משפט קסטנר
מול ציוני בשם דוד שהצדיק את קסטנר באומרו כי הוא היה מוכר את נשמתו לשטן כקסטנר, כתבתי:אתה מבלבל בין יואל ברנד ובין קסטנר. ישראל קסטנר היה מראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה ופעיל בתנועת העבודה הציונית ושימש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית. בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה להונגריה, וקסטנר עבר לבודפשט בה מילא תפקיד בקרן היסוד, והחל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה. במסגרת זאת הוא פעל בוועד "ההצלה" או ליתר דיוק, וועד ההשמדה. . אנשי הוועד יצרו מגע עם אדולף אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול ומשם נסע ברכבת לחאלב כדי להיפגש עם משה שרת ולהעביר את ההצעה לבריטים. הבריטים, בהוראת הלורד מוין, השר הבריטי לעניני המזרח התיכון שמושבו הקבוע היה בקהיר, שמו את ברנד במעצר, וההצעה שהביא כלל לא עלתה לדיון. לאחר כשלון שליחותו של ברנד המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר. כתוצאה מכך התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. הבחירה הפלתה לטובה את בני משפחת קסטנר ואת חברי התנועה הציונית. כמו כן, היה בה ייצוג יתר של בעלי הון, שכספם שימש למימון העסקה עם הנאצים.. במקום להגיע לארץ נייטרלית הגיעה הרכבת למחנה ברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית ה"סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו 318 מאנשי הרכבת באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 אנשי הרכבת. באותה עת עצמה התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב, 434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ. לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב בבית הדין הגרמני לדה-נאציפיקציה, שעסק בטיהור גרמניה ואוסטריה מאנשי המשטר הנאצי. בעדותו תיאר קסטנר באור חיובי את פעולתו של קורט בכר במסגרת מאמצי ההצלה ובכך עזר לו להיחלץ בשלום. כן מסר קסטנר עדות לטובת נאצים אחרים., [עריכה] המשפט בשנת 1947 הגיע קסטנר לארץ. בזכות פעילותו בתנועת העבודה הציונית בהונגריה, דהינו הסיוע שנתן לנאצים בהשמדת היהודים לא בעלי הון ובני משפחתו להם סיפר במסע גלויות כי אין מחנוןת השמדה, , נתמנה קסטנר לדוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשיה ואף היה מועמד ברשימת מפא"י בבחירות לכנסת השנייה. בסוף שנת 1952, קשיש ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שנהג להוציא עלון משוכפל בשם "מכתבים לחברי המזרחי", יצא בעלונו בהאשמה כי קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי קורט בכר. "ידידי חברי המזרחי בהונגריה, ידידי היקרים" כתב גרינוולד "ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל". השר ד"ר דב יוסף, שקסטנר עבד במשרדו, אילץ את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד והפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. "משפט קסטנר", נמשך ארבע שנים. המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. השמעת העדויות, חקירת העדים וסיכומי הצדדים נמשכו עד לאוקטובר 1954 ופסק הדין ניתן על ידי השופט הלוי ביוני 1955. . גרינוולד יוצג על-ידי עורך דין, שמואל תמיר, איש אצ"ל לשעבר. בהגנתו הוא הוכיח האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון, לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם, את הידיעות על השואה. תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית הדין בנירנברג ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו. ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו. פסק הדין השתרע על פני 270 עמודים. השופט פסק בו כי קסטנר הפריד בין המוני העם לבין מיעוט המיוחסים, קרוביו וחבריו והעלים מידיעת חצי מיליון יהודים את סכנת ההשמדה הצפויה להם. את טענותיו של גרינוולד חילק השופט הלוי בפסק דינו לארבעה ראשים: 1. שיתוף פעולה עם הנאצים. 2. "רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה. 3. שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי. 4. הצלת אותו פושע מלחמה מעונש אחרי המלחמה. השופט הלוי הדגיש את ממצאיו הבאים: * היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה. * הנאצים איפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה. * עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפסט אשר בעזרתו של הקונסול השוויצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שוויצריות ליהודים. * קסטנר גרם להסגרת צנחני היישוב והפקיר את חנה סנש למוות. * קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר להנצל מעונשו. רק בענין אחד לא מצא השופט הלוי ראיות לאשמתו של קסטנר, והוא ההאשמה כאילו נטל חלק מכספי הגזל שבידי קורט בכר. ב-20 בינואר 1957 הגיע מועד הדיון בערעור בפני בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, הנשיא יצחק אולשן, ממלא-מקום הנשיא ד"ר שניאור זלמן חשין והשופטים ד"ר שמעון אגרנט, ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין. בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957, שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר. הם ארבו לו בפתח ביתו ברחוב שדרות עמנואל 6 בתל אביב, וחיכו שיחזור מעבודתו כעיתונאי במערכת העתון בשפה ההונגרית "אוי קלט". כשיצא ממכוניתו, כמה דקות אחרי חצות, ניגש אליו אחד המתנקשים, שאל אותו האם הוא ד"ר קסטנר, וירה בו באקדחו. קסטנר נפגע רק ביריה השלישית ונפצע מכדור שחדר דרך מותנו. הוא הובהל לבית חולים "הדסה" שם הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח. ב-15 במרץ מת קסטנר מפצעיו. רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל (אולם קדמו לו רציחות פוליטיות ביישוב היהודי). . שלושת המתנקשים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח, זאב אקשטיין כיורה ושני האחרים כמסייעים, וכן באשמת השתייכות לקבוצת מחתרת ימנית קיצונית. התביעה ייחסה את ראשות החוליה ליוסף מנקס, וזאב אקשטיין העיד כנגדו במשפט. ב-7 בפברואר 1958 נדונו השלושה למאסר עולם. פסק הדין אושר על-ידי בית המשפט העליון בדצמבר 1958. אבל כמובן השלושה זכו לחנינה כעבור שנים אחדות. ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. גם זאת לא מפתיע שכן בית המשפט העליון הוא כלב השמירה של השלטון ורצה לקבור את הפרשה המוכיחה את שיתוף הפעולה של ההנהגה הציונית עם הנאצים. כמובן שכציוני טוב היית מוכר את המוני היהודים הפשוטים עבור בני משפחה ובעלי הון, שכןזאת מהות הציונות.
מול ציוני בשם דוד שהצדיק את קסטנר באומרו כי הוא היה מוכר את נשמתו לשטן כקסטנר, כתבתי:אתה מבלבל בין יואל ברנד ובין קסטנר. ישראל קסטנר היה מראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה ופעיל בתנועת העבודה הציונית ושימש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית. בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה להונגריה, וקסטנר עבר לבודפשט בה מילא תפקיד בקרן היסוד, והחל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה. במסגרת זאת הוא פעל בוועד "ההצלה" או ליתר דיוק, וועד ההשמדה. . אנשי הוועד יצרו מגע עם אדולף אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול ומשם נסע ברכבת לחאלב כדי להיפגש עם משה שרת ולהעביר את ההצעה לבריטים. הבריטים, בהוראת הלורד מוין, השר הבריטי לעניני המזרח התיכון שמושבו הקבוע היה בקהיר, שמו את ברנד במעצר, וההצעה שהביא כלל לא עלתה לדיון. לאחר כשלון שליחותו של ברנד המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר. כתוצאה מכך התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. הבחירה הפלתה לטובה את בני משפחת קסטנר ואת חברי התנועה הציונית. כמו כן, היה בה ייצוג יתר של בעלי הון, שכספם שימש למימון העסקה עם הנאצים.. במקום להגיע לארץ נייטרלית הגיעה הרכבת למחנה ברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית ה"סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו 318 מאנשי הרכבת באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 אנשי הרכבת. באותה עת עצמה התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב, 434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ. לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב בבית הדין הגרמני לדה-נאציפיקציה, שעסק בטיהור גרמניה ואוסטריה מאנשי המשטר הנאצי. בעדותו תיאר קסטנר באור חיובי את פעולתו של קורט בכר במסגרת מאמצי ההצלה ובכך עזר לו להיחלץ בשלום. כן מסר קסטנר עדות לטובת נאצים אחרים., [עריכה] המשפט בשנת 1947 הגיע קסטנר לארץ. בזכות פעילותו בתנועת העבודה הציונית בהונגריה, דהינו הסיוע שנתן לנאצים בהשמדת היהודים לא בעלי הון ובני משפחתו להם סיפר במסע גלויות כי אין מחנוןת השמדה, , נתמנה קסטנר לדוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשיה ואף היה מועמד ברשימת מפא"י בבחירות לכנסת השנייה. בסוף שנת 1952, קשיש ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שנהג להוציא עלון משוכפל בשם "מכתבים לחברי המזרחי", יצא בעלונו בהאשמה כי קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי קורט בכר. "ידידי חברי המזרחי בהונגריה, ידידי היקרים" כתב גרינוולד "ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל". השר ד"ר דב יוסף, שקסטנר עבד במשרדו, אילץ את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד והפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה. "משפט קסטנר", נמשך ארבע שנים. המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. השמעת העדויות, חקירת העדים וסיכומי הצדדים נמשכו עד לאוקטובר 1954 ופסק הדין ניתן על ידי השופט הלוי ביוני 1955. . גרינוולד יוצג על-ידי עורך דין, שמואל תמיר, איש אצ"ל לשעבר. בהגנתו הוא הוכיח האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון, לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם, את הידיעות על השואה. תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית הדין בנירנברג ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו. ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו. פסק הדין השתרע על פני 270 עמודים. השופט פסק בו כי קסטנר הפריד בין המוני העם לבין מיעוט המיוחסים, קרוביו וחבריו והעלים מידיעת חצי מיליון יהודים את סכנת ההשמדה הצפויה להם. את טענותיו של גרינוולד חילק השופט הלוי בפסק דינו לארבעה ראשים: 1. שיתוף פעולה עם הנאצים. 2. "רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה. 3. שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי. 4. הצלת אותו פושע מלחמה מעונש אחרי המלחמה. השופט הלוי הדגיש את ממצאיו הבאים: * היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה. * הנאצים איפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה. * עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפסט אשר בעזרתו של הקונסול השוויצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שוויצריות ליהודים. * קסטנר גרם להסגרת צנחני היישוב והפקיר את חנה סנש למוות. * קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר להנצל מעונשו. רק בענין אחד לא מצא השופט הלוי ראיות לאשמתו של קסטנר, והוא ההאשמה כאילו נטל חלק מכספי הגזל שבידי קורט בכר. ב-20 בינואר 1957 הגיע מועד הדיון בערעור בפני בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, הנשיא יצחק אולשן, ממלא-מקום הנשיא ד"ר שניאור זלמן חשין והשופטים ד"ר שמעון אגרנט, ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין. בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957, שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר. הם ארבו לו בפתח ביתו ברחוב שדרות עמנואל 6 בתל אביב, וחיכו שיחזור מעבודתו כעיתונאי במערכת העתון בשפה ההונגרית "אוי קלט". כשיצא ממכוניתו, כמה דקות אחרי חצות, ניגש אליו אחד המתנקשים, שאל אותו האם הוא ד"ר קסטנר, וירה בו באקדחו. קסטנר נפגע רק ביריה השלישית ונפצע מכדור שחדר דרך מותנו. הוא הובהל לבית חולים "הדסה" שם הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח. ב-15 במרץ מת קסטנר מפצעיו. רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל (אולם קדמו לו רציחות פוליטיות ביישוב היהודי). . שלושת המתנקשים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח, זאב אקשטיין כיורה ושני האחרים כמסייעים, וכן באשמת השתייכות לקבוצת מחתרת ימנית קיצונית. התביעה ייחסה את ראשות החוליה ליוסף מנקס, וזאב אקשטיין העיד כנגדו במשפט. ב-7 בפברואר 1958 נדונו השלושה למאסר עולם. פסק הדין אושר על-ידי בית המשפט העליון בדצמבר 1958. אבל כמובן השלושה זכו לחנינה כעבור שנים אחדות. ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. גם זאת לא מפתיע שכן בית המשפט העליון הוא כלב השמירה של השלטון ורצה לקבור את הפרשה המוכיחה את שיתוף הפעולה של ההנהגה הציונית עם הנאצים. כמובן שכציוני טוב היית מוכר את המוני היהודים הפשוטים עבור בני משפחה ובעלי הון, שכןזאת מהות הציונות.