מתגעגע לאופנוע
אני פשוט לא מסוגל.. אין לי יותר כוח נפשי לעניין הזה! ב21 באפריל בזמן טיול בצפון שברתי את הרגל, מאז אני עם גבס... אני כבר לא מסוגל יותר, בילתי אפשרי בעליל! לא איכפת לי שאני לא עובד, לא איכפת לי שאני לבד רוב היום, לא איכפת לי שאני לא בצבא, לא איכפת לי שאני נוסע לבקר את סבתא שלי אז אני קופץ 2 קומות על רגל אחת כדי להגיע.... הדבר היחיד שאיכפת לי ממנו זה לחזור לאופנוע... זה מגיע לרמות לא נורמליות, בחודש הראשון הייתם יכולים לראות אותי יושב בחדר ונדלק מכל אופנוע שעובר מתחת לבית. אני לא יכול לספור כמה פעמים חלמתי, שאני מגיע אל האופנוע, לובש את המעיל, חובש את הקסדה היפייפיה שלי, כפפות ופשוט נוסע, נוסע, לאן שהאופנוע יקח אותי, לים, לדרום, לצפון.. להרגיש את הרוח בקסדה ולהרגיש משהו אחר, מיוחד, שהכל זז שונה, שרואים הכל שונה, בחדות, בבהירות אחחחח איך אני מתגעגע, אפילו לקטנוע של הפיצה אני כבר מתגעגע.. פשוט נדפקתי.. עכשיו המצב נהיה הרבה יותר גרוע, הזמנתי עם חבר מעיל חדש, ולפעמים אני מוצא את עצמי לא מצליח להירדם בלילה והדבר היחיד שאני חושב עליו זה איך שאני לובש את המעיל החדש, קסדה ועולה על האופנוע, מניע, שומע את הגרר גרר גרר גרר משחק קצת עם הגז, רק בשביל להינות ממנו ומתחיל בנסיעה רגועה.. חחחח כמובן לא שוכח את המגיני ברכיים, אבל בראש זה הרבה יותר נחמד לא לדמיין אותם. סוף סוף שיש חברים בסופ"ש ונוסעים לאיזה בר אני מוצא את עצמי בוהה באיזה פנס ומדמיין את עצמי עם האופנוע, או כשאני רואה מישהו שנכנס עם קסדה אני בוהה בו, אומר לחבר "וואי זה מעיל עור של דיינז זה אחלה מעיל בטח" פשוט נדפקתי.. מתגעגע לחופש, החופש שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ללבוש את המעיל, לרדת למטה להוריד את המנעולים בסוג של טקס, לנטרל אזעקה אחרת יהיה הרבה בלאגן... להניע, לתת לחומד להתחמם בזמן שאני חובש קסדה, ולובש כפפות, שכמובן מגיעות רק אחרי הקסדה, כי זה יותר קשה לסגור את הקסדה עם כפפות, ואז אני סתם מרגיש כמו טמבל. מתגעגע לנסיעות שסתם בלי סיבה אנחנו ממש מבסוטים מהם, פשוט איכשהו היה הכל כמו שצריך, כל העיקולים הנכונים שפשוט היו שם, החיוך הדפוק הזה בתוך הקסדה, לצעוק "אני אוהב אותך!!" לסובב טיפה את המצערת ולהרגיש טיפה כמו מווריק שמסיבה לא הגיונית עושה תחרות עם F14 ובאותה הזדמנות לשיר איזה שיר שאני אוהב בקסדה, לצרוח אותו בקולי קולות ולדעת שאף אחד לא שומע, אולי רק האופנוען שעובר לייד, אבל הוא מבין, כל השאר לא יכולים להבין, ורק אני האויר והרעש שאני כל כך אוהב.. פשוט נפדקתי, אני לא יודע כבר ממה נדפקתי. התירוץ זה שאני כבר חודשים בבית, רוב הזמן לבד אבל הלב באמת יודע , ואתם... שזה האופנוע הוא זה שדפק אותי, שהיום הזה שראיתי טופ-גאן שהייתי בן 4 זה היום שבאמת דפק אותי, היום שדפק לי את המוח, היום שבו נכנס לי הג'וק, נכנס ולא יצא.. אז אם אתם עוברים ורואים איזה אשכנזי עם שיער שיחסית ארוך לצבא, זיפים, קצת שמנמן עם גבס על רגל שמאל, תדעו שזה אני, תבואו תשימו יד על הכתף תגידו שיהיה בסדר וזה עוד שניה נגמר.. תיקחו אותי החוצה, תנו לי לשמוע את המנוע עובד, רק כדי שזה יעשה לי טוב, כמו תרופה, כי הבייבי שלי רחוקה ממני חונה במקום מקורה ומוגן כדי שאף בן בליעל לא יגע בה.. (עמכם הסליחה בזמן הכתיבה היו שירים ממש מרגשים ברדיו)
אני פשוט לא מסוגל.. אין לי יותר כוח נפשי לעניין הזה! ב21 באפריל בזמן טיול בצפון שברתי את הרגל, מאז אני עם גבס... אני כבר לא מסוגל יותר, בילתי אפשרי בעליל! לא איכפת לי שאני לא עובד, לא איכפת לי שאני לבד רוב היום, לא איכפת לי שאני לא בצבא, לא איכפת לי שאני נוסע לבקר את סבתא שלי אז אני קופץ 2 קומות על רגל אחת כדי להגיע.... הדבר היחיד שאיכפת לי ממנו זה לחזור לאופנוע... זה מגיע לרמות לא נורמליות, בחודש הראשון הייתם יכולים לראות אותי יושב בחדר ונדלק מכל אופנוע שעובר מתחת לבית. אני לא יכול לספור כמה פעמים חלמתי, שאני מגיע אל האופנוע, לובש את המעיל, חובש את הקסדה היפייפיה שלי, כפפות ופשוט נוסע, נוסע, לאן שהאופנוע יקח אותי, לים, לדרום, לצפון.. להרגיש את הרוח בקסדה ולהרגיש משהו אחר, מיוחד, שהכל זז שונה, שרואים הכל שונה, בחדות, בבהירות אחחחח איך אני מתגעגע, אפילו לקטנוע של הפיצה אני כבר מתגעגע.. פשוט נדפקתי.. עכשיו המצב נהיה הרבה יותר גרוע, הזמנתי עם חבר מעיל חדש, ולפעמים אני מוצא את עצמי לא מצליח להירדם בלילה והדבר היחיד שאני חושב עליו זה איך שאני לובש את המעיל החדש, קסדה ועולה על האופנוע, מניע, שומע את הגרר גרר גרר גרר משחק קצת עם הגז, רק בשביל להינות ממנו ומתחיל בנסיעה רגועה.. חחחח כמובן לא שוכח את המגיני ברכיים, אבל בראש זה הרבה יותר נחמד לא לדמיין אותם. סוף סוף שיש חברים בסופ"ש ונוסעים לאיזה בר אני מוצא את עצמי בוהה באיזה פנס ומדמיין את עצמי עם האופנוע, או כשאני רואה מישהו שנכנס עם קסדה אני בוהה בו, אומר לחבר "וואי זה מעיל עור של דיינז זה אחלה מעיל בטח" פשוט נדפקתי.. מתגעגע לחופש, החופש שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ללבוש את המעיל, לרדת למטה להוריד את המנעולים בסוג של טקס, לנטרל אזעקה אחרת יהיה הרבה בלאגן... להניע, לתת לחומד להתחמם בזמן שאני חובש קסדה, ולובש כפפות, שכמובן מגיעות רק אחרי הקסדה, כי זה יותר קשה לסגור את הקסדה עם כפפות, ואז אני סתם מרגיש כמו טמבל. מתגעגע לנסיעות שסתם בלי סיבה אנחנו ממש מבסוטים מהם, פשוט איכשהו היה הכל כמו שצריך, כל העיקולים הנכונים שפשוט היו שם, החיוך הדפוק הזה בתוך הקסדה, לצעוק "אני אוהב אותך!!" לסובב טיפה את המצערת ולהרגיש טיפה כמו מווריק שמסיבה לא הגיונית עושה תחרות עם F14 ובאותה הזדמנות לשיר איזה שיר שאני אוהב בקסדה, לצרוח אותו בקולי קולות ולדעת שאף אחד לא שומע, אולי רק האופנוען שעובר לייד, אבל הוא מבין, כל השאר לא יכולים להבין, ורק אני האויר והרעש שאני כל כך אוהב.. פשוט נפדקתי, אני לא יודע כבר ממה נדפקתי. התירוץ זה שאני כבר חודשים בבית, רוב הזמן לבד אבל הלב באמת יודע , ואתם... שזה האופנוע הוא זה שדפק אותי, שהיום הזה שראיתי טופ-גאן שהייתי בן 4 זה היום שבאמת דפק אותי, היום שדפק לי את המוח, היום שבו נכנס לי הג'וק, נכנס ולא יצא.. אז אם אתם עוברים ורואים איזה אשכנזי עם שיער שיחסית ארוך לצבא, זיפים, קצת שמנמן עם גבס על רגל שמאל, תדעו שזה אני, תבואו תשימו יד על הכתף תגידו שיהיה בסדר וזה עוד שניה נגמר.. תיקחו אותי החוצה, תנו לי לשמוע את המנוע עובד, רק כדי שזה יעשה לי טוב, כמו תרופה, כי הבייבי שלי רחוקה ממני חונה במקום מקורה ומוגן כדי שאף בן בליעל לא יגע בה.. (עמכם הסליחה בזמן הכתיבה היו שירים ממש מרגשים ברדיו)
