אביב וסתיו1
New member
מתוך הרומן "אזכרה "
המצבה הלבנה בבית העלמין של חולון נשאה את שם סבי המנוח: "החזן אברהם פרנקו." ואת השנים "התרע"ט – התשנ"א" כלומר 1991 – 1919 .לידה עמדה מצבה נוספת של סבתי לונה שנפטרה שלוש שנים אחריו. השמיים קדרו מרוב עננים כהים. משל עומד לרדת מבול על הארץ וכאילו השתתפו באבל. עמדנו סביב בערך כשלושים איש עטויים מעילים, אוחזים במטריות מקופלות. אוחזים גם בספרים דקים ומהוהים. קראנו אותיות נשמה ופרקי תהילים המסודרים לפי סדר האלפבית, של שם המנוח. היו שם אבי ואמי, אח אחד של סבא שבא בכסא גלגלים ומיד חזר לבית האבות אי שם בקרית מטלון ליד פתח תקווה. שני דודי - בניו של פרנקו שגם קראו קדיש. שתי אחיותיי התאומות ואחיין אחד שעלה לכיתה ד' לא מזמן ושכל הזמן שאל אותי אם אוכל לעזור לו במתימטיקה אך נענה מיד בשלילה. לאחר מכן עברתי על המצבה והנחתי אבן קטנה אחת למרגלותיה. בסיום טקס העליה על הקבר נסענו לבית הכנסת בפלורנטין להמשך האזכרה. נהגתי כל הדרך ברכב המשפחתי מסוג מיצובישי בעוד אבא לידי. דומם. עיניו הערניות מציצות בעיתון היום.מאחוריו ישבו דוד מרדכי, חרדי, לבוש מעיל שחור וזקן קצרצר. אדם נעים שיחה.גבוה ומלא גוף ואחותו - אמי סרינה ראשה עטוי במטפחת ראש צבעונית.קלטת שירי הלאדינו בקולו של יהורם גאון התנגנה חרישית בטייפ של הרכב. שאלתי את אבי האם שמע על אוצר מונאסטיר ועל אדם בשם יצחק סגל שהציל את האוצר: "אמנם שמעתי משהו על אוסף גדול של פיוטים שקיים היכן שהוא. אבל אני לא מכיר את הסיפור." אמר. "אוצר מונאסטיר!" התערב דוד מרדכי כשהוא מדגיש את הר' של השם מונאסטיר, "בטח שאני מכיר. זה היה סיפור ידוע בירושלים. כולם חשבו שהאוסף, שנשמר אצל משפחת עוזיאל, ירד לטימיון בשואה, והנה, שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם. הופיע בירושלים משום מקום. יהודי פולני שהציל את האוסף ומביא איתו תיבה מלאה. את זה סיפר לי הגבאי הזקן של בית הכנסת. חכם וידל" "חכם עוזיאל עדיין חי?" שאל אבא, "הוא צריך להיות בן מאה!" הכריז מרדכי, "אמנם הוא מרותק לבית, אך השכל שלו צלול. נבארו מחנות הספרים מחליף אותו." "אתה רואה - את זה אני צריך ללמד בישיבה התיכונית – על יהודי מונאסטיר. על העליות האלו, ולא את כל הדברים המשעממים האלה שמשרד החינוך אומר ללמד אותם לבגרות." "אתה עם מקצוע ההוראה. מה יצא לך עד עכשיו מהוראת היסטוריה וספרות?" התערבה סרינה, "בחזנות של ימים נוראים בחו"ל אתה מרוויח מספיק למשך שנה. אולי כדאי שתצא לפנסיה מוקדמת." "אחרי שאבי שלנו יתחתן!" הסיט אבא את הנושא והביט לכיווני בקריצה. "אם ימצא מישהי טובה כמובן. עם מקצוע ותואר, כמו שמצאו חנה ולבנה" אמרה. "חנה ולבנה לא מצאו מישהי. הם מצאו מישהו." גיחך אבא. "נו, שוב אתה עם החוכמות שלך..." רטנה "הבן שלכם ירש את מבנה הגוף של משפחת פרנקו ואת הביטחון העצמי של משפחת גייר.זה שילוב יפה, אז בוודאי שיש לו סיכוי למצוא שידוך..." ציחקק הדוד "נו בחייכם..." עשיתי פרצוף נעלב... בלבי אמרתי שאם הילה היפה הייתה משיבה בחיוב להמשך הקשר. יכול להיות שזה היה בכיוון הנכון והייתי יכול לבשר משהו.אך כמובן שאני לא מגלה זאת. אכן אחיותיי חנה ולבנה מצאו כל אחת את בחיר לבה די מוקדם. חנה התחתנה בגיל עשרים ושתיים עם איציק -מהנדס בניין. בחור שמן ועב עורף עם שפם מוזר ולב זהב. היא עברה לגור עמו בחולון ונולדו להם ארבעה ילדים. לבנה התחתנה כשנה אחריה עם יוסי, קצין בקבע. אדם מבריק ששירת בקריה ועברה עמו ברחבי הארץ מדירה לדירה. כל שנה שנתיים היה מעבר ועוד מעבר ועוד מעבר וילד שמתקשה במתמטיקה, ועוד ילדה שמצטיינת בנגינה על פסנתר וזהו. "שוב הויכוח הישן על השידוך ועל הפרישה?" התערב דוד מרדכי ומשך בכתפיו, "זו הפעם האחת עשרה שאני נוסע איתכם ותמיד שומע את אותו דבר…" צחקנו ואז שלפתי: "דיברתי עם הבחור שהציל את אוצר מונאסטיר. זה יהודי בן למעלה משבעים.הוא גר בבאר שבע." "מה אתה אומר!" קרא דוד מרדכי ועיניו הכהות משדרות התלהבות. הספקתי לספר להם על בית הכנסת בבאר שבע. על נושא עבודת המאסטר שאני בחרתי לעשות ועל הפיכתי או מינויי לגבאי. אבא התפעל ואמר שצרכי ציבור באמונה מחפשים אותי יותר ממה שאני מחפש אותם ולאיפה שלא אברח – גם אם זו העיר באר שבע. זה יתפוס אותי ולא ירפה. הוא הוסיף שלפי מה שסיפרתי, "שארית ישראל" מזכיר לו מעט את בית הכנסת של הרב פרנקל בפלורנטין. אבל ההוא היה של יהודים פולנים יוצאי וורשה ואילו עכשיו הוא נראה כסגור על מנעול ובריח." "בית כנסת עם ריח הגלות. ריח של מזרח אירופה." הנהנתי. "זה היה בית הכנסת שאליו הלכנו עם סבא מנדל." אמרה אמא והוסיפה שבימים נוראים הוא היה נודד בין כל מיני בתי כנסת ברחבי הארץ מהצפון ועד הדרום. "הוא היה גם בבאר שבע." "כנראה," ענה אבא, "היו לסבא שלך קשרים בכל הארץ." "רב בית הכנסת שארית ישראל עדיין זוכר אותו לטובה." הוספתי. "מה השם שלו?" שאל אבא אמרתי שקוראים לו הרב אלקנה צור, הוא הנהן, אך לא כיודע דבר. הגענו לצומת חולון. היו מעט פקקים והתנועה זרמה ממקום למקום באין מפריע. פנינו לכיוון אבו כביר. הגן המוריק שעל הגבעה נראה מרחוק.צריח מגדל הכנסיה הרוסית, המחודד היטב, הבהיק בשמש שהעזה והופיעה לכמה זמן מבין העננים. המשכתי ברחוב הרצל העובר בין בתי קומות שתחילתו במגדל שלום. אמצעו בלב איזור הרהיטים של תל אביב וסופו באיזור אבו כביר. לאחר מכן פניתי שמאלה ברחוב פלורנטין, אל עבר שכונת פלורנטין. החניתי את הרכב ליד בית הכנסת השוכן בקומת קרקע של אחד מן הבתים המשותפים בני הארבע או חמש הקומות. אותם בתים המשתרעים מאיזור דרך יפו תל אביב ועד דרך סלמה.חנויות או מחסנים בקומת הקרקע. כל אלו יוצרים מן מנהרות בטון אורבניות של סגנון באוהאוס או סגנונות אחרים. קוביות קוביות של חיי אנוש. חנויות וקומות. אלו שהצמיחו את טוביה צפיר, נסים אלוני, זאב נחמה וטיפוסים רבים וצבעוניים כדוגמת סלומוניקו הזכור לטוב. לא הרחק משם עמד הקיוסק הנטוש של קראסו, אותו זקן שהיה מוכר גזוז בטעמים של ענבים. פטל ותפוזים והיה משמח את ימי ילדותנו בשתייה קרה. לא רחוק משם במרחק הליכה של כמה דקות – איצטדיון בלומפילד שאליו היינו הולכים – ילדי השכונה על מנת לצפות במשחקיה של קבוצת מכבי יפו.וכמובן, החצרות בין הבתים ומשחקי התופסת והמחבואים. איפה כל הילדים ששיחקתי איתם? חלקם עברו לצפון תל אביב. חלקם לראשון לציון וחלקם לחולון.והאמת היא כי גם בתקופה שגרתי בשכונה. היא הייתה לאחר תור הזהב שלה, שהסתיים זה מכבר.
המצבה הלבנה בבית העלמין של חולון נשאה את שם סבי המנוח: "החזן אברהם פרנקו." ואת השנים "התרע"ט – התשנ"א" כלומר 1991 – 1919 .לידה עמדה מצבה נוספת של סבתי לונה שנפטרה שלוש שנים אחריו. השמיים קדרו מרוב עננים כהים. משל עומד לרדת מבול על הארץ וכאילו השתתפו באבל. עמדנו סביב בערך כשלושים איש עטויים מעילים, אוחזים במטריות מקופלות. אוחזים גם בספרים דקים ומהוהים. קראנו אותיות נשמה ופרקי תהילים המסודרים לפי סדר האלפבית, של שם המנוח. היו שם אבי ואמי, אח אחד של סבא שבא בכסא גלגלים ומיד חזר לבית האבות אי שם בקרית מטלון ליד פתח תקווה. שני דודי - בניו של פרנקו שגם קראו קדיש. שתי אחיותיי התאומות ואחיין אחד שעלה לכיתה ד' לא מזמן ושכל הזמן שאל אותי אם אוכל לעזור לו במתימטיקה אך נענה מיד בשלילה. לאחר מכן עברתי על המצבה והנחתי אבן קטנה אחת למרגלותיה. בסיום טקס העליה על הקבר נסענו לבית הכנסת בפלורנטין להמשך האזכרה. נהגתי כל הדרך ברכב המשפחתי מסוג מיצובישי בעוד אבא לידי. דומם. עיניו הערניות מציצות בעיתון היום.מאחוריו ישבו דוד מרדכי, חרדי, לבוש מעיל שחור וזקן קצרצר. אדם נעים שיחה.גבוה ומלא גוף ואחותו - אמי סרינה ראשה עטוי במטפחת ראש צבעונית.קלטת שירי הלאדינו בקולו של יהורם גאון התנגנה חרישית בטייפ של הרכב. שאלתי את אבי האם שמע על אוצר מונאסטיר ועל אדם בשם יצחק סגל שהציל את האוצר: "אמנם שמעתי משהו על אוסף גדול של פיוטים שקיים היכן שהוא. אבל אני לא מכיר את הסיפור." אמר. "אוצר מונאסטיר!" התערב דוד מרדכי כשהוא מדגיש את הר' של השם מונאסטיר, "בטח שאני מכיר. זה היה סיפור ידוע בירושלים. כולם חשבו שהאוסף, שנשמר אצל משפחת עוזיאל, ירד לטימיון בשואה, והנה, שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם. הופיע בירושלים משום מקום. יהודי פולני שהציל את האוסף ומביא איתו תיבה מלאה. את זה סיפר לי הגבאי הזקן של בית הכנסת. חכם וידל" "חכם עוזיאל עדיין חי?" שאל אבא, "הוא צריך להיות בן מאה!" הכריז מרדכי, "אמנם הוא מרותק לבית, אך השכל שלו צלול. נבארו מחנות הספרים מחליף אותו." "אתה רואה - את זה אני צריך ללמד בישיבה התיכונית – על יהודי מונאסטיר. על העליות האלו, ולא את כל הדברים המשעממים האלה שמשרד החינוך אומר ללמד אותם לבגרות." "אתה עם מקצוע ההוראה. מה יצא לך עד עכשיו מהוראת היסטוריה וספרות?" התערבה סרינה, "בחזנות של ימים נוראים בחו"ל אתה מרוויח מספיק למשך שנה. אולי כדאי שתצא לפנסיה מוקדמת." "אחרי שאבי שלנו יתחתן!" הסיט אבא את הנושא והביט לכיווני בקריצה. "אם ימצא מישהי טובה כמובן. עם מקצוע ותואר, כמו שמצאו חנה ולבנה" אמרה. "חנה ולבנה לא מצאו מישהי. הם מצאו מישהו." גיחך אבא. "נו, שוב אתה עם החוכמות שלך..." רטנה "הבן שלכם ירש את מבנה הגוף של משפחת פרנקו ואת הביטחון העצמי של משפחת גייר.זה שילוב יפה, אז בוודאי שיש לו סיכוי למצוא שידוך..." ציחקק הדוד "נו בחייכם..." עשיתי פרצוף נעלב... בלבי אמרתי שאם הילה היפה הייתה משיבה בחיוב להמשך הקשר. יכול להיות שזה היה בכיוון הנכון והייתי יכול לבשר משהו.אך כמובן שאני לא מגלה זאת. אכן אחיותיי חנה ולבנה מצאו כל אחת את בחיר לבה די מוקדם. חנה התחתנה בגיל עשרים ושתיים עם איציק -מהנדס בניין. בחור שמן ועב עורף עם שפם מוזר ולב זהב. היא עברה לגור עמו בחולון ונולדו להם ארבעה ילדים. לבנה התחתנה כשנה אחריה עם יוסי, קצין בקבע. אדם מבריק ששירת בקריה ועברה עמו ברחבי הארץ מדירה לדירה. כל שנה שנתיים היה מעבר ועוד מעבר ועוד מעבר וילד שמתקשה במתמטיקה, ועוד ילדה שמצטיינת בנגינה על פסנתר וזהו. "שוב הויכוח הישן על השידוך ועל הפרישה?" התערב דוד מרדכי ומשך בכתפיו, "זו הפעם האחת עשרה שאני נוסע איתכם ותמיד שומע את אותו דבר…" צחקנו ואז שלפתי: "דיברתי עם הבחור שהציל את אוצר מונאסטיר. זה יהודי בן למעלה משבעים.הוא גר בבאר שבע." "מה אתה אומר!" קרא דוד מרדכי ועיניו הכהות משדרות התלהבות. הספקתי לספר להם על בית הכנסת בבאר שבע. על נושא עבודת המאסטר שאני בחרתי לעשות ועל הפיכתי או מינויי לגבאי. אבא התפעל ואמר שצרכי ציבור באמונה מחפשים אותי יותר ממה שאני מחפש אותם ולאיפה שלא אברח – גם אם זו העיר באר שבע. זה יתפוס אותי ולא ירפה. הוא הוסיף שלפי מה שסיפרתי, "שארית ישראל" מזכיר לו מעט את בית הכנסת של הרב פרנקל בפלורנטין. אבל ההוא היה של יהודים פולנים יוצאי וורשה ואילו עכשיו הוא נראה כסגור על מנעול ובריח." "בית כנסת עם ריח הגלות. ריח של מזרח אירופה." הנהנתי. "זה היה בית הכנסת שאליו הלכנו עם סבא מנדל." אמרה אמא והוסיפה שבימים נוראים הוא היה נודד בין כל מיני בתי כנסת ברחבי הארץ מהצפון ועד הדרום. "הוא היה גם בבאר שבע." "כנראה," ענה אבא, "היו לסבא שלך קשרים בכל הארץ." "רב בית הכנסת שארית ישראל עדיין זוכר אותו לטובה." הוספתי. "מה השם שלו?" שאל אבא אמרתי שקוראים לו הרב אלקנה צור, הוא הנהן, אך לא כיודע דבר. הגענו לצומת חולון. היו מעט פקקים והתנועה זרמה ממקום למקום באין מפריע. פנינו לכיוון אבו כביר. הגן המוריק שעל הגבעה נראה מרחוק.צריח מגדל הכנסיה הרוסית, המחודד היטב, הבהיק בשמש שהעזה והופיעה לכמה זמן מבין העננים. המשכתי ברחוב הרצל העובר בין בתי קומות שתחילתו במגדל שלום. אמצעו בלב איזור הרהיטים של תל אביב וסופו באיזור אבו כביר. לאחר מכן פניתי שמאלה ברחוב פלורנטין, אל עבר שכונת פלורנטין. החניתי את הרכב ליד בית הכנסת השוכן בקומת קרקע של אחד מן הבתים המשותפים בני הארבע או חמש הקומות. אותם בתים המשתרעים מאיזור דרך יפו תל אביב ועד דרך סלמה.חנויות או מחסנים בקומת הקרקע. כל אלו יוצרים מן מנהרות בטון אורבניות של סגנון באוהאוס או סגנונות אחרים. קוביות קוביות של חיי אנוש. חנויות וקומות. אלו שהצמיחו את טוביה צפיר, נסים אלוני, זאב נחמה וטיפוסים רבים וצבעוניים כדוגמת סלומוניקו הזכור לטוב. לא הרחק משם עמד הקיוסק הנטוש של קראסו, אותו זקן שהיה מוכר גזוז בטעמים של ענבים. פטל ותפוזים והיה משמח את ימי ילדותנו בשתייה קרה. לא רחוק משם במרחק הליכה של כמה דקות – איצטדיון בלומפילד שאליו היינו הולכים – ילדי השכונה על מנת לצפות במשחקיה של קבוצת מכבי יפו.וכמובן, החצרות בין הבתים ומשחקי התופסת והמחבואים. איפה כל הילדים ששיחקתי איתם? חלקם עברו לצפון תל אביב. חלקם לראשון לציון וחלקם לחולון.והאמת היא כי גם בתקופה שגרתי בשכונה. היא הייתה לאחר תור הזהב שלה, שהסתיים זה מכבר.