא יאמין לסיפור ההזוי הזה, הרהרתי. הוא לא יאמין שהסכמתי לנסוע עם מיכל אל הבלתי נודע. הוא לא יאמין שהסכמתי להכנס מרצון אל תא המטען. והוא בודאי לא יאמין לסיפור ההרפתקאות בביתה של מיכל. האמת, שגם אני לא האמנתי שזה קורה לי. גם כאשר סערתי במיטתה של מיכל לא ידעתי האם זו מציאות או דימיון. מיכל היתה חלומית. מלאת תשוקה ותאווה. גופה הגיב בחושניות לכל מגע, לכל נשיקה, לכל ליקוק וטעימה. לפרקים הרהרתי האם תשוקתה היא אלי, אל מגע גבר זר או אל מגעו של גבר בכלל. בדקנו, בחננו, נגענו וטעמנו אחד את גופו של השני. התמקדנו באיזורים שהגיבו בהתרגשות גדולה יותר נהנים לענג זה את זו, טועמים אחד את השניה ומקשיבים לקולות. לרגעים חשתי כטועם יינות המנסה לאבחן טעמים מוכרים ביין חדש. שעה ארוכה סערנו, השתוללנו, התענגנו והתפרקנו, ממצים את ההזדמנות הבלתי צפויה שנקראה בדרכנו, עד שתש כוחנו, ונותרנו מוטלים חבוקים זה עם זו. היתה זו מיכל ששברה את ההרמוניה שנוצרה. לפתע היא זנקה מהמיטה, שלחה מבט מהיר בשעון, מיהרה את חדר הרחצה, שולחת הוראות לחוצות להתלבש מהר. דקות לאחר מכן כבר דהרה הפזו` בדרך אל חיפה, כאשר גם הפעם אני דחוס בתא המטען הקטן של הפזו`. אלא שהפעם הייתי נינוח ושלו. דקות ספורות לאחר שהפזו` יצאה מהמוסך הקטן, והחלה לדהור לכיוון חיפה, צלצל הטלפון הנייד של מיכל שהיה קבוע בדיבורית. "הלו" שמעתי את מיכל עונה. "הי מיכלי", ענה קול גבר מצדו השני של הקו. "זו את שיצאת כעת מהישוב?" שאל הגבר ובקולו נשמעה מידה של הפתעה. "כן, קפצתי הביתה להחליף בגדים" ענתה מיכל בקול מהוסס. "נשפך עלי קפה במשרד, ויש לי הערב ארוחת-ערב עם המשקיע במיזם בבת-גלים", היא המשיכה בשטף מותירה בי רושם שסיפור הכיסוי הוכן מראש. "אתה זוכר שאני מגיעה הערב מאוחר!" המשיכה מיכל משנה את הנושא. "כן, אני זוכר" ענה הגבר מצדו השני של הקו בחוסר שביעות רצון מופגנת. מיכל והגבר המשיכו להחליף עוד מספר משפטים ביניהם, והשיחה הסתיימה כאשר הגבר בישר שהגיע הביתה. מיד לאחר שהשיחה הסתיימה עצרה מיכל בצד הדרך, ועזרה לי להחלץ מתא המטען הקטן. מזל שתא המטען נפתח גם אל תוך חלל המכונית הרהרתי בלבי, כאשר ראיתי בתנועת המכוניות הרבה שחלפה לידינו. "מתוק שלי" אמרה מיכל ונשקה על שפתי ברכות. "אני מצטערת שכלאתי אותך מאחור כל-כך הרבה זמן, אבל יש לנו מזל גדול היום" היא הוסיפה וקרצה. "מה היה קורה אילו הוא תפס אותנו?" שאלתי בהתגרות. "אני מעדיפה לא לחשוב על זה" ענתה מיכל מבלי לחשוב פעמים. "אז למה הסתכנת ולקחת אותי דווקא אל גוב האריות?" המשכתי להקשות. "זה המקום הכי בטוח" ענתה מיכל, ואני חשבתי בלבי שהיא משקרת. "הפתעת אותי היום" אמרתי, לאחר דקות ארוכות של שתיקה בה כל אחד מאיתנו שקע בהרהורים. "הפתעתי?" שאלה מיכל בתמיהה. "אתה בכלל לא נראית מופתע" היא הוסיפה. "לא דמיינתי לעצמי שאת לוקחת אותי אליך הביתה" אמרתי. "מה כן דמיינת?" שאלה מיכל, "צימר עם ג`קוזי, שמפניה ונוף גלילי מהמם?". "האמת" עניתי, "דמיינתי חטיפה". מיכל פרצה בצחוק ושאלה: "מה אתה וענונו, מרגל האטום? מי רוצה לחטוף אותך?". "לא יודע" עניתי, "סתם דימיון פרוע. אבל אני רוצה שתדעי שאת ההפתעה הזו לא אשכח לעולם. היה לי איתך הכי כייף שבעולם". פניה של מיכל הרצינו, ושוב שקענו בשתיקה. כאשר הגענו לחיפה היה כבר חשוך. מיכל מיהרה לארוחת הערב והורידה אותי בהדר הכרמל בכדי שאתפוס מונית אל חניון המסעדה שם השארתי את מכוניתי כמה שעות קודם לכן. "אתקשר אליך בבוקר" אמרה מיכל לפני שנפרדנו. "אנחנו צריכים להפגש שוב. אני חייבת לך כמה הסברים" היא חייכה בעצב. כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 15 יפורסם בקרוב