משתפת,אשמח לשמוע אם עוד מישהי חוותה דבר דומה
היום לדעתי, זה היה היום הכי בכייני שהיה לי אני חושבת מאז שאמא שלי נפטרה.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל אפילו בשבעה לא הרגשתי צורך להתפרק ככה.
אבל היום זה קרה.
תמרי אחותי התחילה להתלונן כבר מהלילה, שכואב לה הראש והבטן, והיא הייתה ממש מסכנה, אז היא ישנה איתי במיטה.
בבוקר היא כמה עם בחילות וכאב ראש, כנראה וירוס, לא הולכים לגן.
נשארתי איתה בבית. היא ממש לא הרגישה טוב, מסכנה שלי, אז ניסינו לאכול קצת, לשחק משהו.
בערך ב11 בבוקר זה התחיל, תמרי ניגשה אלי ואמרה לי בתוקף:"אני רוצה את אמא!, אני מתגעגעת אליה"
אז ניסיתי להרגיע, להגיד שאמא שומרת עלינו מהשמים...אבל זה לא נפסק, היא בכתה ובכתה..."אמא, אמא, כואב לי הראש, אני רוצה נשיקה.."
באיזשהו שלב, פשוט לא עמדתי בזה, התקשרתי לאורי ואמרתי לו שיבא מהר הביתה, שאני לא יכולה יותר ככה,
הוא בא, באמצע העבודה. לא משנה. כל כך הערכתי אותו באותם רגעים, תמרי ישבה על המיטה שלי וצוחה עם כל נהר הירדן בעיינים.
אורי חיבק אותי קודם כל, כאילו הוא הבין הכל, גם בלי שאני אספר לו, ואז הוא ניגש אל תמרי ,הביא לה כס מים ואמר:"תמרי מאמי שלי, הנה אבא בא בשבילך, להיות איתך..."
אז הוא חיבק אותה והיא קצת נרגעה. ואז שוב, בארוחת צהוריים, אורי הכין משהו לאכול, ואז תמר שוב התחילה לצרוח:"אמא לא הייתה מביאה לי את זה ככה, אני רוצה כמו שאמא הייתה עושה לי, אתם לא עושים כמו אמא"
בסוף אורי התיישב מול תמר, ואמר לה במילים הכי עדינות, רכות וכואבות ששמעתי:"תמריל'ה, אני גם נורא נורא מתגעגע לאמא, אבל לא כל פעם שאת רוצה משהו את יכולה לצעוק שאת רוצה את אמא וככה תקבלי, לא אהובה, את צריכה לבקש את מה שאת רוצה בלי בכי, בצורה יפה, וכשאת מתגעגעת ממש לאמא, את יכולה לבא אלי, ונסתכל ביחד בתמונות שלה ונדבר, טוב יפה שלי?" תמרי הסתכלה עליו ממרומי הכסא במטבח, ואמרה:"טוב אבא, הנה אני לא צועקת יותר, ואני מוכנה לאכול איטריות לא כמו של אמא"
ואני, כשצפיתי בכל זה מהצד, לא באמת מהצד, אל הפוך מהאמצע, מלב ליבו של הכאב.
ופשוט התחלתי לבכות גם, נהרות של דמעות יצאו לי, זה כ"כ פתח לי את הגעגוע של עצמי לאמא, ותמרי הקטנטנה רק בת 3וחצי, ככה גרמה לי פשוט לבכות.
אומנם לא בקולניות, כמו של ילדה בת 3וחצי.
אבל בכיתי, הייתי באמת על סף התפוצצות בימים האחרונים והנה זה קרה,
אחרי שתמר סו, סוף נרדמה,
ניגשתי לאורי ואמרתי לו סוף כל סוף את מה שחשבתי שאסור לי להגיד:"אורי...אני גם מתגעגעת לאמא"
אז הוא אמר לי:"אני חיכיתי שתבואי אלי בעצמך, ידעתי שתבואי, לא ניגשתי בעצמי כי ידעתי שאת תתפוצצי עלי" (כן, כעסתי עליו ורבתי איתו הרבה בזמן האחרון)
הוא חיבק אותי ובכינו ביחד איזה שעה.
ושיתפנו סוף סוף אחד את השני ברגשות, אחרי הכל, הוצאתי את המילים: אמא, כואב לי, קשה לי, אני מתגעגעת
הסערה לא ממש נגמרה עד עכשו, לפחות קצת דעכה.
~תודה לכל מי שקרא את כל האורך הזה~
היום לדעתי, זה היה היום הכי בכייני שהיה לי אני חושבת מאז שאמא שלי נפטרה.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל אפילו בשבעה לא הרגשתי צורך להתפרק ככה.
אבל היום זה קרה.
תמרי אחותי התחילה להתלונן כבר מהלילה, שכואב לה הראש והבטן, והיא הייתה ממש מסכנה, אז היא ישנה איתי במיטה.
בבוקר היא כמה עם בחילות וכאב ראש, כנראה וירוס, לא הולכים לגן.
נשארתי איתה בבית. היא ממש לא הרגישה טוב, מסכנה שלי, אז ניסינו לאכול קצת, לשחק משהו.
בערך ב11 בבוקר זה התחיל, תמרי ניגשה אלי ואמרה לי בתוקף:"אני רוצה את אמא!, אני מתגעגעת אליה"
אז ניסיתי להרגיע, להגיד שאמא שומרת עלינו מהשמים...אבל זה לא נפסק, היא בכתה ובכתה..."אמא, אמא, כואב לי הראש, אני רוצה נשיקה.."
באיזשהו שלב, פשוט לא עמדתי בזה, התקשרתי לאורי ואמרתי לו שיבא מהר הביתה, שאני לא יכולה יותר ככה,
הוא בא, באמצע העבודה. לא משנה. כל כך הערכתי אותו באותם רגעים, תמרי ישבה על המיטה שלי וצוחה עם כל נהר הירדן בעיינים.
אורי חיבק אותי קודם כל, כאילו הוא הבין הכל, גם בלי שאני אספר לו, ואז הוא ניגש אל תמרי ,הביא לה כס מים ואמר:"תמרי מאמי שלי, הנה אבא בא בשבילך, להיות איתך..."
אז הוא חיבק אותה והיא קצת נרגעה. ואז שוב, בארוחת צהוריים, אורי הכין משהו לאכול, ואז תמר שוב התחילה לצרוח:"אמא לא הייתה מביאה לי את זה ככה, אני רוצה כמו שאמא הייתה עושה לי, אתם לא עושים כמו אמא"
בסוף אורי התיישב מול תמר, ואמר לה במילים הכי עדינות, רכות וכואבות ששמעתי:"תמריל'ה, אני גם נורא נורא מתגעגע לאמא, אבל לא כל פעם שאת רוצה משהו את יכולה לצעוק שאת רוצה את אמא וככה תקבלי, לא אהובה, את צריכה לבקש את מה שאת רוצה בלי בכי, בצורה יפה, וכשאת מתגעגעת ממש לאמא, את יכולה לבא אלי, ונסתכל ביחד בתמונות שלה ונדבר, טוב יפה שלי?" תמרי הסתכלה עליו ממרומי הכסא במטבח, ואמרה:"טוב אבא, הנה אני לא צועקת יותר, ואני מוכנה לאכול איטריות לא כמו של אמא"
ואני, כשצפיתי בכל זה מהצד, לא באמת מהצד, אל הפוך מהאמצע, מלב ליבו של הכאב.
ופשוט התחלתי לבכות גם, נהרות של דמעות יצאו לי, זה כ"כ פתח לי את הגעגוע של עצמי לאמא, ותמרי הקטנטנה רק בת 3וחצי, ככה גרמה לי פשוט לבכות.
אומנם לא בקולניות, כמו של ילדה בת 3וחצי.
אבל בכיתי, הייתי באמת על סף התפוצצות בימים האחרונים והנה זה קרה,
אחרי שתמר סו, סוף נרדמה,
ניגשתי לאורי ואמרתי לו סוף כל סוף את מה שחשבתי שאסור לי להגיד:"אורי...אני גם מתגעגעת לאמא"
אז הוא אמר לי:"אני חיכיתי שתבואי אלי בעצמך, ידעתי שתבואי, לא ניגשתי בעצמי כי ידעתי שאת תתפוצצי עלי" (כן, כעסתי עליו ורבתי איתו הרבה בזמן האחרון)
הוא חיבק אותי ובכינו ביחד איזה שעה.
ושיתפנו סוף סוף אחד את השני ברגשות, אחרי הכל, הוצאתי את המילים: אמא, כואב לי, קשה לי, אני מתגעגעת
הסערה לא ממש נגמרה עד עכשו, לפחות קצת דעכה.
~תודה לכל מי שקרא את כל האורך הזה~
