מתגעגעת לאמא

[Hen137]

מתגעגעת לאמא

אני כבר כמעט בחודש השישי להריון ששלחה לי אמא אחרי ילדה מהממת ושתי הפלות ברצף. התחושה היא כאילו יש לי כל כך הרבה לספר לה והיא איננה, היא באמת איננה כבר חצי שנה.. אז אני חולמת עליה המון ובחלומות שלי היא כל כך חיה. ואני כותבת לה, רציתי לשתף, כאילו מן תחושה מפגרת שאם אשתף, היא גם תקרא.. : איך אפשר לכתוב אלייך והרי בראשי את עוד פה? אני רוצה לטלפן, מחייגת, המשיבון עונה. את אינך, האם את רואה אותי או שומעת? בשאיפת האוויר האחרונה שלך, לקחת חלק גדול משאיפות האוויר שלי והתחושה היא שאני כבר לא אנשום באותה צורה בה נשמתי כשעוד היית פה. לו היית צופה בי ובאחיי, היית נלחמת, לא היית נותנת לנו להתייסר כך לו היית שומעת, היית זועקת, לא היית נותנת לנו להתייפח כך איפה את אמא? לאן הלכת? לא רצית ללכת, לא רצית להיות שם ועד לשאיפה האחרונה עוד חשבתי שתישארי, שלא תוותרי. ״אין לי ברירה״ אמרת, בקול חלוש שכל כך לא אופייני לך. רציתי לספר לך שאלין עשתה פיפי וקקי בסיר, בפעם הראשונה, שהיא קוראת לך סבתא ריקי בכל תמונה שלך שהיא רואה, שהיא אומרת שקוראים לה אלין רבקה ושכואב לי בלב שהיא לא תהנה מסבתא ריקי שכל כך אהבה אותה. נשבעתי שאספר לה בכל יום כמה אהבת אותה וזה מה שאני עושה. אבל יותר משכואב לי עליה אמא, כואב לי עליי. שאיבדתי ברגע את העוגן שלי, את האדם היחידי שאהב אותי ללא תנאי והראה זאת בצורה כל כך מדהימה, בדאגה ובשיחות. לא מאמינה שלא אוכל את האוכל שלך, שלא אשמע את הטון המרגיע שלך, שלא תלטפי את שיערי עם הציפורניים הארוכות והמטופחות שלך.. אני כל כך אוהבת אותך אמא ולשמחתי, ידעת בדיוק כמה. אני מתגעגעת כל כך, בכל רגע, בכל שנייה. הכל מזכיר לי אותך והכל נראה כל כל אחר בלעדייך. אני רוצה להאמין שאת במקום טוב עכשיו, בדיוק כשם שמגיע לך. מכיוון שברור לי שבלעדינו לא תהיי מאושרת ושלמה כואב לי, כואב לי שאת רחוקה מאיתנו, שאינך יכולה לדבר איתנו. אני מחכה ללילות, שם כמעט בכל לילה את מופיעה, בריאה, יפה, חזקה ומדהימה כשם שהיית. שלחי לנו נחמה מהשמיים אמא, לפחות עד שיגיע היום בו ניפגש.

 

[שרה155551]

קוראת את שכתבת והדמעות זולגות....

קוראת את שכתבת והדמעות זולגות.
הלוואי והייתי חולמת על אימא חיה. כבר מס' פעמים שאני חולמת על אימא ובחלום היא נחנקת לי ומתה ואני לא מצליחה לעזור לה. כך ראיתי אותה במציאות לפני מותה, נחנקת לי מול העיניים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי חוץ מלצרוח. גם עכשיו שאני כותבת, אני נחנקת מדמעות על אימא שלי הטובה שלי, שהלכה לה בפתאומיות משבץ מוחי קטלני. הורים הם הבית, הורים הם הבטחון. וברגע שאין אבא ואין אימא, אתה מרגיש כל כך לבד בעולם. אבל כל כך לבד. גם אחותי חולמת על אימי, ובחלום אימא באה עצובה. כמונו. כי נפרדנו. היינו יחד בלב ובנפש אחרי מות אבי. ועכשיו החיים השתנו ואף פעם לא יהיו אותו דבר.

 

[האמא הסורגת]

יקירה כמה הייתי רוצה לחבק אותך

ולא במקום אמך המנוחה אלא לשם החיבוק וההזדהות , כל כך כאב לי מה שכתבת ואין לך מושג כמה אני מרגישה שאמא שלי המנוחה הפסידה אני בדיוק עברתי מהדרום לצפון ואמי המנוחה היתה צריכה להגיע אלי ביום ראשון והיא נפטרה ביום חמישי , ומאחר והייתי במצב בסכנת חיים הרי אני מאוד מבינה אותך , והנה למרות זאת זכיתי לראות את נכדי האהוב בן ה חודשיים וחצי ורק שנה שעברה ולכן חיבוק ממני גדול ותמיד את יכולה לכתוב ואני ואחרים נשתדל להיות תמיד אוזן קשבת , ולכן מבינה אותך כמה קשה כמעט לגעת ולא להגיע כך הרגשתי עם אמי המנוחה לגבי פטירתה שרציתי לראותה ולא זכיתי

 

[אשבל1]

 

[עדיה222]

H en - אני גם בוכה וגם שמחה על ההריון שלך

וגם שמחה על הקקי והפיפי של אלין בסיר!
ואיך את עוברת את ההריון? האם את מרגישה טוב?
ומה קורה בחלומות? מה אומרת אמך? מה את אומרת לה? מה אתן עושות ביחד? נהדר כל כך שאמך מופיעה בריאה ומדהימה.
כן כן לא תנשמי לעולם כפי שנשמת כשאמך היתה פה. אבל אני מאמינה שתנשמי באופנים אחרים, כאשר יצמח עוד יותר סביבך הנוף החדש עם האוויר האחר החדש.

 

[Hen137]

תודה לכולן

היי עדיה, מדהים כל פעם מחדש כמה הכתיבה והתגובות שאחריה מעודדות. אני בסדר, די רחוקה מהארץ (ארה״ב). עדיין מוזר לי שאמא לא מתקשרת לפני ואחרי כל בדיקה של הרופא עם ניתוח הדברים והוראות להמשך לשאלתך, בחלומות שלי אמא תמיד בריאה (חוץ מפעם אחת שחוויתי מוות שני שלה בחלום וכמעט שהערתי את בעלי לספר לו שאמא נפטרה). אמא שלי המדהימה הייתה מאוד עניינית ולמרות חיים לא פשוטים, תמיד חינכה לחיות את המציאות ולהתעסק פחות בדברים שאינם ניתנים לשינוי. אז בחלומות אני תמיד מתלוננת והיא תמיד ״מאפסת״ אותי לראות את האחר, שיש אנשים במצבים גרועים משלי, ושהיא נתנה לי את כל הכלים להתמודד כי בסופו של יום, אלו החיים. אני תמיד מחבקת ומנשקת אותה, תמיד בוכה המון והיא אף פעם לא מזילה דמעה, רק מביטה בי במבט של אם רחמניה ומסבירה לי עם הקול החזק וההגיוני שלה שזה לא ייתן לי כלום ובוודאי שלא יחזיר אותה ושיש לי בעל וילדה לטפל בהם. תודה על התמיכה, היא לא ברורה מאליה ומנחמת מאוד

 

[עדיה222]

קודם כל לגמרי מרגיע שאת בסדר, שם, בארה"ב.

מאוד טוב שאת בסדר, ואני מבינה שגם ההריון בסדר, זה נהדר. איכשהו את כאילו רחוקה מרחק כפול, גם רחוקה מהארץ וגם רחוקה מאמך, שנמצאת בעולם שמעבר.
אני חושבת שלהתאבל על אמא כשאת בארץ אחרת זה קושי מיוחד. נדמה לי שהסביבה של המולדת מאוד מקלה, מחזיקה ותומכת. אבל אולי אני טועה והארץ האחרת לא מוסיפה קושי מיוחד.
מצד שני - החלומות על אמך ממש מדהימים. נדמה שהם בדיוק בדיוק "מה שאת צריכה", עד כדי שאפשר לשאול מה חסר בהם, במה הם מאכזבים. איכשהו אני בטוחה שבכל חלום יש משהו מטריד. נדמה לי שנדירים מאוד מאוד הם החלומות שבהם יש אושר גמור. אבל בעצם אנשים מספרים על חלומות כאלה, של אושר גדול. אף על פי כן, אני חוזרת לתהייה במה בכל זאת החלומות מטרידים ומאכזבים? אולי בכך שאמך בחלום "לא מרשה לך לבכות", כי הנה היא חוזרת ואומרת שזה לא ייתן לך כלום, ובוודאי לא יחזיר אותה ויש לך בעל וילדה לטפל בהם.
אז מצד אחד מתגשם הרצון של "כולנו" - "כאן בפורום" - לפגוש את אמא הבריאה והחזקה בחלום, לפגוש אותה בדיוק כפי שהיתה (חוייה שאני חווה לאחרונה והיא בהחלט נפלאה, מאוד מאוד מאפסת ומאזנת באיזשהו אופן), ומצד שני אמך קוראת לך לדבוק בהיגיון הכי קשה וחסר רחמים של החיים, ההגיון שאומר שהיא הלכה לבלי שוב, שהליכתה היא סופית, ושום בכי לא יחזיר אותה. היא מייצגת את המציאות במובן הכי הכי מחמיר. וייתכן שההתאבלות מבקשת דווקא לעזוב את המציאות, דווקא לא להכיר בסופיות, דווקא להמשיך את כל האשליות, להמשיך את היחס כאילו עדיין החיים נמשכים, עדיין לא להיפרד.
את חושבת שבחלום היא יודעת שהיא מתה?
ואת חושבת שבחלום את בעצמך יודעת שהיא מתה? ואם היא מתה, באיזה מובן היא שם לפניך בריאה וחזקה? האם היא "חזרה מהמוות"?
אני כל כך כל כך מתעניינת בחלומות על אמא (וגם על אבי, שגם הוא נפטר). בדרך כלל אני סבורה שלא הבנתי שאמי מתה. אלא פשוט המשכתי לחיות, בלי להבין זאת.
שולחת לך עוד חיבוקים ודרישת שלום, וקוראת לך לכתוב עוד, לספר מה שלומך ואיך מתפתחים החלומות, הרגשות והמחשבות, ומה שלום בתך וההישגים שלה. שלך בליל סערה על פני כל ארץ ישראל, מן המישורים ועד ההרים המושלגים, עדיה

 

[Hen137]

קושי שונה

היי עדיה, אני חושבת שעצם היותי בארץ רחוקה מקל כיוון שאני לא באמת מתמודדת עם כל המקומות והאנשים שאיתם שהיתי כשאמא הייתה פה. אימי הייתה חולה בסרטן בשנה האחרונה לחייה ומתוך השנה הזו שהיתי איתה בביתה 8 חודשים.. אז בחלומות, היא לא חולה וחלשה כשם שהייתה בשנה הזו. אני יודעת בחלומות שהיא איננה, לפעמים אני פשוט מספרת לה בבכי שהיא נפטרה ושישבנו שבעה. אני גם מיד מציעה שאחזיר את כל הבגדים שחילקנו לאחיותיה. היא לא מדברת הרבה, בעיקר אני אבל נראה שגם היא יודעת שהיא איננה. אני מניחה שבאיזה מקום ״ירשתי״ קצת ממנה את תכונת המציאותיות, למרות שאצלה התכונה בלטה הרבה יותר משאצלי. היא מעולם לא דיברה איתי מפורשות על המוות למרות שהוא אפף אותנו עוד לפני שהיא נפטרה בפועל. אני חושבת שזו הפינה היחידה שלא הייתה סגורה כי ניסיתי בכל דרך לדבר איתה על זה והיא פשוט דחתה אותי באלגנטיות כאילו שלא רוצה שאיחשף לזה. אמא שלי גוננה עלינו מאוד כל חייה, אף פעם לא היינו עדים למחלות או מוות לפניה..

 

[עדיה222]

להיות בארץ אחרת - דווקא מקל...

לא חשבתי על כך. אבל גם - את היית בארץ ליד אמא שלך, בצורה צמודה לגמרי במשך שמונה חודשים מתוך שנת חייה האחרונה. זאת אומרת - את בארץ אחרת רחוקה, אבל גם היית בתוך הארועים הקשים של המחלה, אולי יותר מאשר אילו גרת כאן בארץ.

פתאום אני מבינה שההתרחשות הזאת, של הליכה בתוך הנופים והמקומות הקודמים, יכולה להיות בלתי נסבלת, כי מכל מקום זועק וצווח החסר והאין של אמא. אז באמת עכשיו נחסך ממך הכאב הזה.

מאוד מאוד מלהיב איך את מדברת עם אמך כשבחלום לגמרי ידוע שהיא לא בין החיים. איך את מספרת לאמך שהיא נפטרה ושישבתם שבעה, ונתתם את הבגדים שלה לאחיות שלה.

העובדה שרצית מאוד לדבר איתה על המוות, ובכל דרך, נראית לי אומץ גדול, וגם נראית לי - אולי - קשורה לכך שהיא מופיעה כל כך ברורה וחזקה בחלומות, ואתן מדברות בחלום על אותו מוות.

 

[Hen137]

קושי שונה

היי עדיה, אני חושבת שעצם היותי בארץ רחוקה מקל כיוון שאני לא באמת מתמודדת עם כל המקומות והאנשים שאיתם שהיתי כשאמא הייתה פה. אימי הייתה חולה בסרטן בשנה האחרונה לחייה ומתוך השנה הזו שהיתי איתה בביתה 8 חודשים.. אז בחלומות, היא לא חולה וחלשה כשם שהייתה בשנה הזו. אני יודעת בחלומות שהיא איננה, לפעמים אני פשוט מספרת לה בבכי שהיא נפטרה ושישבנו שבעה. אני גם מיד מציעה שאחזיר את כל הבגדים שחילקנו לאחיותיה. היא לא מדברת הרבה, בעיקר אני אבל נראה שגם היא יודעת שהיא איננה. אני מניחה שבאיזה מקום ״ירשתי״ קצת ממנה את תכונת המציאותיות, למרות שאצלה התכונה בלטה הרבה יותר משאצלי. היא מעולם לא דיברה איתי מפורשות על המוות למרות שהוא אפף אותנו עוד לפני שהיא נפטרה בפועל. אני חושבת שזו הפינה היחידה שלא הייתה סגורה כי ניסיתי בכל דרך לדבר איתה על זה והיא פשוט דחתה אותי באלגנטיות כאילו שלא רוצה שאיחשף לזה. אמא שלי גוננה עלינו מאוד כל חייה, אף פעם לא היינו עדים למחלות או מוות לפניה..