משתפת, למרות הכל...
ביו שני שעבר היתה הקמת מצבה לאבא שלי,
כל החודש הראשון, ניסיתי בעיקר להיות עסוקה,
בכל הטרדות והענינים סביב הפטירה.
והשבוע אני מוצפת רגשית, בכל מיני רגשות מטעים ומבלבלים.
מאוד מתגעגעת.
פתאום גם כועסת--על כל אלה שרוצים לבוא לנחם עכשיו כי היו בחו"ל,
ואלה שהיו בנופש, ואני מוצאת את עצמי מארחת לעוד שבעה, ולא מרגיש לי מנחם,
ולא מרגיש לי נכון, ואין בי העוז לומר לא.
אני כועסת על הרבה דברים מול הרשויות--לא שאני עושה עם זה משהו,
אבל אז כועסת על עצמי --שאני 'כנועה'.
אני מבולבלת ולא מבינה--הגדולה בבנותי קבלה כ"כ הרבה מכתבי תודה והערכה,
ומה זה שוה שאבא שלי לא שמח עם זה.
אני עצובה--שהם מתכוננים לבר מצוה ןאבא לא יהיה, הוא כ"כ חיכה.
לא אוהבת את עצמי כך--אני בד"כ אדם אופטימי ושמח,
ומה קורה לי? לא רוצה לשתף בעומס הרגשי 'משחקת' אותה גם לבני המשפחה,
מטפלת בנכדים--אבל מתפרקת מבפנים.
טוב שיש פורום לכתוב בו--אבל איך יוצאים מהפלונטר הזה?
ביו שני שעבר היתה הקמת מצבה לאבא שלי,
כל החודש הראשון, ניסיתי בעיקר להיות עסוקה,
בכל הטרדות והענינים סביב הפטירה.
והשבוע אני מוצפת רגשית, בכל מיני רגשות מטעים ומבלבלים.
מאוד מתגעגעת.
פתאום גם כועסת--על כל אלה שרוצים לבוא לנחם עכשיו כי היו בחו"ל,
ואלה שהיו בנופש, ואני מוצאת את עצמי מארחת לעוד שבעה, ולא מרגיש לי מנחם,
ולא מרגיש לי נכון, ואין בי העוז לומר לא.
אני כועסת על הרבה דברים מול הרשויות--לא שאני עושה עם זה משהו,
אבל אז כועסת על עצמי --שאני 'כנועה'.
אני מבולבלת ולא מבינה--הגדולה בבנותי קבלה כ"כ הרבה מכתבי תודה והערכה,
ומה זה שוה שאבא שלי לא שמח עם זה.
אני עצובה--שהם מתכוננים לבר מצוה ןאבא לא יהיה, הוא כ"כ חיכה.
לא אוהבת את עצמי כך--אני בד"כ אדם אופטימי ושמח,
ומה קורה לי? לא רוצה לשתף בעומס הרגשי 'משחקת' אותה גם לבני המשפחה,
מטפלת בנכדים--אבל מתפרקת מבפנים.
טוב שיש פורום לכתוב בו--אבל איך יוצאים מהפלונטר הזה?
